logo tel aviv
תרבות ראשי עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
  כל מופעי החודש  
2019 יוני
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח מורן רוזנבלט: כלת הקולנוע הישראלי
 

 
 
אצל הדמות שניצן גלעדי כתב היה משהו שונה בעיניים ובחיוך. הוא דמיין שהיא צריכה כל הזמן לחייך. רבתי איתו על כך, כי לא הבנתי למה. עד שעשיתי את זה ואז הבנתי שהחיוך שלה הוא מלא דברים. היא לא מחייכת רק כי היא שמחה, אלא יש בחיוך גם דברים רבים נוספים"
אחרי הזכייה בפרס אופיר על "חתונה מנייר", קיבלה מורן רוזנבלט את החותמת הסופית לכישוריה. שיחה עם שחקנית מנצחת


זה כמה שנים שהיא מסומנת כשחקנית סופר-מוכשרת, שהולכת לפרוץ בגדול ולתת את הטון בקולנוע הישראלי. בשנה החולפת פרעה מורן רוזנבלט את השטרות עד הסוף. בשני סרטים בהם הופיעה בתפקיד הראשי, "תפוחים מן המדבר" ולאחרונה "חתונה מנייר", תפסה רוזנבלט את המקום הטבעי שלה בשורה הראשונה של השחקניות כאן. החותמת הרשמית לכך הייתה זכייתה בחודש ספטמבר האחרון בפרס אופיר הראשון שלה, על "חתונה מנייר".

"כל תפקיד נובע מכל הסובבים"

מאוד התרגשת כשעמדת על הבמה
 

"זו הערכה מאנשי מקצוע, ואין ספק שזה השפיע עליי. אין אופציה אחרת. הייתי מאוד לחוצה בגלל הפחד מלעלות ולדבר. יש לי נורא פחד לדבר כשאני לא בתוך דמות. מה שהרגיע אותי יחסית זה שהכנתי נאום מראש, וגם דף, כדי שאדע מה אני צריכה להגיד. זכרתי שכאשר הייתי מועמדת כשחקנית משנה על 'אודם' בפסטיבל ירושלים, נטלי עטייה ואני לא ידענו בכלל שיש טקס. נסענו ונכנסנו בשנייה האחרונה, וכשהקריאו את שמות המועמדות חשבתי שאם אני זוכה אין לי מושג מה להגיד. אמרתי לעצמי, 'הלוואי שלא אזכה', ובאמת לא זכיתי. ובגלל החוויה של אז הכנתי הפעם נאום מראש. שיהיה. ליתר ביטחון".

בסרט הביכורים של ניצן גלעדי המוקרן כעת על המסכים רוזנבלט היא חגית, בחורה בעיירה בדרום הארץ הלוקה בפיגור קל. אמה שרה (אסי לוי) עושה הכל כדי לגונן עליה. חגית עובדת במפעל לייצור נייר טואלט ומקיימת מערכת יחסים אינטימית עם עמרי (רועי אסף), בנו של בעל המפעל, בתקווה שתצליח לגרום לו או לשכנע אותו לשאת אותה לאישה.

אמרת לאסי לוי מעל במת פרס אופיר דברים מאוד מרגשים: "הפכת את חגית מרעיון לבן אדם אמיתי".

"משהו בעבודה שלי בדרך כלל מאוד מחושב, אבל היה משהו בדמות הזו, שכל כך רחוקה ממני, שלא הצלחתי להאמין לה. ואז נכנסה אסי, שהיא המאסטר באמינות, אבל לא במובן הפשוט של הדבר, אלא בלהוציא את כל הלכלוך שלה, את כל האמת שלה החוצה, בין אם אלה דברים טובים או רעים. כמו 'כן אני אימא שלך, אבל אני לא תמיד אוהבת אותך, לא תמיד את באה לי טוב'. ככה זה עבד בגדול, כמשהו נורא לא מתווכח. ובגלל שהדמות הייתה רחוקה ממני, משהו בעבודה עם אסי החזיר אותי אליה".

לרועי אסף אמרת
: "אתה בן אדם כל כך יפה והצלחת להבין את המורכבות בדמות כל כך יפה שעושה דבר כל כך מעוות בחברה והעצמת את הטרגדיה של הסרט הזה".

"מה שנורא ריגש אותי ברועי, בלי קשר אליי, זה שהוא סימל בסרט את החלק האנושי הפחות קשוב לבני האדם, שכן הוא לא באמת מסוגל להיות עם מישהי כזאת עד הסוף. אני חושבת שהוא רוצה להיות איתה, אבל סובל מכך משום שהוא לא מסוגל להתמודד עם החברה אם יבחר להיות כל החיים עם בחורה הסובלת מפיגור. נראה לי שזה הדבר העיקרי שעוצר בעדו.

"עם זאת, יש ביניהם מערכת יחסים שעושה לו מאוד טוב. אהבתי משהו בזה שהוא עשה את הבחירה הכי לא הרואית שיש. אני אוהבת דמויות שלא עושות את הדבר הנכון. על כך רציתי לחבק אותו, ולא בתור חגית. הוא היה בקונפליקט נורא בעייתי, ששפך אור על הדמות שלי, שהיא המרכז של הסרט. זה נכון לי שהדמויות שופכות אור האחת על השנייה. אני תמיד אומרת שלא צריכים להיות פרסים נפרדים, כי כל תפקיד נובע מכל הסובבים, משאר השחקנים ובטח מהבמאי, וגם מהצלם ושאר היוצרים הטכניים. נראה לי שהכל משולב. אמנם מחלקים פרס לשחקנית ופרס לבימוי בנפרד, אבל הפרס לדמות הוא לכל מי שהיה חלק מזה, בעצם".



מורן-רוזנבלט-צילום-איציק-בירן.gif
מורן רוזנבלט (צילום: איציק בירן)


"הבנתי שהחיוך שלה הוא מלא דברים"

איך הגעת לניצן גלעדי? היו אודישנים או שהוא פנה אלייך ואמר לך שיש לו תפקיד עבורך?

"הוא עשה אודישנים להרבה שחקניות במשך תקופה ארוכה, אבל את זה אני יודעת בדיעבד. הוא אמר לי שהוא חשב עליי כבר לפני, אבל כנראה לא הייתי בארץ. הוא הגיע אליי בשלב ממש מאוחר כבר, כשנשארו לו כמה אופציות אחרונות. הוא פגש אותי לאחר שראה את 'אודם' ו'שבלולים בגשם'. אז עוד לא יצא 'תפוחים מן המדבר'. הצטלמתי אז לסדרה 'איש חשוב מאוד', ואחר כך התחיל הפרויקט של 'חתונה מנייר'.

"תחילה ישבתי עם ניצן לקפה, הוא הסביר לי על הדמות. חשבתי שהוא רוצה לעשות סרט קצר, לא כל כך הבנתי מה הוא מתכנן. הוא ביקש ממני לבוא עם איזושהי סצנה ולהביא דמות לאודישן. היה לי משהו כמו שבוע להכין את זה, אז עבדתי עם דוקומנטרים, כי זה מה שהיה לי זמין באותו רגע. לקחתי כמה סרטים על אנשים שיש להם CP , כמו לדמות, שזה לא פיגור שכלי אלא שיתוק קל מחוסר חמצן בלידה, שפוגע במוח. הגעתי לאודישן עם דמות שעברה הרבה שינויים, אבל חזרנו בסוף למקור, הדומה בסופו של דבר לדמות שיצאה.

"מאיזשהו חיפוש לא עבדתי על פי מודל של בחורה ספציפית. ניסיתי להבין מהתחקיר כל הזמן את העולם הזה והמוגבלויות שלו. ניסיתי לקבל מידע, ולבנות אותי איתו. למשל, כשאני עייפה, אני מדברת בקול שמאוד דומה לדמות. אני מחפשת אותי בתוכה. ניקח כדוגמה סרט שאני מאוד אוהבת, 'האידיוטים' (של לארס פון טרייר). הגיבורים שם מנסים לחפש את האידיוט שבהם, וזה מה שמשחרר אותם. זו המטרה שם. אז העבודה הייתה לחפש את זה, לא לעשות חיקוי של משהו.

"אצל הדמות שניצן רצה, ושהייתה כתובה, היה משהו שונה בעיניים ובחיוך. הוא דמיין שהיא צריכה כל הזמן לחייך. רבתי איתו על כך, כי לא הבנתי למה. עד שעשיתי את זה ואז הבנתי שהחיוך שלה הוא מלא דברים. היא לא מחייכת רק כי היא שמחה, אלא יש בחיוך גם דברים רבים נוספים. היא רוצה להראות לאימא שלה הדואגת לה שהכל בסדר. היא רוצה להתגונן מפני כל האנשים שלא מבינים אותה, ולכן היא שמה על עצמה חיוך מזויף הרבה פעמים, כדי להראות שהכל בסדר. היא רוצה לשדר עסקים כרגיל כי היא יודעת שעליה להיות חזקה כשהיא הולכת ברחוב, כי אם תראה חולשה, אז יש חשש שמשהו יקרה. יש את הילד שמטריד אותה כל הזמן ועוד אנשים שמהם היא ספגה חוויות לא נעימות.

"האודישנים שעשיתי לסרט הזה היו הכי ארוכים שעשיתי אי-פעם. שעתיים כל אודישן. בין היתר עם רועי אסף שאותו הוא כבר ליהק. הם חברים טובים שעבדו יחד על איזה סרט קצר, אז רועי היה איתו בתהליך. ניצן היה הכל, המלהק, המפיק והבמאי כמובן. היה לי איתו חיבור מיידי. אנחנו לא חושבים אותו דבר על הכל, אבל אני מאוד אוהבת את דרך העבודה שלו. אני מאוד אוהבת שהוא כולו בזה, לא מוותר, וזה מאוד נותן ביטחון כשאתה רואה במאי שחופר לך על כל דבר הכי קטן. עובד על כל ניואנס. הוא היה פרפקציוניסט, וידעתי שלפחות על פי הטעם שלו זה ייצא בדיוק מה שהוא רוצה".


תפוחים-מן-המדבר1.jpg
תפוחים מן המדבר (תמונת יחסי ציבור)




"החיים לא השתנו"


חל שינוי בחייך ובקריירה שלך מאז הזכייה בפרס אופיר ? הייתם עם הסרט בפסטיבל טורונטו . התעניינו בך שם ?

"החיים לא השתנו. איך בכלל יכולים החיים להשתנות תוך כמה חודשים? בטורונטו היו לי כמה פגישות ויש דיבור על לעשות משהו, אולי בשלט רחוק. בכל אופן, כרגע לא ממש בא לי לעבור ללוס-אנג'לס, למשל. ובכל מקרה, הדברים לא קורים במיידי ואולי יקרו דברים בהמשך. זה תהליך. אני מניחה שלפחות מהתעשייה פה בארץ מכירים אותי פי שניים יותר אנשים עכשיו. אז זה בטוח פותח עוד דברים".

יש משהו שהבנת לגבי עצמך מתהליך העבודה שלך? מהאופן שבו את עובדת על דמות?

"המטרה של עבודת התחקיר, שכוללת לראות אנשים ולעשות אימפרוביזציות, היא כדי למצוא את אותו רגע שבו אני מבינה את הדמות. לפעמים זה יכול לסגור לי פינות ודברים שאני לא מצליחה לפתור ולחפור בהם. יש דברים שלא צריך לחפור בהם. אם יש משהו שבשנייה הראשונה שאתה קורא אתה מבין, אז אין מה לחפור. עדיף אפילו לא לחפור. אבל ברגעים שלא מובנים לפעמים לוקח המון זמן לחפור. ופה הייתה עבודה פיזית של לנסות לעצב אותה ולנסות להבין את רמת הבעיה שממנה היא סובלת. והיינו צריכים בסופו של דבר לקחת החלטות.

"אחד הדברים החשובים שניסינו להבין בתחקיר הוא מה הכשל שלה בהבנה של הסביבה. יש כמה מקומות בתסריט שבהן היא לא מבינה נכון את הסיטואציות. בין היתר כשאימא שלה אומרת לה שיבוא בחור והיא בטוחה שזה עמרי, וקורה לה משהו של חוסר הבנה גם בשיא הסרט, בחתונה. שיבושים קטנים בהבנה יכולים לקרות, אך לפעמים היא יכולים להבין מעולה הכל".

את יכולה כעת לבוא כמנצחת לבתי הספר למשחק שלא קיבלו אותך פעם, ניסן נתיב, יורם לוינשטיין וסמינר הקיבוצים. איך לא התייאשת אז?

"ממה? מזה שבשנה אחת לא קיבלו אותי? בשנה הזאת באמת לא התקבלתי לשלושת בתי הספר האלה. אז עשיתי סדנאות קצרות. לא למדתי כל החיים משחק, גם בתיכון לא הייתי במגמת משחק וגם לא התקבלתי לתיאטרון צה"ל (בסוף היא שירתה בצבא כנהגת בוס - נ.מ). בפעמים שעמדתי לבחינה מול אנשים, לא תפקדתי טוב בסיטואציות האלה. נראה לי שעוד לא הבנתי אז למה אני אוהבת את המקצוע הזה. כשלמדתי עם חווה אורטמן, מורה מדהימה, התחלתי להבין איזה כיף זה להוציא לאור את כל מה שאנחנו פוחדים להוציא לאור בחיי היומיום.

"עד אז לא הייתי שם במאה אחוז. אבל לא נשברתי מהסירובים שבהם נתקלתי, וחשבתי לנסות בשנה שלאחר מכן. אלא שאז שמעתי על בית הספר 'הדרך' (של איל כהן ורותי דייכס - נ.מ), שהיה קיים אז רק ארבע שנים ולא היה ידוע, אז הלכתי לשם. האודישן היה מול אותם מורים שכבר הכרתי, וגם שם לא הברקתי, אבל מנהל בית הספר קיבל אותי לבסוף והתחלתי ללמוד. זה נראה לי הדבר הרע הכי טוב שקרה לי".

ציינת את הסרט "האידיוטים" כמקור השראה. אם אינני טועה, רואים בו סקס אמיתי בין השחקנים. והשנה בפסטיבל קאן הוקרן "Love", של גספר נואה, שיש בו לא מעט סצנות סקס אמיתיות. היית נוטלת חלק בקולנוע כזה?

"התשובה באינסטינקט היא לא. האמת היא שאולי לפעמים הייתי רוצה להיות הארד-קור עד כדי כך שלא יהיה אכפת לי, אבל אם אעשה זאת בפועל? כנראה שב-100 אחוז לא. כשאביים, ואני מקווה שזה מה שיקרה, לא אוכל בחיים לבקש משחקנים לעשות דבר כזה. אז אני מניחה שלא אשמח גם שיבקשו ממני. זה נראה לי פשוט קשה מאוד לבקש. אני לא יודעת מה היה הדיבור, ומהן הסיבות לכך שאנשים עשו זאת, אבל זה מעניין".



אודם-1-יחצ.gif
אודם (תמונת יחסי ציבור)

שחקנית שרוצה להישאר מאחורי הקלעים

רוזנבלט, 30, היא תל-אביבית אסלית. נולדה במרכז העיר, עברה עם משפחתה לתוכנית ל', למדה בתיכון חדש וכיום גרה בדירה שכורה במרכז-דרום העיר. היא לא מסתירה את נטייתה לבנות מינה, וגם לא עושה מזה אישיו. היא לומדת תסריטאות בסם שפיגל, שואפת לביים ואף כתבה וביימה יחד עם גפן גנני סרט קצר: "מי שטוב לו", שהוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע הגאה בסינמטק תל-אביב.

כאמור היא גם שיחקה ב"שבלולים בגשם", של יריב מוזר, אף הוא בעל אג'נדה להט"בית. "מי שאני זה לא משהו שמכתיב לי את היצירה", היא מדייקת. "אני כותבת גם על בחורות לסביות וגם על בחורות ובחורים סטרייטים. אבל היצירה היא לפני התיוג של הסרטים. 'מי שטוב לו' הוא על אהבה קצת טרגית של ילדה בת 15 המאוהבת בילדה אחרת".

ואותו ביימת ולא שיחקת בו. אז כשתהיי גדולה את רוצה להיות גם יוצרת סרטים?

"כן. בסוף השנה אסיים את לימודי התסריטאות בסם שפיגל, ונראה לאיזה כיוון זה הולך. מה שאני אוהבת במשחק זה הפיצוח, העבודה שלפני, לפענח מה קורה שם. לפרק את התסריט ולראות מה יבוא אחרי מה. זה קצת כמו עבודת בימוי. זה מה שאני אוהבת. לעמוד על במה ולדבר אני לא אוהבת.

"נראה לי שתמיד רציתי גם לעסוק בבימוי, אבל לא ידעתי זאת. וכשעלה לגפן ולי האומץ והכיף לעשות סרט, זה יצא באורך 30 דקות, שזה לא קצר. אף אחת מאיתנו לא למדה קולנוע. תסריטאות התחלתי ללמוד רק לאחר מכן. פשוט נזרקנו למים ועשינו את זה. היה מדובר בעבודת הפקה קשה, שלא ציפינו לה. לא ידענו מה עומד בפנינו. אבל השבוע הזה שצילמנו היה בסופו של דבר אירוע עם הנאה צרופה, שאמרתי לעצמי שאני צריכה לעשות את זה יותר".

נראה שאת אוהבת את העבודה בקולנוע הרבה יותר מאשר זו שבטלוויזיה ובתיאטרון.

"אני נורא אוהבת קולנוע, אבל אני לא חשופה מספיק לסדרות ולתיאטרון (היא שיחקה בסדרת הטלוויזיה 'סימני שאלה' ובהצגות 'קרנבל', 'הזבובים' ו'בית ברנרדה אלבה' - נ.מ). אני פשוט לא רואה הרבה, אפילו שאני יודעת שהרבה מהסדרות עכשיו פשוט מעולות. זה לא שלא הלכתי לאודישנים לסדרות, אבל משהו בקולנוע יותר רוצה אותי דווקא מאשר אני בוחרת בו. אני לא במקום של לא לרצות לעשות טלוויזיה בכלל, אבל כנראה שאת מה שאני מביאה כרגע, הקולנוע אוהב יותר מאשר הטלוויזיה".

מבחינת משחק, יש משהו באופק?

"בחודש הבא אני מצטלמת לסרט חדש, קומדיה, משהו שכמעט לא עשיתי להוציא תפקיד קטן בסדרה בערוץ 10, 'אשתו של גיורא'. אז יש למה לחכות".



חתונה מנייר (צילום: אוריאל סיני)



18/01/2016   :תאריך יצירה