 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ש |
|
| | |
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | | | | | | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
דרמה |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שחקנים: אנג`לינה ג`ולי, פיירפרנצ`סקו פאבינו, אלבה רורוואכר, חלוק בילגיניר |
הופעה ראשונה: 2024
משך הופעה: כשעתיים
|
|
|
|
סיפור חייה של אחת מזמרות האופרה הגדולות בהיסטוריה, מריה קאלאס. במהלך ימיה האחרונים בפריז של שנות ה70, היא תתמודד עם הרצון והחשש להופיע שוב מול קהל, תיזכר בדרך שהיא עברה מאז היותה ילדה קטנה ביוון, ותחשוף פרטים חדשים על אהבות ישנות ומתוקשרות.
ביקורות *****
עם כל הכבוד לאנג'לינה ג'ולי, ויש הרבה כבוד, לא הצלחתי להשתכנע שהיא מתאימה לגלם את דמותה של דיוות האופרה הגדולה מריה קאלאס. כשצופים בסרט, קשה להשלים עם הבחירה של הבמאי פבלו לריין. לג'ולי יש את הכריזמה האישית שלה, שאינה מותנית בתפקיד זה או אחר, וקשה להתנתק ממי שהיא בחיים עצמם. ג'ולי החרוצה הקדישה שבעה חודשים להתאמן בשירת אופרה, בשלל הטכניקות שאפיינו את קאלאס, כי התעקשה לשיר, אבל בסוף שומעים בסרט בעיקר את הקלטות הזמרת עצמה בקולה שלה, פלוס תוספות של ג'ולי. גם בכל הקשור לעיצוב דמותה, ג'ולי מביאה בעיקר את מה שאנחנו מכירים ממנה בסרטיה מכל הקריירה: תפקיד דרמטי מושקע, אם כי לא כזה שאפשר לומר שהיא יצאה מעורה והפכה לקאלאס.
אבל הבעיה לא רק בה. הבמאי הצ'יליאני המצטיין פבלו לוריין, שסרט זה סוגר את טרילוגיית הביוגרפיות הנשיות שלו המכונה "ליידי עם עקבים" והכוללת גם את "ג'קי" (קנדי-אונסיס) ו"ספנסר" (הנסיכה דיאנה) לא מגובש כאן. נראה כי לא הייתה לו בסרט הזה אג'נדה ברורה. יש קטעי הליכה ארוכים של ג'ולי-קאלאס בפריז, שנראים כמו סיורי תיירים באתריה של העיר.
לוריין גם מציף עוד ועוד אירועים מחייה של קאלאס. כמו מערכת היחסים הטראומתית שלה עם איל הספנות היווני אונסיס, סירובו להינשא לה ולאפשר לה ללדת את ילדם. ועל הדרך מריה נאלצת גם לחוות את נישואיו לג'קי קנדי, חמש שנים לאחר שבעלה הנשיא נרצח. ולפני כן גם הדיאלוג הקריר שלה עם הנשיא האמריקני עצמו, והסצנה הידועה – שהפכה כבר בתודעה הקולקטיבית למיצג פופ/ קלישאה - של מרילין מונרו ששרה לו לרגל יום הולדתו. ועוד ועוד רסיסי חיים ועובדות מהקריירה של קאלאס. בנקודת הפתיחה של הסרט היא כבר מסרבת לשיר, אם כי משתעשעת ברעיון. ובמקביל, הפלאשבקים חוזרים לסצנות שירה קלאסיות שלה, בין היתר בלה סקאלה שבמילאנו, ובמקומות ידועים אחרים ברחבי העולם.
אין איזשהו קו ברור שמוביל את העלילה. היא נותרת רוחבית, לא כל כך מעניינת, ואוהדיה של קאלאס לא זוכים לקבל כאן מידע חדש או תובנות מפתיעות. ולקראת סוף הסרט מסופקים לצופה – כמה צפוי – סצנות בסגנון חדשותי בשחור-לבן. הסגנון המיוחד של לוריין, אותו למדנו להכיר מסרטיו האחרים, נעדר מהסרט הזה. והעובדה שהוא מחולקת למספר אפיזודות שביניהן רואים סלייט עם שם-מספר הסצנה, לא הופכים את "מריה" לבעל ייחוד כלשהו. (נחום מוכיח, אתר הבמה)
|
|