|
|
|
 |
דרמה |
 |
|
|
|
| |
| Kokuho |
קוקוהו: מאסטר הקבוקי |
|
|
|
|
|
| |
| שחקנים: ריו יושיזאווה, ריוסיי יוקוהאמה |
הופעה ראשונה: 2025
משך הופעה: שעתיים ו-55 דקות
|
|
|
|
יפן
דרמה אפית הנפרשת על פני חמישים שנה, על רקע עולמו המסורתי של תיאטרון הקאבוקי. לאחר מות אביו, נער בשם קיקואו נלקח תחת חסותו של שחקן הקבוקי הדגול האנאי הנג’ירו, ולומד לצדו של בנו הביולוגי של המאסטר. בין שני הנערים נרקמת מערכת יחסים מורכבת של ידידות ויריבות הנמשכת לאורך כמה עשורים. הסרט עוקב אחר התפתחותם של שני אמנים המקדישים את חייהם למסורת עתיקה, עד שהאמביציה והשאיפה לשלמות גובות מהם מחיר אנושי כבד.
"קוקוהו: מאסטר הקבוקי" הפך לסנסציה ביפן והוא כיום סרט הדרמה המצליח בכל הזמנים שם. הבימוי המדויק של לי סאנג־איל, יחד עם עבודות הצילום והעיצוב התקופתי המרשימות, מתלכדים לכדי דיוקן מהפנט של עולם הולך ונעלם. הסרט הוקרן בבכורה במסגרת שבועיים של במאים בפסטיבל קאן, ונבחר כנציג יפן לאוסקר.
ביקורות
*****
תיאטרון הקבוקי הוא מוסד תרבותי יפני היסטורי-מסורתי מפואר שנוסד בקיוטו במאה ה-17. השוגונים חששו אז מהתערערות המוסר הציבורי ואסרו על נשים להופיע בקבוקי. ולכן את תפקיד הנשים מילאו גברים. עד היום מתייחסים ביפן לתיאטרון הקבוקי הפופולרי בהדרת כבוד.
בסיפור שלפנינו שחקן תיאטרון הקבוקי הנודע הנאי הנג'ירו ה-2 מבקר במקום התכנסות לרגל השנה החדשה של קבוצה בשם טאשיבאנה, המורכבת מאנשי יאקוזה. בנו של מנהיג הקבוצה, קיקואו טאשיבאנה, מבצע סצנה מתוך הצגת קבוקי עם צעיר אחר מהיאקוזה בשם טוקוג'י. הופעתו של קיקואו מרשימה את האנג'ירו, שמבקש לשוחח איתו לאחר ההצגה. אלא שקבוצת אנשי יאקוזה תוקפת בפתאומיות ורוצחת את גונגורה, אביו של קיקואו, לעיני האנג'ירו וקיקואו.
האנג'ירו לוקח את קיקואו תחת חסותו והוא גדל לצד בנו הביולוגי של האב המאמץ. יחד יחוו השניים עשרות שנים של אחווה ויריבות, חיים אישיים רוויי הצלחות, כישלונות, רומנטיקה, דרמות ואף טרגדיות, וכל זאת על רקע הצגות תיאטרון הקבוקי, ששניהם חלק בלתי נפרד ממנו.
כשצופים בסרט המיוחד הזה כדאי להכיר את הקודים של המטריה הזו. הקבוקי הוא קודם כל תיאטרון של סימנים. לא ריאליסטי ולא ולא פסיכולוגי במובן המערבי. הוא מציג את המהות הפנימית של הדמות, בצורה חיצונית וגלויה. האיפור הכבד (Kumadori) לא יוצר מסכה, כמו שניתן אולי לחשוב בטעות, אלא מייצר חשיפה. אף שהוא נראה כמו מסכה, מטרת האיפור בקבוקי היא להסיר מסכות, להפוך רגשות, טיעונים מוסריים ומעמדים נפשיים – לגלויים לעין.
האיפור מבטא את אופי הדמות, מצבה המוסרי, עוצמת הרגש שלה, ולעיתים אף את גורלה או תפקידה המיתולוגי.
וכמובן שגם לצבעי האיפור יש משמעות. האדום מגלם גבורה, צדק, נאמנות וכוח מוסרי. הכחול והשחור מבטאים רוע, קנאה, נקמה, אכזריות. חום מבטא על אנושיות, שדים, יצורים מיתיים. סגול מבטא אצילות, סמכות, מעמד גבוה. וירוק מבטא על טבעיות, כוחות לא אנושיים. קווי האיפור על הפנים מבטאים את מפת הנפש. הם מדגישים שרירים, ורידים ומתחים, ויוצרים תחושה שהרגש מתפרץ מתוך הגוף. קווים אלה הופכים את הפנים לשדה קרב רגשי. במקום הבעה טבעית הקבוקי מציג רגש מקסימלי, קפוא בזמן. כמו ציור חי. ברגעי השיא (Mie) השחקן קופא בתנוחה דרמטית. העיניים נפערות, השרירים ננעלים והאיפור כולו נדרך. ועכשיו, צאו וראו את הסרט הזה.
"קוהוה מסטר הקבוקי" הוא עבודת קולנוע מעוררת השראה, התפעלות והתפעמות. הזכירה לי לא אחת אסוציאטיבית, תוך כדי צפייה, את החלקים היפניים ב"להרוג את ביל". יש כאן שימוש באמצעים אמנותיים מרהיבים: העיצוב האמנותי המצוין (נאו שימויאמה), הצילום המעולה של סופיאן אל פאני ("כחול הוא הצבע החם ביותר", "טימבוקטו") והעריכה המדויקת (יוקי איזומי), הסרט פוגש את ההיסטוריה של יפן, במלוא תפארתה. מצד אחד זו המעטפת של הסיפור כולו, אלא שבתוכו מקופל סיפור אישי-אנושי מרתק. של חברות מרגשת בין שניים שחייהם שזורים זה בשל רעהו. אמנם יהיו כנראה כאלה שיהיה להם קשה לצלוח את שלוש השעות (כמעט) האלה, אבל שווה מאוד לעשות את המאמץ ולספוג לנשמה את הסרט המאתגר והמהפנט הזה.
(נחום מוכיח, אתר הבמה)
|
|