|
|
|
 |
דרמה |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
| שחקנים: אריאל ברונז, אפרת דור, נעמה פריס, אלכסיי סרבריאקוב, שרון אלכסנדר |
הופעה ראשונה: 2025
משך הופעה: שעתיים ו-30 דקות
|
|
|
|
ישראל
בעקבות טבח השבעה באוקטובר י. (אריאל ברונז), מוזיקאי ג'אז חסר אמצעים, ורעייתו יסמין (אפרת דור), רקדנית, מוסרים את גופם ואמנותם למרבה במחיר בניסיון להביא נחמה לחברה הפצועה. והשוטטות שלהם בתל-אביב ההדוניסטית והצוהלת, ואחר מחוצה לה, בואכה המדבר ועזה, מציבה להם מראה של חברה גסה שאיבדה את דרכה.
ביקורות
*****
הבמאי נדב לפיד יודע בדיוק היכן לגעת כדי לגרום לנו להבין שהפצע פעור לרווחה. הפיזי, הנפשי, הרגשי. כבר מהפתיחה ניכר שהוא מציג המון שמרבה לרקוד ולהשתולל לצלילי מוזיקת טראנס. וגם בסצנות שבהן לא שומעים אותה ברקע מה שקורה על המסך, היא מהדהדת. זה מצב נפשי. בני הזוג י. ויסמין (משחקם של אריאל ברונז ואפרת דור מעולה) כאילו חיים ב"ימי פומפיי האחרונים". הנפשות הפועלות אותן הם פוגשים בדרך מייצגות חתך של פליטיי המציאות הישראלית, בהם גם לאה (נעמה פרייס, בת זוגו של לפיד), חברת ילדות של י., ומתפתח ביניהם דיבור צפוף - בעיקר מצידה של לאה – שהשאיר אותי קצר נשימה. אם אפרק לגורמים את הסרט המאתגר הזה, היריעה תימשך עד אינסוף. וזה גם לא נכון לעשות. מדובר בפאזל, פסיפס שנבנה שלב אחר שלב, שבחלקו הוא אלגורי ובחלקו מוחשי לחלוטין. ללפיד יש אג'נדה משלו, מקורית, קריאייטיבית, בלתי ניתנת לחיקוי, ויותר מאשר לספר עוד אני מעדיף שהקוראים יגיעו לבית הקולנוע ויגיבו לסרט המורכב, החווייתי והלא קל, אבל המופתי, הזה.
|
|