|
|
|
 |
דרמה |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
| שחקנים: סלסט דלה פורתה, גארי אולדמן, סטפניה סנדרלי סילביו אורלנדו, לואיזה רניירי, פפה לנזטה |
הופעה ראשונה: 2024
משך הופעה: שעתיים ו-17 דקות
|
|
|
|
איטליה, צרפת
מאז שנולדה, בקיץ של 1950 בנאפולי, עיני כולם היו נשואות לפרתנופה היפהפיה שנקראה על שמה של הדמות המיתולוגית שהעניקה לאזור את שמו, והיתה ידועה ביופיה הפראי ובעוצמתה הבלתי מתפשרת. נדמה שפרתנופה נועדה לגדולות, ואכן, היא כובשת את כל הסובבים אותה עם קסם שאי אפשר לעמוד בפניו ועם נוכחות מסחררת ומרתקת, כשבליבה תהייה מתמשכת - מי היא באמת? בנערותה ואז בבגרותה, על רקע חופי הים של קאפרי וברחבי אירופה, פרתנופה תמצא את דרכה בעולם.
ביקורות
****
הבמאי הנפוליטני פאולו סורנטינו ידוע במיוחד בראייה האסתטית המיוחדת שלו, שהופכת את כל סרטיו קודם כל ליפים ויזואלית. וכך גם "הנערה מנאפולי", שהתברך גם בשחקנית יפהפייה, סלסט דלה פורטה, שקשה להתיק ממנה את המבט. בעיר אותה היא מייצגת יש יופי חלומי מצד אחד, אבל גם כיעור, אם מוצאים בחלקיה המוזנחים של העיר, בשכונות העוני שלה, ברובעיה המוזנחים, פגמים אסתטיים. לדעתי יופייה של העיר הזו נעוץ במורכבותה, ביכולת לגלות את היופי גם בסמטאות הדלות וגם במקומות בהם שולטים ארגוני פשע. גם בטירות בני המעמד העליון וגם בקו החוף המרתק שלה. ופרתנופה מייצגת את המהות המורכבת הזאת כולה. היא גם אינטלקטואלית וגם פלקט יפה, מה שגורם לחלק מאנשים לטעות בה, ולה לתעתע בהם.
פגשתי את סורנטינו בפסטיבל קאן ב-2013, אז הקרין שם את סרטו "יפה לנצח", שעלילתו התרחשה ברומא וגיבורו ג'פ (טוני סרווילו, משחקניו הקבועים), סופר ועיתונאי, מקובל מאוד בזרם האמנותי המודרני של רומא, ובכל זאת חש ריקנות ותחושה של חוסר סיפוק. אפקט דומה אנחנו מקבלים מפרתנופה, המחפשת את עצמה בחוגים חברתיים ואינטלקטואליים שונים. כאילו היופי בו בורכה לא מספק אותה.
סורנטינו עיצב את הקונספט הוויזואלי שלו בעזרת הצלם לוקה ביגאצי, שחתום על סרטיו "זה בוודאי המקום" (2011), "יפה לנצח" (2013) ו"נעורים" (2015). אבל גם כשעבר להשתמש בשירותיה המצוינים של הצלמת דאריה ד'אנטוניו, ב"יד האלוהים" (2021) ו"הנערה מנאפולי", נראה כאילו הקו הוויזואלי-האסתטי נשאר כשהיה, פחות או יותר.
אין ספק שהנראטיב כאן הוא פחות מקורי ומגובש מאלה של סרטיו הקודמים, והוא נשען על תמות שראינו אותן כבר אצלו לאורך הקריירה שלו. כמו סגידה לאידיאל היופי הנשי, ליברליזם ושחרור מיני מול שמרנות וקיפאון-קיבעון באג'נדה הפוליטית-חברתית וחיי נהנתנות חסרי מעצורים אל מול עקרונות הברזל הריאקציונריים של הכנסייה הקתולית. ועדיין, כל סרט חדש של סורנטינו הוא חגיגה לעיניים ולחושים בכלל. (נחום מוכיח, אתר הבמה)
|
|