|
|
|
 |
דרמה |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
| שחקנים: דאנה איבגי, בן סולטן, מרק רוזנבאום, רומי אבירם, נורית גלרון |
הופעה ראשונה: 2025
משך הופעה: שעה ו-35 דקות
|
|
|
|
ישראל
ענת, מורה חובבת שירה ואם יחידנית לעידו, מחכה בקוצר רוח לשחרורו מהצבא. לרוע המזל, ביום המיוחל חייל נחטף בגבול לבנון – ומלחמה חדשה פורצת בישראל. מצבו של יעקב, אביה הלום הקרב, מידרדר ועידו מתקשר ומודיע שכל השחרורים נדחו והגזרה מתלקחת. לכודה בין אביה לבנה, ענת מחליטה לקחת את העניינים לידיים ולמנוע את הבשורה.
ביקורות
*****
בשלב מתקדם של העלילה אומרת ענת ליעל (נורית גלרון), בת זוגו של אביה המקשיש: "ילדים הם אהבה נכזבת". ואכן, יש בקשר שלה לבנה עידו איצסט רגשי, או תסביך אדיפוס הפוך. אבל נעזוב את המונחים הקליניים. האם אוהבת את בנה ברמות כאלה שהיא אפילו מפרגנת לו את הטיול להודו אותו היו הוא והיא אמורים לממש יחדיו, על תקן "הטיול אחרי צבא" שלו – לטובת נסיעה שלו עם חברתו תמר (רומי אבירם), ובלבד שישתחרר מהצבא במועד הסיום הרשמי שלו.
לכל אורך הסרט ענת תנסה כל מהלך ותרגיל אפשריים כדי לגרום לבנה להשתחרר במועד. ענת היא אישה מורכבת. קשורה לבנה אותו ילדה לפני היותה בת 20, ולכן יש לה קשר חברי אליו. יותר מאשר הורי. היא משחקת איתו בטניס שולחן, כחלק מרפרטואר הפעילויות שהם עושים יחד. ענת חובבת שירה ופרוזה, מנחילה את אהבתה זו לתלמידי כיתתה ולבנה, ואף מרבה לשנן/ לדקלם לעצמה מכתביהם. בין אם אלה של נורית זרחי, חליל ג'ובראן ואלכסנדר פן. הבן עידו מכיר טוב את הפרקטיקה הזו ולעיתים אף נוטל בה חלק.
לא ברור איך ענת הביאה לעולם את עידו, ואם היה גבר בתמונת חייה. מה שלא מוטל בספק זוהי משאלת הלב שלה – לגרום לבנה עידו להשתחרר ולא להסתכן שוב בכניסה ללבנון. למה חתמת לו? שואל אותה אביה, גיבור ישראל (במירכאות או ללא), הרי עידו הוא בן יחיד. אין לה תשובה. היא רק רוצה אותו מחוץ למערבולת המיליטריסטית והמעגל המדמם שאין דרך לצאת ממנו.
לנטעלי בראון יש לא מעט קרדיטים דוקומנטריים. "שוטינג", "מתמורפוזה", "התליין", "מקווה שאני בפריים" ועוד ועוד. "חמצן" הוא סרטה העלילתי הארוך הראשון. קדם לו סרט עלילתי קצר, "נדר". בראון אומרת שבעיניה אין הבדל כל כך גדול בין הקולנוע העלילתי והדוקומנטרי.
אני מרשה לעצמי לחלוק עליה בנקודה הזו. התסריט המדויק, המוקפד, והמגובש שהיא כתבה, כולל סיטואציות אותנטיות ודיאלוגים אמינים. הדמויות העגולות והבימוי הרגיש והמיוחד – שונים לחלוטין בעיניי מטיפול בנראטיב ודמויות דוקומנטריים. עבודתה של נטעלי בראון ב"חמצן" משדרת איכות אחרת. גם העבודה עם השחקנים, איבגי, סולטן, רוזנבאום, גלרון, אבירם, מעולה ומרשימה.
אגב, הסרט צולם ביולי 2023, שלושה חודשים לפני הטבח הנורא, אבל באופן מפתיע, נבואי למדי, הוא משרטט בחלקו את המציאות שהתפתחה לאחר מכן. אזעקות. ריצה חפוזה למקלטים. פיצוצים. מהדורות חדשות שמדברות על חייל שנחטף על ידי החיזבאללה.
ומה עניין החמצן לכאן, תשאלו? אז ככה: תא"ל במיל' יקי שחר סובל התקף חרדה במהלכו הוא לא מצליח לנשום, כי החמצן לא מגיע לריאותיו. ואילו בנה של ענת, עידו, סובל מאסתמה, ואמו מנסה להביא לשחרורו גם על סמך העובדה הזו.
"תוסיפו לכך את שירה של דליה רביקוביץ' (שכנראה שם גיבור הסרט ניתן לו בזכותו):
"שממית על קיר ביתך, עידו, אני רוצה להיות .
עלה שרך מן הצמחים שבעציץ, פיסת נייר, מפת שולחן, מאפרה ,
מחברת אקטואליה או ציור . כל אלה מלווים אותך כל יום
רואים אותך ונקלטים בתוך מרחב שדה ראייתך. אין צורך לחפש תגובה ריגשית . אני רוצה להיות מונחת בסביבתך המוחשית, מונחת, לא נראית . כלולה בסתמיות בתוך חלל שבתוכו אתה שואף, נושף, שואף, נושף
חמצן ." (נחום מוכיח, אתר הבמה)
|
|