עם סיומו בסד' מופעי מופת מחו"ל ומישראל נראה כי הפסטיבל הבינ"ל הייחודי עתיד להיעלם מהנוף שלנו
"טופ גאן / פולחן האביב"
התרומה הישראלית האיכותית לפסטיבל הגיעה לשיאיה בשלושה מופעים. "טופ גאן / פולחן האביב" הפגיש שני יוצרים מקוריים בתחום תאטרון-מחול, בעלי אמירה אישית נוקבת ואקטואלית מאוד. מיכל הרמן ב"טופ גאן" בוחנת בקטעי סולו וירטואוזיים את יכולתה, ומשם עוברת לאתגר את הקהל בשאלות קיומיות – שלה עצמה, כאמנית, ושל האמנות שהיא משרתת אותה בנאמנות.
בהומור עצמי משתעשע ומשעשע היא מציבה בפני עצמה ובפני הקהל מראה ישירה מאוד, ושואלת-תוהה אם כל העמל, כל האמנות, הם לשווא, ומה ערך בהם לצופים בה. 20 דקות של תנועה ומשחק משובחים.
לאחר ההפסקה מעלה הלל קוגן את "פולחן האביב", שהיא לא רק יצירתו הגדולה ביותר אלא גם הנוקבת ביותר, שבה ההומור הנונסנסי לכאורה של יצירות קודמות, פורע את עצמו כחבטה מכאיבה של התבוננות בנו, הישראלים, והתחשבנות עם סמלים ופולחנים שאנחנו מטפחים בעקשנות למרות כל התסמינים השליליים שלהם.
לאנשי המקצוע בקרב הצופים נוספת גם ההתבוננות האירונית של קוגן ברעיונותיהם של כוריאוגרפים ורקדנים שונים שעיצבו במאה השנים שעברו את עולם המחול, החל מאותה להקת בלט רוס והכוכב הגדול ניז'ינסקי שעבורם כתב סטרווינסקי את המוזיקה המדהימה. קוגן רוקד אותה במלואה בסדרת תמונות המוליכות אל הרגע הגדול של העלאת הקרבן.
"טופ גאן", מיכל הרמן (תמונת יח"צ)
התמונות ישירות, האמירה חדה וגם אם לרגע נדמה, באמצעות מה שנראה כאיזכורים בוטים של ניז'ינסקי או של פינה באוש – ואם תרצו גם של אוהד נהרין שעמו קוגן עובד בבת-שבע – ופולחן האביב הזה הופך להיות היצירה המחולית-תאטרלית הפוליטית החשובה של השנה האחרונה, מאז העלאתה לראשונה בפסטיבל אינטימדאנס 2011 בתמונע.
"גינדאור"
יצירת סולו אחרת היא גינדאור, של הרקדן ארתוראסטמן, יחד עם המוזיקאי הצעיר עידן שמעוני המנגן ושר בפינת הבמה. זו יצירת בוטו קצרה ומרתקת, שהועלתה באולם הקטן בקומה השלישית. אסטמן הוא אחד הרקדנים הרגישים ביותר שלנו ובעלי יכולת רחבה להחיל רעיונות רחוקים כמו אלה של הבלט הקלאסי על אלה של המחול בן זמננו, ולאלה של המזרח הרחוק.
יחד עם המוזיקה של שמעוני, ובמיוחד ברגעי השיא כשהוא שר את שירו שלו, זו יצירה שבה אסטמן חי יצור חצוי, דו-מיני, המתעורר מתרדמת נצח ומעז להביט אל השמש, לספוג מתוכה את האנרגיה הכמוסה שלה, עד כי הוא יוצא לדרך המוליכה אותו אל דו-קרב דמיוני בינו לבין עצמו שבו ייגזר דינו לחיות או לשוב לתרדמה המוות.
"שנת השפן"
הרעיון של מופע התאטרון החזותי של קבוצת Moving Hold הישראלית מצוי בציטוט של לודוויג ויטגנשטיין המעלה הנחה ש"לכל אדם הייתה קופסה שבתוכה יש דבר מה שאנו קוראים לו 'חיפושית'. לעולם לא יוכל אף אחד להתבונן בקופסה של זולתו, וכל אחד אומר שהוא יודע מהי חיפושית רק מהתבוננות בחיפושית שלו עצמו".
המופע, שאותו יצרו ועיצבו לפרטיו מייסדות הקבוצה אוסי ולד ואפרת רובין, עודנו בתהליך של פיתוח, אך כבר עתה ניתן לראות בו אמירה משמעותית, מדויקת מאוד, המבוצעת על ידן יחד עם הרקדנים-שחקנים אופיר יודילביץ' – הכלוא מרבית הזמן בתוך "כלא" ומצליח לנוע בתוכו, להיחלץ ממנו, ולשוב ולהיכלא בו – ויובל גולדשטיין, הנראה כמנהל המופע, פועל שחור – בבגדי ספורט לבנים – וכמין "ליצן חצר" של הקהל.
קטעי האנימציה מוסיפים למרקם המיוחד שהארבעה יוצרים, כל אחד באישיותו ובמרחב האישי שלו, ויחד עם המוזיקה של יוחנן אלבלק והסאונד של יעל דקר, היצירה הזאת מצטרפת היטב להישגים של הפסטיבל לדורותיו.
מרכיב חשוב במופע הזה, כמו גם במופעים הקודמים בסקירה הזאת היא התאורה המצוינת של אסי גוטרמן, שמצליח להפתיע אותי כל פעם מחדש ביכולתו למצוא פתרונות בתנאים האינטימיים של אולמות תאטרון קליפה.
"שנת שפן", צילום ועיבוד: אסנת ולד ואפרת רובין
"עיוורון מהירות – עיוורון תנועה"
הראשון מבין שני המופעים האחרונים שהגיעו מחו"ל הוא SPEED BLINDNESS – MOTION BLINDNESS של קבוצת WHS מפינלנד. זוהי יצירה ייחודית ומהפנטת של תאטרון חזותי, מעוצבת לכל פרטיה בשלמות קולנועית-בימתית חדשנית. זהו מסע בתוך התודעה המתרחש ברגע שבין חיים למוות, הרגע שבו האדם והמכונה שבה הוא נוהג ונרדם נמחצים בתאונה הבלתי נמנעת.
על הבמה, לבדו, מייסד הקבוצה קאלה הקאריינן, מתגלה כאחד הקוסמים החדשניים והאמנותיים ביותר, בזכות רעיונותיו הפילוסופיים, הסיפורים הדרמטיים והמיומנות הקרקסית המיוחדת שלו. הקבוצה שהוא מייסדה יוצרת מופע מושלם שבו המשחק שלו, העיצוב והביצוע החי או המצולם נהנים מפס קול וממוזיקה מרתקים של סמולי קוסמינן, תאורה מופלאה של מרי אקולה, ועיצוב הקרנות של קאלה הקראיינן.
"עוורון מהירות - עוורון תנועה", צילום: פרי וירטנן
MESTOSLOV
הערב יסתיים הפסטיבל עם שתי הופעות מדהימות-מרגשות של MESTOSLOV – תאטרון חפצים בכיכובם של שני אמני פרפורמנס מפטרבורג, פאוול סמצ'נקו, שכבר הופיע באחד הפסטיבלים הראשונים, וולדימיר וולקוב, מוזיקאי ייחודי המוכר לבאי פלורנטין 7.
שניהם יצרו חגיגה פרועה של 12 תמונות כאוטיות "משוגעות", שסדרן נקבע על ידי רובוט קטן המוצב במעגל של תריסר כרטיסים הנושאים את שמות 12 הצלילים בסולם 12 הטונים.
בזה אחר זה עולים בגורל שירי-מוסר קטנים של פושקין שאותם הם מפרשים בדרך-לא-דרך, כפארסה משתוללת, כאי-גיון משעשע, או ברצינות עוצרת מחשבה. וולקוב לא רק מנגן אלא גם משמש עזר כנגד מושלם, כ"הארפו מרקס" על קונטרבס, וסמצ'נקו מראה על מה ולמה יצא שמו כאמן המחפש בחפצים ומוצא בהם את היסוד התאטרלי המוחלט.
MESTOSLOV (תמונת יח"צ)
יחד עם אמנית הווידאו מריה ביקובה והעריכה המוזיקלית של אנדריי זיניצ'ב הפרפורמרים מצליחים לרתק ב-ב-70 דקות של בכחנליה איכותית ומסקרנת. לא כדאי להחמיץ.
סוף דבר?
ב-2007 נוסד פסטיבל קליפה אדומה בבית תאטרון קליפה בשולי התחנה המרכזית הישנה. באולם הקטן והאינטימי יכלו 60 צופים – ובאולם הקטן למעלה עוד פחות מכך – ליהנות מדי שנה ממפגש מיוחד בין יוצרים ישראלים לאורחים מיפן, אירופה והאמריקות. היו אלה מופעים בתת-סוגות של אמנויות הבמה, כאלה מחלחלים לאטם אל העשייה המרכזית, של הפרינג' ומשם אל המרכז הרפרטוארי. במלים הכי פשוטות: פסטיבל של שורשים.
עתה, אחרי עשרות מופעים כאלה מאז ייסודו, נראה כי פסטיבל קליפה אדומה אל קו אדום של קיומו. אם לא יקרה נס – כלומר אם לא יימצאו מי שיעלו את הסיוע לתקציב היקר – 350 אלף ש"ח – נגזר גורלו להיעלם מחיי התרבות שלנו.
התוצאה אולי לא מטרידה את מי שאינם ספונים על העניין, אבל עידית הרמן ודמיטרי טולפנוב, ועמם אנשי הקבוצה ויוצרים מחו”ל נראים כמאבדים את שרידי התקווה שעוד הייתה להם כשכינסו את פסטיבל השנה.
אני מקווה כי בעוד שנה יתברר כי חששותיי התבדו.
רכישת כרטיסים