סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מחול
לוח האירועים 2021 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
ריאיון
 
מאת: ענת זכריה רנה שינפלד: הגברת הראשונה של המחול
 

 
 
יש אנשים שאומרים: 'מה היא עוד עושה על הבמה? היא עוד נושמת?' ומצד שני יש רבים שאוהבים אותי. ואני לא מתלהבת מאלה שמתפעלים שאני עוד עושה שפגט. שפגט בשבילי זאת אמירה. כל פעם שאני יורדת לשפגט אני מרגישה שאני פוגשת את האינסוף."
בגיל 82, זקופה וקלילה, שינפלד מעלה את הערב "בת קול ברוח" הכולל יצירות סולו בביצועה ובכורה שנוצרה ביחד עם להקתה. ענת זכריה בריאיון חשוף עם היוצרת שהניו יורק טיימס כינה: "אחת הרקדניות החשובות בדורנו"


מחפשת את הדיוק
 
קשה לפספס את רנה שינפלד. את גווה הזקוף גם עכשיו בגיל 82, את שיערה הערמוני הארוך אותו לא גזרה מגיל 17 המהודק לעורפה בקוקו, או פזור כשהיא רוקדת או כרוך בלולאה מעל אוזנה כשהיא מדברת, מחפשת את המילים המדויקות.
 
ה"ניו יורק טיימס" הכתיר אותה כ"אחת הרקדניות החשובות בדורנו", יורם קניוק הכתיר אותה כ"הגברת הראשונה של המחול בארץ", ואכן שינפלד הופיעה, לימדה השתתפה בפסטיבלים בכל נקודה כמעט בעולם, ויצרה קרוב למאה מחולות מקוריים. היא חלק חשוב בנוף המחול בישראל, כמעט מראשיתו.
 
עכשיו, אחרי מופעים אינטימיים בסטודיו שלה שנמצא שמונה מדרגות מתחת לביתה, חוזרים רנה ורקדניה לסוזן דלל עם המופע "בת קול ברוח", הכולל שתי יצירות סולו בביצועה של שינפלד: "היומן" - המענה הנחרץ שלה למגפת הקורונה, יצירה שהיא שיחה מוכיחה עם קולה, שיריה וגופה למוזיקה של קטיל ברונסטאד, דיוויד דרלינג, שלום חנוך ויהודית רביץ; והיצירה מלאת שמחת החיים "האי שלי המאושר", המשלבת מחול עם עבודת וידאו של הציירת אורנה אלשטיין עם ריקוד וכוריאוגרפיה של שינפלד, כשברקע מוזיקה של ציוץ ציפורים.
 
את הערב תחתום להקת המחול רנה שינפלד עם הבכורה ליצירה "לאן מכאן", בה שואלת שינפלד ושואלים גם הרקדנים "לאן מכאן?" כמו מתעוררים אחרי תקופה בה כולנו היינו פחות ביחד ובעיקר לחוד. 
  
 

באי שלי המאושר, צילום: דברת אסולין


ממיה ארבטובה עד מרתה גרהאם

 
את שינפלד, כך נדמה, אין צורך להציג, ובכל זאת: היא נולדה בתל אביב בשנת 1938, בתם הצעירה של ישראל ודבורה שעלו לישראל מגליציה כעשור לפני פרוץ מלחמת העולם, עם אחותה בלהה ואחיה אברהם. אביה עבד כפועל בניין ואחר כך הצטיין כשחקן קומי ואמה שהצטיינה באמנות הציור הייתה עקרת בית. המשפחה התגוררה בדירה בקומה השלישית של בניין מקסים בסגנון באוהאוס ברחוב אסתר המלכה.
 
בגיל 12 החלה לרקוד בבית ספרה של מיה ארבטובה, חלוצת המורות לבלט הקלאסי בישראל. בגיל20  כבר הוזמנה אישית על ידי מרתה גרהאם הגדולה לרקוד, על בסיס מלגה, בבית ספרה בניו יורק. לאחר מכן המשיכה את לימודיה, שוב בזכות מלגה, בבית הספר הגבוה למחול, למוזיקה ולתיאטרון "ג'וליארד".

שינפלד נמנית גם עם הדור המייסד של להקת בת שבע, שבה רקדה כסולנית וכרקדנית ראשית בשנים 1978-1964. במסגרת הלהקה ביצעה יצירות של גדולי הכוריאוגרפים בעולם, ובהם כמובן גרהאם.
 
בתחילת שנות ה-80 פרשה שינפלד מבת שבע ופנתה לדרך ולשפה עצמאית משלה, והקימה את "תיאטרון מחול רנה שינפלד", שבמסגרתו פועלים עד היום להקה, בית ספר לתלמידות ולתלמידים מגיל ארבע ועד 60 וסדנאות שונות למחול, פרקטיות ותיאורטיות. סממניו העיקריים של סגנונה הייחודי הם שימוש במוזיקה, בווידיאו, בשירה ובטקסט, וכן ריקוד עם אביזרים וחפצים מה שגורם לכך שלצד ההערכה הרבה שהיא זוכה לה יש התופשים את יצירותיה כארכאיות. 
  


  
היופי שבפגום  
 
כשצופים בשינפלד רוקדת בסטודיו שלה, מטווח אפס, היא ראויה לכל שבח על ההגדרה מחדש של אורך חיי הרקדן. גופה המחולל קליל, משחקי ומרחף, נאיבי לגמרי ומפורק לחלוטין מכל עוקץ.
 
כשהיא סוף סוף מתיישבת, שינפלד מספרת שלפני כשנתיים קיבלה במתנה מהחתן שלה קובי מידן ספר על ה"וואבִּי-וסאבִּי", תפיסת עולם אסתטית ופילוסופית יפנית המדגישה את הפשטות, הטבעיות, הצניעות והיעדר היומרות.
 
"קובי הניח לי את הספר ביד ואמר: 'זאת בדיוק את'. וזאת בדיוק אני. ראיית עולם שמתנגדת לרהבתנות, שאומרת לא להישגיות עיוורת וכן לאנושיות, לטבעי, המחוספס, והלא מהוקצע. ליופיים של הדברים הלא מושלמים, הלא קבועים והלא שלמים. לטענת היפנים, המושג של חוסר שלמות הוא דווקא זה שיוצר את היופי, כלומר הדבר הפגום הופך למושלם משום שאיננו מושלם".
 
"מהותו של וואבי-סאבי לא נמצאת בפרחים מפוארים, בעצים נשגבים, או בנופים מרהיבים. מהותו נמצאת בזעיר ובחבוי, בזמני ובבן חלוף: דברים כה עדינים וחומקים שהם נסתרים מעינו של המתבונן הרגיל", היא אומרת ומצביעה על צרור עלים שהצהיבו כפופים בתוך אגרטל והפכו לחלק מהריקוד שלה. 
 

היומן, צילום: עופרה פרידמן

 
"הקורונה יצרה אצלי תנועה חדשה"
 
משבר הקורונה תפס את שינפלד לא מוכנה. "הקורונה העמידה אותי מול השאלה: מה אני מחפשת על המרפסת? מעבר לפרמיירות שנקבעו ובוטלו, פתאום היה צריך לחשוב מחדש איך לארגן מחדש את הלב, המוח, המשפחה, אפילו את החדר את הכיסא והמקל, ואיפה למצוא את הטבע. ומצאתי את עצמי בלילות כותבת שירים. פתאום זה היה יותר קל מאשר לרדת לסטודיו ולרקוד. ונדמה לי שזה יצר אצלי תנועה חדשה. כי אם בריקודים הקודמים רקדתי את השירים כאן, פתאום עימתתי אותם עם התנועה. והעימות הזה נמשך גם בין אני הרוקדת לאני המדברת".
 
שינפלד מספרת שההיעדרות מהבמה למשך שנה גרמה לה גם לבדוק עם עצמה מהו ריקוד בשבילה ולמה היא בכלל צריכה אותו. "שאלתי את עצמי אם הריקוד הוא בעצם לא מחלה או גיבנת שגדלה לי או שזה מזל גדול ומתנה ושליחות ו'יופי לך' כמו שכולם אומרים לי. ואחרי שחברה אמרה לי שזה גם וגם הרגשתי מאוד חזק את ההתנגשות".
 
ולא היו תקופות אחרות בקריירה הארוכה שלך ששאלת את עצמך את אותה שאלה?
 
"כן. כן. אבל לא ככה. בגיל 20 היה לי חוט פנימי חזק שהרגשתי שהוא מוביל אותי בתוך המחול אז השאלה לא נשאלה, אבל אחרי שנולד לי הבן שתמיד רציתי, הייתי כל כך מאושרת שלא רציתי פתאום לחזור לבת שבע, לגיהינום הזה. ושוב חברה מאוד טובה שלי אמרה לי 'את לא חושבת, את חוזרת' - וזה פתר את זה".
 

   


 


"שפגט זה מפגש עם האינסוף"
 
שינפלד מספרת שבעצם, אם היא חושבת על זה, כל יום היא עומדת בתוך הבית ומתקשה להתנתק מהמציאות ומהעולם שמעסיק ומושך את תשומת הלב שלה לכל כך הרבה דברים. וגם לפעמים קשה וכואב והיא עייפה. אבל אז היא לוקחת את הסלסלה שלה ובכוח יורדת את המדרגות לסטודיו וכבר בכניסה, על המפתן, כשהיא מקשיבה לשקט, היא אומרת לעצמה 'איזה יופי'. "ומה שעוד יותר עוזר לי להיכנס לסטודיו זה אם אני נוגעת בחפץ. הם כולם חברים שלי: המקל, הכיסא, הקיר, השולחן. הם מייד עולם אחר. עולם נטול אנשים ופוליטיקה והמולה ורעשי רקע. הסטודיו בשבילי הוא תמיד כמו דף ריק שמחכה להתמלא מחדש. ואם אני רוצה בני אדם אני רצה ליהודה המכבי".
 
מאז הקורונה סיגלה לעצמה שינפלד הרגל: בכל בוקר כשהיא מצחצחת שיניים בקומה השלישית היא יוצאת למרפסת וסופרת כמה אנשים היא רואה הולכים ברחוב יהודה המכבי. מוכיחה לעצמה שיש עולם, ושיש בני אדם שאנשים הולכים בו. כל יום היא סופרת מחכה לראות עשרה ורק אז היא נכנסת בחזרה.
 
נשמע שמבלי להתכוון את מחכה למניין
 
"הרבה דברים אצלי נובעים מאינטואיציה", מסבירה שינפלד. "החלומות שלי מגלים לי כמעט את כל מה שאני יודעת על המחול שאני יוצרת. מבגד דרך חפץ או מוזיקה. ונדמה לי שעם הגיל זה אפילו יותר מפותח. קראתי שהיצירתיות מתפתחת עם הגיל והיא מגיעה לשיאה בגיל 80 אז אני גם במקום הנכון וגם בגיל הנכון".
 
כשאנחנו צופים ברקדנים בוגרים אנחנו מודעים להאטה, להיעלמות של וויטליות לטובת אמת אחרת עתירת דקויות. איך את מתמודדת עם זה?
 
"אני כבר הרבה זמן רואה על הבמה רקדנים שמביאים איתם בעיקר טכניקה וזה מצער אותי. במקרה שלי, מצד אחד אני לא חסרה את אותם אנשים שאומרים 'מה היא עוד עושה על הבמה? היא עוד רוקדת? היא עוד נושמת?' ומצד שני יש רבים שמאוד אוהבים אותי. אבל אני יודעת שאם מגיעים לקצה, לא עושים את זה בגוף אלא בראש. ואני מוכרחה לומר שאני לא מתלהבת מאלה שמתפעלים שאני עושה עוד שפגט. שפגט בשבילי זאת אמירה. וכל פעם שאני יורדת לשפגט אני מרגישה שאני פוגשת את האינסוף".
 
יש הרבה שמתנגדים למראות ואת כאן בסטודיו משתמשת בהן הרבה כשאת רוקדת. למה?
 
"אני מתבוננת במראה לא כדי לראות איך אני נראית אלא כדי לפגוש את עצמי נעה במרחב. וכשאני עולה על הבמה אחר כך המראה ממשיכה להתקיים אצלי כחלל". 


לאן מכאן? צילום: אגי בנדק


"התענוג מניע אותי" 
 
יצירות הסולו שלך כל כך פרסונליות, עד שהן כמעט לא פותחות אף ספקטרום של משמעות מלבד זו של חייך שלך. חשבת פעם לבקש מכוריאוגרפים ישראלים שאת מעריכה ליצור עבורך סולו? הרי הרבה פעמים דווקא מי שמחוץ לנו יכול לגרום לנו לעשות דברים שלא עשינו
 
"אין לי התנגדות מיוחדת אבל אני מרגישה באופן אישי כל כך מלאה במה שאני עוד רוצה להגיד".
 
מה מניע אותך?
 
"התענוג, אני לא מסוגלת לעשות משהו אם אני לא מאמינה בו ונהנית ממנו עד הסוף. מישהו פעם ביקש ממני לכתוב כתבה על התשוקה שלי לריקוד, ואמרתי לו: 'לי אין תשוקה לריקוד - לריקוד יש תשוקה אלי'. בגילי אני מגלה את זה. אבל גם כשהייתי ילדה בת 12 הריקוד בא ונדבק אלי".
 
במבט לאחור מה היה הגילוי הראשון שלך ליחסים עם ריקוד?
 
"כשהייתי קטנה, בגיל 7, הייתה לי שכנה ייקית שהיה לה אולם ספורט ורק הריח של המקום של הסולמות והחבלים והזיעה נתן לי תחושה של הזמנה וחיבוק עוטף. אולי לא כל אחד חושב ומרגיש ככה אבל אני יכולה לומר שאת אותו ריח מצאתי בגיל 12 כשגררתי את אבא שלי בכוח לסטודיו של מיה ארבטובה, והשתגעתי. יש בזה משהו אמיתי ואנושי".
 
שינפלד מספרת שבעיקר הריח היה זה שמשך אותה פנימה, אבל גם לחוץ היה תפקיד. למרות השכנים ניצולי השואה שסבבו אותה עם המספרים על הידיים היא תמיד מצאה את עצמה מביטה בשמים ומרגישה מאושרת והיא רצתה למצוא דרך לבטא בדיוק את זה. ובמקרה ילדה בכיכר דיזינגוף שראתה אותה מצטיינת בגשר ושפגט הציעה לה ללכת ללמוד ריקוד.
 
את משתמשת בספרי שירה שלך בציורי ילדים וגם במחול שלך יש משהו נאיבי שנמנע כמעט במכוון מלהגיע ל- DANCE MACABRE- מחול המוות  
 
"פיקסו פעם אמר: 'לקח לי ארבע שנים ללמוד לצייר כמו רפאל, לקח לי כל החיים לצייר כמו ילד'. אני כנראה אמנית-ילדה - בגלל הפילוסופיה שלי, בגלל הנוכחות של השואה. לפעמים אני גם מבקרת את עצמי על כך". 
 



"כל אחד יכול לרקוד"

את יכולה להפריד בין רנה הרקדנית לרנה הכוריאוגרפית לרנה המורה?
 
"זה הכל הולך ביחד אבל ההוראה זה הדבר הנפלא ביותר. מבחינתי השיעורים הם לגמרי בשבילי ואני מקבלת מהם כל כך הרבה סיפוק. בהוראה יש קבלה ונתינה מהנדירות שאני מכירה. והיכולת שלי לראות את הגוף שלהם כנפש כתוצר של החיים מלמדת אותי כל כך הרבה על עצמי. וכל אחד יכול לרקוד, אני מאמינה בזה".
 
באחד מהריאיונות אמרת שמרתה גרהאם לא הייתה רק המורה הגדולה שלך אלא במובן מסוים גם אימך
 
"אלה היו יחסים לא פשוטים כי היא הייתה סופר מניפולטיבית אבל היום אני אוהבת אותה וחומלת עליה עד דמעות. אני גם מבינה שאולי כולם צריכים להיות מניפולטיביים כשהם מנהלים להקת גדולות".
 
מה היא הייתה אומרת אם היא הייתה רואה אותך היום רוקדת?
 
"היא הייתה גאה ומרוצה. למרות שמרדתי בה אני באיזה שהוא אופן ממשיכה את דרכה. אנה קיסילוב כתבה עלי שמרדתי בגרהאם אבל לא השלתי את המסורת והפילוסופיה שלה. מרדתי במלודרמטיות, במיתולוגיה היוונית, באותן נשים שהיא בחרה כמו מדיאה וקליטמנסטרה". 
 

באי שלי המאושר, צילום: דברת אסולין


"פינה באוש הייתה אחותי"

 
עוד מפגש של שינפלד שהיה בעל פוטנציאל חד פעמי לכתוב אחרת את ההיסטוריה היה עם פינה באוש, בשנות ה-50 בג'וליארד. "פינה הייתה אחותי, באופן כמעט מאגי. גם במראה אבל גם בשמות של שתינו שמספיק היה למחוק רק קו אחד באות אחת, וזה אותו השם". לקראת סוף שנות ה-50, באוש הזמינה את שינפלד להופיע עם תיאטרון המחול וופרטל בניהולה וגם הציעה לה לנהל את בית הספר והלהקה של קורט יוס, אביה הרוחני, אבל שינפלד שידועה בחלומותיה קמה בבוקר לפני הטיסה והחליטה להישאר ולהשתקע בישראל.
 
מה התפקיד שהכי אהבת לרקוד?
 
"תמיד למדתי לאהוב את מה שרקדתי אבל במיוחד אהבתי את תפקיד הקורוס ב'מדיאה' של גרהאם. זה לא היה תפקיד ראשי אבל היחסים האמפטיים שלו עם כל הדמויות דרך התנועה שבה את ליבי".
 
מה למדת בעשור התשיעי לחייך על הגוף שלא ידעת קודם?
 
"אני מרגישה שדמם של כל המורים שלי בדמי זורם וקולם בי רן. ושהממלכה האמיתית של הגוף נמצאת מתחת לטבור. מה שמחזיר אותֿי לטכניקה של גרהאם המבוססת על מרכז הגוף, שמבחינתה זהו המקום ממנו יוצאים כל הרגשות, התחושות והאנרגיה שמניעה את התנועה. וגם שבניגוד למה שאמא שלי תמיד אמרה, זה לא חשוב מה יגידו".


בת קול ברוח, תמונת יחסי ציבור

 

המופע יתקיים ביום חמישי, 22 באפריל 2021 ב-20:30 וביום שישי, 23 באפריל ב-12:00 במרכז סוזן דלל בתל אביב. לקניית כרטיסים: 03-5105656. ניתן לקנות גם בתיאטרון מחול רנה שינפלד בימים ראשון-חמישי בין השעות 14:00-09:00 בטל': 03-6046745


למועדי מופעים >

19/04/2021   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע