אודי בן משה, הבמאי של "הרטיטי את לבי", על ההתמודדות עם מחזה של לוין ועם שחקני לוין מנוסים
"ללללה מייצגת את האילו וככה-ככה היא המציאות"
הביקורות מהללות, הקהל מתמוגג, הלב רוטט והמוח קודח. הרטיטי את ליבי, המחזה שנגנז על ידי חנוך לוין והועלה על הבמה על ידי אודי בן משה, עושה עבור הקהל חשבון נפש על הבמה ועושה את זה טוב. איך חנוך לוין היה מגיב למחזה שכתב וגנז, על כך ניתן לענות ב- "?" ממש כמו במחזה: האם ליהנות מחוסר הבחירה, או לסבול ממה שיש. "בחזרות היה משהו בלתי אפשרי", משתף בן משה, "צחקנו המון ובכינו המון, כולנו התחברנו למקום של `אילו רק היינו..` לכל אחד יש את המקום הזה בנשמה, `מה היה קורה אילו הייתי כוכב כזה?` ו`הייתה אוהבת אותי הבחורה ההיא?`. ומצד שני יש את החיים. החיים הם ככה ככה. בעוד ללללה (מירב גרובר), מייצגת את האילו, מתי זה קרה ומתי זה יקרה, ככה-ככה (ג`יטה מונטה) היא המציאות. החיים הם ככה ככה ואנשים שהם ככה ככה, מצפים לללללה", הוא אומר. כמי שנקרא לביים מחזה של רב אמן בשפת התיאטרון ובשפה העברית, עמדה בפני בן משה משימה לא פשוטה. "האתגר היה לא להיות משותק", אומר בן משה, "כשאתה עומד בפני מחזה יפה, מחזאי גדול ושחקנים שעבדו איתו, הסכנה הייתה שיתוק יצירתי, אבל לא אפשרתי לעצמי להגיע למצב כזה, אלא לחפש משהו חדש ולא לעשות חיקוי של מה שנדמה היה שהוא עושה. "ברגע שקיבלתי את ההצעה התאהבתי במחזה", אומר בן משה, "ראיתי הרבה הצגות של לוין מנעורי, אבל אני ממש לא מרגיש שהתהליך הוא משם. מאוד הרגשתי את הדמות הזו, למקה דיבר אלי, מהמקום של הטבע האנושי שמצפה מתחת לחלון, לא רק לגבי אהבה, אלא לגבי כל דבר בחיים. כשאתה מתמכר לציפייה ולחיים השלמים שאתה בונה בראש שלך כמצפה, זה הופך למאוד טבעי `אם הייתי עושה ככה, היה ככה`. שם התאהבתי במחזה". עיצוב התפאורה המינימלי נעשה על ידי לילי בן נחשון, ויוצר עולם ומלואו. "מה שהרגשתי כשקראתי את המחזה שוב ושוב, הוא שכל הזמן נפתח איזשהו פתח: או שהוא עומד מתחת לחלון, או בפתח הדלת, כל הזמן על הסף של משהו, ומשם נולד הרעיון של דלת שיוצרת זרימה במיזנסצנות, אבל גם מייצרת את הדימוי המדויק של המחזה. היה צורך ליצור משהו על הבמה שלא ישתלט על הטקסט, אלא שיצור לו מלבוש". בין גרוטסקה לאמת שתי מערכות יחסים מרכזיות עומדות בלב המחזה: האחת, בין למקה וללללה, כמעט ואין לה קיום והשנייה, ככה-ככה, כשם דמותה של ג`יטה מונטה, השחקנית הוותיקה שגילמה דמויות רבות במחזות שלוין ביים בחייו. ניכר כי בחירותיו של בן משה לתפקידים במחזה מדויקות. את השופט למקה מגלם רמי ברוך וג`יטה מונטה היא כאמור ככה-ככה, שניהם שחקנים שמזוהים מאוד עם מחזותיו של לוין עוד בחייו "ג`יטה היא בחירה טבעית בעייני לככה-ככה. שמחתי לעבוד עם שחקנית שעבדה עם חנוך ולספוג את הניסיון שלה", אומר הבמאי. גם מירב גרובר עבדה עם לוין "למדתי עם מירב שנים, הייתה לי תחושה שהיא מסוגלת להכיל את המניירה של הזמרת ואת התוכן ואת ההתמוטטות של ללללה" אומר בן משה. גדי בן יגיל בדמותו של פשוניאק, ידידו של למקה, הוא בגדר הברקה, " גדי יגיל, היה, איך נקרא לזה? הבלחה של רעיון שנראה לי מפתיע ומתאים, למרות שלא שיחק אצל חנוך לוין. כשקראתי דמיינתי טוב". "בכל החזרות ובהצגות העבודה עם השחקנים היא למצוא איזון עדין שקיים במחזות של חנוך, בין הצחוק לתוגה, בין הגרוטסקה לאמת, כשכל פעם כשמשקלו של משהו רב יותר, משהו לא מחזיק בעיניי. והאיזון הזה מאוד חמקמק, כי מאוד מפתה לעשות את הדמויות נלעגות ומצד שני להזדהות ולייבב איתן. אם רק אחד מהצדדים יהיה נוכח, זה לא יהיה שלם. "ביטוי להתדרדרות של ללללה דרך המאהבים מוקצן עוד יותר כשהם שרים בעוד היא, ללללה לעולם איננה שרה. "כל המחזה הוא על הציפייה שהיא תשיר, אבל היא לא שרה", אומר בן משה ומציין ששיתוף הפעולה המוזיקלי הפורה עם קרן פלס שהלחינה את ההצגה מתקיים בכמה הצגות עליהן עבדו יחד וביניהן "מעגל הגיר הקווקזי", ו-"נפוליאון חי או מת". "זה שחברי השלישייה הם אלו ששרים, יוצר ציפייה, אבל היא לא תשיר". הכל בשלשות נאמן לטקסט, בן משה עשה שינוי אחד בטקסט הלוויני המקורי לעיבוד הבימתי: "זה שינוי קל אחד שהעזתי לעשות", הוא כמעט מתוודה, "יש עשרה מחזרים שמופיעים בשלישיות ובאחת התמונות במחזה, שתי שלישיות נכנסות יחד. החלטתי ששלושה שחקנים יגלמו את כל עשרת הדמויות וברגע שעשיתי החלטה כזו נאלצתי לבטל כניסה ולהעביר אותה לכניסה אחת אחריה". במקומות מסוימים, איפה שהוא והשחקנים הרגישו שזה לא מחזיק, צומצם הטקסט באופן מינורי. פרט לכך "הייתי מאוד נאמן", הוא אומר. "הכל בשלשות במחזה הזה", אומר בן משה, "המאהבים מופיעים בשלשות. האביב, הקיץ והסתיו, בטקסט יש דברים שחוזרים שלוש פעמים `ככה וככה וככה`. שלישיית הזמרים היא הביטוי של התדרדרות של הזמרת - בהתחלה הם שלישייה מאירופה המערבית, אחר כך המזרחית, אפריקה ובסוף זה נגמר בישראל. הרגשתי שזה נכון ומתבקש מבחינה תיאטרלית לצמצם לשלושה שחקנים. זה היה כיף ויצירתי". לאור העובדה שלוין הוא מהיוצרים המוערכים שקמו לתיאטרון הישראלי ולאור העובדה ששניים מהשחקנים בהצגה עבדו בעבר עם היוצר, אומר בן משה: "היו דיבורים על חנוך, אבל מהר מאוד הבנו ואמרנו שאנחנו לא יכולים לדעת מה חנוך היה אומר ועושה. מה שאני כן אימצתי מסיפורי חנוך הוא לעשות ראן כל שבוע, לא משנה באיזה מצב אני נמצא, והחיפוש אחר האופן, בלי לפחד לשנות כל פעם מהתחלה, שוב ועוד פעם ובסוף למצוא מה שאנחנו מרגישים נכון. היו זיכרונות ודיבורים על אופיו, אבל הבנו שלא מעניין לעשות מה שהיה רוצה, אלא מה שאנחנו מבינים". התיאטרון הפסיד שחקן מסלולו של בן משה כשחקן החל בשנת 1992, כשסיים את לימודי המשחק בניסן נתיב. לאחר שמונה שנות משחק בתיאטרון חיפה ובתיאטרון הילדים של אורנה פורת, החליט לשנות כיוון: "באיזשהו שלב הרגשתי שאני כשחקן תקוע ותלותי, וברגע שעזבתי את התיאטרון נולד צורך ליצור. ביימתי מחזה שמיקי גורביץ` כתב וביים כשהייתי שחקן בתיאטרון צה"ל, וזכיתי בהצגת השנה בפרינג`. ככה הדברים התגלגלו והתחלתי לביים אצל ניסן נתיב, יורם לוינשטיין ואורנה פורת, ומצאתי משהו יצירתי, ממצה, מספק ומאוד מרחיב מאשר כשחקן. התיאטרון הפסיד שחקן", הוא אומר ברוח המחזה של לוין: "אילו רק הייתי ממשיך אז, בטח הייתי שחקן מאוד טוב. בימים אלו הוא עובד על קומדיה סאטירית "בידרמן והמבעירים" מאת מקס פריש בתיאטרון הבית שלו – תיאטרון החאן. בן משה משמש כבמאי הבית של תיאטרון החאן זו השנה השלישית. כבן טיפוחיו של מיקי גורביץ`, המנהל האמנותי של החאן, הוא מספר על קרקע פורייה ונוחה לעבודה גם בקאמרי: "עומרי (ניצן) נתן לי חופש מוחלט, ראה ראן, פרגן ונתן חופש יצירתי". "העבודה על `הרטיטי` לא הייתה שונה במהותה", הוא מסכם, "במקרה הזה עבדתי פעם הראשונה עם שחקנים מנוסים ומבוגרים ממני, למדתי מהם ומניסיונם. זה מה שהיה שונה. בכל הצגה אתה לומד, תמיד צריך להתחיל מחדש לנהל דיאלוג עם השחקן והחומר באופן אישי, לא לעשות מניירות ולהתעקש עם שחקן על משהו שמזמין התייחסות אחרת. במובן הזה זה אותו דבר. תמיד זה חיפוש חדש ואחר".
26/12/2007
:תאריך יצירה
|