תודה על שאתה קיים
כשאווה פירון הלכה לעולמה ב-1952 אמא שלי, שלא הייתה ארגנטינאית, מיררה בבכי. כל הסבריה לאחר מכן דיברו על אישה גדולה מהחיים שנתנה את נפשה, אהבתה וגופה לעמה. פמיניזם טבעי, הייתי אומר, אולי גם מידה של הזדהות רעיונית. חלפו 24 שנים ויכולתי לבשר לה שהבאתי מלונדון את אלבום המחזמר על האישה שהעריצה. שנתיים אחר כך, ב-1978 כבר יכולתי לבשר לה שראיתי אותו על הבמה שם. כמו שהעריצה אותה, מבעד לכל הדיווחים על חייה של אוויטה, כך שמחה שעושים לה צדק אמנותי.
ואכן, המחזמר שנולד כאלבום-קונספט של טים רייס ואנדרו לויד וובר, יכול להיחשב כעושה צדק לאישה שבשיא נסיקתה לגבהים ששאפה אליהם התייצבה מול בני עמה, לצד הגנרל חואן פרון שבפגישתם הראשונה, כשהיא בת 24 והוא, אלמן בן 48 וחפצן של נשים צעירות, אמרה לו בפשטות ישירה ״תודה על שאתה קיים״, ומשם הדרך נסללה אל אותו פולחן אישיות חוצה גבולות. למעשה אפשר לומר כי הוא זה שהיה צריך לומר לה את אותו משפט.
כפי שמתארת את הזיווג ביניהם התכנייה העשירה במידע שליקטו וערכו רות מנדלסון-טון ורמי סמו ובתמונות שצילם דניאל קמינסקי, הקשר המיוחד בין אוויטה לפרון ״התבסס על שאיפתם הפנאטית המשותפת להגשים את שאיפתה לכוח טוטלי ופרון שאב ממנה עידוד וידע לנצל את הפופולריות שלה בקרב הפועלים. יחדיו היו השניים זוג מלכותי שהוביל את ארגנטינה למעמד של כוח עולמי".
אוויטה נולדה ב-1919 בעיירה לוס טודולוס כבת לא חוקית שהחברה הוקיעה אותה כ״ממזרה״ על כל המשתמע מכך. בהמשך דרכה דבק בה התואר ״זונה״, עקב קשריה המרובים גברים בדרכה לבואנוס איירס ושם, עד מפגשה עם פרון. את תחושת ההשפלה של הגברים (נושא שמרחף חזק מעל המחזמר גם בזכות דמות המשנה של פילגשו של פרון הנזרקת ככלי אין חפץ בו) ואת עלבון הדחייה החברתית שליוותה אותה, אוויטה לא שכחה. שאיפתה לכוח וניצולו נבעו מאלה והנחו בין השאר גם את פעילותה החשובה למען העניים וילדיהם, שעבורם נחשבה כאמא.
לעומת ההתמקדות בה, המחזמר אינו מתעניין בפרון כאדם וגם לא כקרייריסט, רודן, ופשיסט שעל כתפיו רובצים חטאים לאין ספור בהם פתיחת גבולות ארצו לפושעים הנאצים שחיפשו מקלט בטוח מזרועותיהם של בעלות הברית, וגם מאלה של המוסד הישראלי בחיתוליו. במחזמר התפקיד שלו מדולל ככלי שרת מנקודת מבטם של רייס ולויד-וובר שמייצג אותה על הבמה צ׳ה, המספר של המחזמר והדמות המרכזית השנייה בו.
אוויטה, צילום: דניאל קמינסקי
״אל נא תבכי ארגנטינה״
אף כי הדברים אינם נאמרים במפורש צ׳ה של ״אוויטה״ רומז לדמותו של צ׳ה גווארה, המהפכן המרקסיסט, בן למשפחה ארגנטינאית בעלת שורשים איריים, בסקיים וספרדיים, שהיה ממנהיגי מהפכת פידל קסטרו בקובה. לאחר שהגיע לבוליביה, על מנת לארגן בה מהפכה דומה, נתפס והוצא להורג. הקישור בין הדמות הבימתית נוצר על ידי הרולד פרינס במאי ההפקה הבימתית המקורית בלונדון.
אלא שאוויטה וצ׳ה לא נפגשו כלל במציאות עתירת האירועים של ארגנטינה בשנים 1953-1934 שהמחזמר עוקב אחריהן ובמתרחש בחייה ובחיי ארגנטינה. צ׳ה מתערב בעלילה מעת לעת, אך רק לקראת הסיום יוצרים המחברים את המפגש ביניהם בוואלס שבו הם עושים זה לזה חשבון נפש, כשהדמיון או הזהות של טיעוניהם ההדדיים מצביע אל מה שבעצם נותר במציאות מפועלן של שתי הדמויות ההיסטוריות. בהפקה הנוכחית יש עוד מפגש קודם כאשר היא מחלקת כסף להמונים, וגם הוא זוכה במנה טובה.
המחזמר בנוי מ-24 תמונות הרודפות זו את זו במהירות, כאשר תמונת הפתיחה שבה מודיעים על מותה ותמונת הסיום של מותה יוצרים את המסגרת החיצונית ונסמכים על הלהיט הגדול ״אל נא תבכי ארגנטינה״ שגם צובע את המוזיקה של המחזמר כולו בגוונים המיוחדים שלו. לתוך אלה הצליח לויד וובר להכניס מוזיקה עממית, ובראשה הטנגו, שמייצגת את אוויטה ועלייתה למחוז חפצה על אף התנכרות החברה הגבוהה, ומוזיקה טקסית צבאית המייצגת את האחיזה של הצבא במוסרות השלטון.
כמו המוזיקה כך גם הטקסט המחוכם של טים רייס יודע להבחין בין שלושה מתחמי העלילה - הסיפורי מהצד של צ׳ה, האנושי של אוויטה, וההיסטורי שלה ושל העם. למעשה מי שתרם תרומה מהותית לאבחנה הזאת הוא דניאל אפרת, שפירק לגורמים את הטקסט האנגלי המקורי הזורם באחידות לשונית, ונתן לדיאלוגים המזומרים ולשירים נוכחות אקטואלית ובהברקות בעברית-ישראלית שזוכות לתגובת הנהון של הקהל.
אוויטה, צילום: דניאל קמינסקי
״והכסף פשוט נשפך״
התיאטרון הלאומי הבימה לא חסך בהפקה הזאת והעמידה לרשות הבמאי משה קפטן את מירב ומיטב האמצעים הדרושים למחזמר. במבי פרידמן עיצב את התפאורה הגדולה שהופכת בהדרגה מאולם קולנוע חשוך לעיירה קטנה ועלובה ומשם המעבר והכניסה בתמונה צבעונית לבואנוס איירס. שם גם נגיע אל כיכר מאיו שלרגלי ה״קאסה רוסאדה״, משכן נשיאי ארגנטינה. פה ושם הגיעו אבזרים שהפכו את הרחבה הגדולה לאתרים ספציפיים יותר. רק חבל שטכנאי הבימה לא הזיזו הצידה את שני עמודי הרמקולים התלויים שכיסו על שני צדדיה היפים של התפאורה ומנעו מהבמאי את השימוש בהם, שבלי ספק היה מתוכנן.
את מה שהחסירה, לכאורה, התפאורה השלימה התאורה הצבעונית והעשירה שעיצבה קרן גרנק ואפילו בלי להזדקק לאפקטים מוחצנים ראוותניים. בשלב מסוים הצטרף לחגיגה הווידאו הדוקומנטרי שערך אריק אביגדור והוקרן על מלוא הקיר האחורי של התפאורה. גם מעצבת התלבושות ילנה קרליך שפעה רעיונות ויצרה מלתחה עשירה לגברים ולנשים ובמיוחד לאוויטה.
הניהול המוזיקלי המצוין של יוסי בן נון הצליח לשים את הדגשים הנכונים בכל תמונה, למרות העדרה של תזמורת מלאה (אחת התוצאות של התכנון הלקוי של הבמה באולם רובינא שאין לו בור לתזמורת). את הסמפלרים המייצגים אותה עיבד אלדד ירון שהשלים היטב את התזמורת הקטנה והמצוינת שישבה אי שם מאחור. המקהלות והסולנים, בהדרכתה המופתית של דוקי עצמון, נשמעו היטב וברורים (בעזרת הכתוביות שהוקרנו בהחלטה נבונה) דרך הסאונד שעיצב ליאור טבת.
ואת כל אלה הרקיד על הבמה הגדולה אביחי חכם הכוריאוגרף הלוהט של השנים האחרונות שקיבל לרשותו אנסמבל של 30 (שלושים!) רקדנים ורקדניות, שהפגינו יכולות ביטוי של תנועה משוכללת במכלול יצירתו הכוראוגרפית - בתמונות ההמוניות, בתנועה מעודנת, כמעט בלתי נראית, בתמונות הפתיחה והסיום, ובתנועה מסוגננת בתמונות ההתנגדות של האריסטוקרטיה ושל הצבא לאוויטה.
אוויטה, צילום: דניאל קמינסקי
בימוי ומשחק אי שם בפסגה
ככה, בלי לחסוך ובלי לוותר, עושים מחזמר, בדיוק כפי שהבמאי משה קפטן שניצח כמאסטרו על התזמורת האנושית והעיצובית של ההפקה הגדולה הזאת על כל שלוחותיה. הוא ידע לכוון את הזרימה השוטפת ולהדגיש פרטים קטנים כגדולים, להציף את הבמה ולהותיר אותה לרשותם של סולניו הנפלאים המאיישים, משחקים, שרים ורוקדים בהתלהבות סוחפת את חמשת התפקידים הסולניים, מספר צנוע ביחס למחזות זמר.
רפי ויינשטוק העניק את נוכחותו ואת קולו העשיר לתפקיד האפיזודי של הזמר הנערץ אוגוסטין מגאלדי, והוא היה מצוין בתמונה שבה אוויטה משכנעת אותו, חרף אזהרותיו של צ׳ה, לקחת אותה לעיר הבירה. כמוהו, שאוויטה זרקה אותו, גם רויטל זלצמן בתפקיד האפיזודי של הפילגש שאוויטה זורקת מיד אחר כך מחדרו של פרון. היא מרגשת בדואט עם צ׳ה, לכאורה הפוך לנסיקתה של אוויטה, אך למעשה משלים את התייחסות לנושא המודעות לחפצון הנשים בעולם הגברים.
את התפקיד כפוי הטובה של חואן פרון מגלם אקי אבני ברצינות ובענייניות נכונה, מבלי לנסות להבליט את עצמו לפני שאוויטה ״בוחרת״ בו, ומעבירה אותו לקדמת העלילה. הדימוי הפסיבי שיצרו רייס ולויד וובר ניכר בעיקר במערכה הראשונה, אך אבני גובר על כך במערכה השנייה כאשר ניתן לתפקיד קצת בשר, ואז הוא נוגס בו היטב, ומצליח בעיקר לבטא את הקשר והדאגה לשלומה של אוויטה החולה. הוא מצמרר בתמונה שבה הוא מזכיר לה שהיא גוססת.
רן דנקר כצ׳ה שולט בהצגה בווירטואוזיות. הוא בהיר וחד כמספר שיודע הכל מראש ובדיעבד, בחושיו ובהכרתו החברתית, הפוליטית והאנושית. דנקר שולט ללא מצרים בתפקיד, בהחלטה נכונה שלו ושל קפטן שלא לנסות לתאר אותו כדמות שגם לה יש סיפור אישי. הוא שר את תפקידו בקול מבריק שחותך את האוויר ביופיו ובעוצמתו, ביכולתו לרכך אותו ולהקשיח, ולבטא את הקוצים של הסיפור. אבל מתוך השירים והערותיו הקצרות, הנשלחות כחצים סאטיריים, מבליחה אצל דנקר קרן של אמפטיה, עם רמז דק של צער ודמעה. הישג נפלא המחזק את מעמדו כשחקן וזמר.
והראשונה, כיאה וכראוי לאוויטה, שירי מימון שמקיימת הבטחה בימתית שנתנה לפני כמה שנים בגרסת המחזמר של ״הלהקה״. הפעם היא מגישה גילום מושלם וחכם של הדמות שעולה ומתקדמת בסולם השנים והמעמד - בסיוע מצוין של מעצבת הפאות אוסי שגיא.
מימון מצליחה למצוא איפיוני גיל והתנהגות נכונים לכל שלב בקריירה של אוויטה. היא נערה שאפתנית ונחרצת, היא עניינית בתפיסתו של מגאלדי ובסילוקו ובסילוקה של הפילגש. היא שוקעת בפנטזיה עם פרון, היא פגיעה ונוקמת, והיא גם נמעכת מבפנים, במחלתה, ודועכת. והכל במשחק, בתנועה מרתקת שאביחי חכם היטיב לעצב לה, ובזמרתה המחשמלת.
ולסיכום: ״אוויטה״ בהבימה היא הפקה מרתקת ביופייה, בכשרונות שנקבצו בה, ומעניקה הזדמנות לחוות את המחזמר הזה בבימוי חי ותוסס של משה קפטן ובאורם הזוהר של שירי מימון ורן דנקר. לכו ותתאהבו.