|
|
בראשיתו של דבר ובסיכומו מדובר בשיתוף הפעולה המרהיב בין הבימוי של מרט פרחומובסקי לכישרון והייחוד של שני השחקנים שהצליח לגייס להרפתקה האלונית הזאת - אוהד שחר ובני אלדר."
|
|
|
|
הצגה מרגשת, בימוי חכם וצמד שחקנים וירטואוזים עם המחזה הנפלא של נסים אלוני
טוויסט מתחכם
בכרזת ההצגה שעליה אני כותב, מתחת לשם המחזה ״הנסיכה האמריקאית״ מופיעה המילה ״חוזרת״ כשהיא בסוגריים, ללמדנו שהבמאי ושני השחקנים המשתתפים בה רואים בהצגתם חזרה ממקום או מזמן או מגלות. לך דע כשמדובר גם במחזאי נסים אלוני, וגם בבמאי מרט פרחומובסקי שיש קו מחבר ביניהם בדמות חולשה יצירתית מוכרת אל העבר, בתיאטרון ובקולנוע. המחזה הועלה לראשונה בהצגת הבכורה של ״תיאטרון העונות״ בתל אביב ב-19.2.1963, כלומר 53 שנים בדיוק מסוים לפני בכורת הגרסה הנוכחית, שנדחתה עקב סגירת אולם נחמני שבו הייתה אותה בכורה מיתולוגית עם יוסי בנאי ואבנר חזקיהו בבימויו של אלוני. מתאים בלי ספק לרוחו של המחבר. היו גרסות מאוחרות יותר של אלוני למחזה זה, השלישי בסדרת המלכויות שיצר עם ״אכזר מכל המלך״ ו״בגדי המלך״, אבל פרחומובסקי בחר בזו המקורית, והכתיר אותה בתור ״חוזרת״ (בסוגריים, ובאות קטנה יותר) עם טוויסט מתחכם בדמות הקרנת תמונותיהם של בנאי וחזקיהו, שעבורם ואיתם, עם קולם ועם המוזיקליות המיוחדת שלהם נכתב המחזה כהכרזת העצמאות של השלושה מהבימה. היה צריך להיות סרט עלילת המחזה מתרחשת במדינה כלשהי בדרום אמריקה ובמרכזה שלוש דמויות. המלך בּוֹנִיפַציוּס ויקטור-פליקס לבית הוֹהְנְשְוַאדְן, שחי בגלות לאחר המהפכה, ושינה את שמו לפליקס ואן שוואנק. הוא מתפרנס בדוחק כמורה לצרפתית, אך חולם לשוב לכס המלכות, ונוהג לצחצח את כתרו. בה בעת דואג להכין את יורש העצר, בנו פרדיננד, לחזור ולרשת את כס המלכות. אלא שכעבר בפתיחה מתברר כי המלך נרצח ופרדיננד הוא החשוד העיקרי. המחזה מתנהל במבט לאחור, בהתאמה לעדות שלו על הנסיבות שהובילו לרצח - ואצל אלוני תמיד יש מרכיב בלשי, בין אם הוא מתעסק במישרין במיתוס כזה או אחר, יהודי או יווני, או תיאטרוני. וכך מתברר כי אישה אלמונית מניו יורק, שמזוהה בתואר המפוברק ״הנסיכה האמריקאית״, החליטה לממן סרט על המלך הזקן, ואפילו בהשתתפותו בתפקיד עצמו. במהלך הדברים מתברר כי האב והבן נוהגים לפקוד את אותה הפרוצה "מריטה" מ"רחוב הירח" בסמוך לתחנת הרכבת שפניה מזכירות לאב את פניה של המלכה שמתה בלדתה את פרדיננד. האב אינו יודע כי הם חולקים את אותה האישה, ואחת מתמונות השיא המרגשות במחזה - ובכל הצגה שנעשתה על פיו מאז - זו הפגישה המקרית-לא-מקרית ביניהם בדרכם אליה. הסרט עצמו כמעט נתקע אבל חוזה הוא חוזה, ולמרות שידוע איך המחזה מסתיים (ומתחיל) אני מונע מעצמי את המשך המפרט העלילתי המסובך, ואסתפק בהסבר של פרדיננד בתחילת עדותו המומחזת: אתמול, בין שמונה לעשר בלילה, בסטודיו באבנידה בוליבאר, היו שלושה אנשים שבאו לרצוח ואחד שבא להירצח. זה היה צריך להיות בסרט, אבל זה יצא בחיים. המוות. המצלמה הפסיקה לצלם, ואבי היה מונח שם, מת.״
הנסיכה האמרקאית (צילום: יוהן שגב)
ממלכת צללים של רוחות רפאים פרדיננד מציע לחוקר למצוא את הדמות הרביעית, וכך יגלה מה קרה באמת. וכאן נכנסת לתמונה גם המשמעות של השינוי המשמעותי שפרחומובסקי חולל כשהחליט לוותר על הקלטת ארבעת התפקידים המוקלטים (במקור), ולתת להם נוכחות בימתית חיה כשהפקיד אותם למשחקם של אוהד שחר ובני אלדר, צמד כוכביה ההזויים-זוהרים של ההצגה שלו. אבל השינוי הזה בעיני הוא מהלך טבעי למי שזוכר כי אפילו אם אלוני הסביר בשעתו שהחליט על תפקידים מוקלטים כי רצה שהמלך ובנו יחיו באיזור אפל של רוחות רפאים, דווקא השינוי הזה של פרחומובסקי הוא היוצר את ממלכת הצללים של רוחות הרפאים. ואני משוכנע שאלוני הממשיך לפקח על הצגות של מחזותיו נתן את אישורו, שהרי עם כל העומק והבסיס האינטלקטואלי וההשכלה שלו, מה ששלט בו הייתה חוכמת הבמה. הוא אהב תיאטרון וכתב לתיאטרון ולא לספרייה של דוקטורטים. וזה בהחלט מה שההצגה המרגשת החדשה הזאת שמחזירה אלינו את ״הנסיכה האמריקאית״ עושה באמצעות משחקם הווירטואוזי של אוהד שחר ובני אלדר בתלבושות פשוטות ויפות של רונה דורון, ולצלילי מוזיקה מקסימה של בועז שחורי ותנועה בעיצוב של מאיה קופצ׳יק.
הנסיכה האמרקאית (צילום: יוהן שגב)
שחקנים וקהל יחד ובהשלמה יפה לשינוי בתפקידים ממוקלטים לנוכחים-חיים, ההצגה מהפכת את תפקידי הבמה והאולם פעם ועוד פעם, כאומרת לקהל ולשחקנים - אנחנו כאן יחד. אין אני כאן, ושם אתם. במה ואולם יכולים שישנו את תפקידיהם (וכבר היו דברים מעולם), אבל התיאטרון חי, ואף יוסיף לעצמו מטען חיים, כמאמר הציטוט בראש עמוד השער של התכניה: ״כאב ישן, נשכח, מפרך, בתוך המשחקים, בלב המערבולת של אחיזת העיניים.״ לפיכך ההצגה שעולה בהפקה של ״אמנות המשחק לתיאטרון וקולנוע״, מתחילה הפעם כשהקהל יושב בשורות סדורות על הבמה. שני השחקנים יושבים על מדרגות חלקת הקהל הרגילה, ללא הכיסאות, עם שני מיקרופונים, וילון מלכותי ארגמני משמאל, כס מלכות די צנוע במרכז ומסך מלבני ירוק שעליו יוקרנו תמונות השחקנים המנוחים שאל רוחותיהם מחזיר אותנו הבמאי באמצעות שחקניו החיים (שיזכו לאריכות ימים, כמובן). בחלקה השני של ההצגה הצמד מעביר את הקהל, יחד עם הכיסאות שעליהם ישבו, מהבמה בחזרה אל מקומו הטבעי, והבמה הגדולה באגף החניה של תיאטרון תמונע (שאליו גלתה ההצגה מאולם נחמני הסגור) חוזרת לרשות המלך ורוצחיו ועם מסך גדול יותר שישמש אותם לשינויים מתבקשים. על העיצוב הנקי הכפול הזה הופקד פאבל קרלין, ונדב ברנע האיר אותו בהתאמה יפה ובמחשבה בימתית יפה. ובראשיתו של דבר ובסיכומו מדובר בשיתוף הפעולה המרהיב בין הבימוי של מרט פרחומובסקי לכישרון והייחוד של שני השחקנים שהצליח לגייס להרפתקה האלונית הזאת. אוהד שחר הוא המלך, והוא הבמאי של הסרט, והוא גם השחקן שנבחר לשחק את דמותו, ובהתחלה הוא גם חוקר המשטרה. דמות דמות ואיפיוניה, וכל אחת בעיצובו של שחר נעה בין המצחיק-מגוחך לדרמטי, ובצירוף של כולם הוא לפתע המלך ליר, כבר לא עם ליצנו, דמות פאתטית ובשיאו דמות טרגית כואבת ונוגעת ללב. משחקו בנוי לתלפיות ויוצר את הגדול בתפקידיו הרבים. לצדו, לרגליו, מעליו ואתו - בני אלדר במשחק מרתק בשבע פנים, בחיוכים דקים, בציניות, בכאב ובהפתעה של בן, שאיכשהו אוהב, איכשהו לועג. הוא פרטנר אידאלי למשחק הטניס הטקסטואלי שאלוני המציא בשעתו, אך בנשימה אחרת, בלגאטו, להבדיל מהסטקאטו של בנאי וחזקיהו. אך בעיקר מה שמאפיין ומאיר את הדמות של פרדיננד, שהוא גם עד ראייה וגם המספר, הוא הגעגוע. לא נוסטלגיה אל משהו נהדר, אלא געגוע אל משהו אינטימי מאוד בין בן לאביו. אור פניו נע בין קדרות ובין נהרה, הוא משחק את עצמו בסרט, ואלדר מצוין בעיצוב הכפילות. הנה כך, הצגה מרגשת, בימוי חכם ומתוחכם וצמד שחקנים שחופרים עמוק בטקסט הנפלא של הנסים-אלוני והנפלאות ושולפים מתוכו רבדים של רגש ואמת נדירים. לראות ולזכור.
15/02/2016
:תאריך יצירה
|