עם "סיפור אהבה ב-3 פרקים" אלון אופיר ודינה דורון מתייצבים בפסגת התהילה של התאטרון הישראלי
פרק היסטורי בהתקבלות ההומוסקסואלים
לא חלפה דקה מתחילת ההצגה החדשה, והיה ברור כי אלון אופיר מתכוון לשוב ולהוכיח בה שהוא שחקן מזן נדיר ובנשימה אחת גם במאי היודע את נפש הבמה, גם אם היא קטנה, צפופה ואינטימית כמו זו שמעמיד המרכז הגאה בגן מאיר בתל אביב לרשות ההצגה החדשה של תאטרון תהל, בעל האוריינטציה האמנותית ההומו-לסבית. אין בכך חדש או מפתיע. לפני 20 שנה אופיר סיים בהצטיינות את לימודיו בבית צבי עם הישג משחקי גדול כמוצרט ב"אמדאוס". בהצגה החדשה הזאת, “סיפור אהבה בשלושה פרקים", המחזה האוטוביוגרפי של אמן הדראג היהודי-אמריקאי הארווי פירסטיין, הוא פורע "שטר חוב" שהגיש באותה הצגה. המחזה של פירסטיין הוא פרק היסטורי חשוב בעיצוב הבימתי האנושי של הומוסקסואלים, גבריים כנשיים, ושל המאבק הנואש של רבים מהם להתקבל בחברה ובעיקר, לזכות בתמיכה ובהכרה של הורים, בני משפחותיהם וחבריהם הקרובים ביותר. המחזה מתאר שש שנים בחייו של ארנולד, הומו יהודי-אמריקאי המופיע כדראג-קווין, והוא נכתב במקור כשלושה מחזות נפרדים: “סופר מאצ'ו” - שבו ארנולד פוגש את אד, ביסקסואל מתלבט; "פוגה בחדר הילדים" המתארת את ארנולד ומאהבו הצעיר אלן במהלך ביקור טעון אצל אד ובת זוגו לורן; ו"זכות קדימה לאלמנות וילדים" שבה ארנולד נקלע לעימות הדרמטי הבלתי נמנע עם אמו בעוד הוא ממתין להשלמת אימוצו הרישמי של הנער בן ה-15, דייוויד, כבנו. שלושת הפרקים הועלו בזה אחר זה, תחילה בתאטרון "לה מאמא" באוף-אוף ברודוויי, עד שאוחדו למחזה שלם ולהצגה אחת ב-1982 במיינסטרים של ברודוויי. בכיכובו של פירסטיין עצמו הפכה ההצגה לאחת ההצלחות האמנותיות והכלכליות הגדולות ביותר בתולדות התאטרון האמריקאי. כעבור שנה, כאשר הוענקו לו ולמחזה שלו פרסי "טוני" היוקרתיים, כבר נראתה ההוכחה הראשונה לתרומתו לקהילה ההומו לסבית. זה היה כאשר בטקס הענקת הפרסים, שהועבר בשידור ישיר בטלוויזיה, במהלך דברי התודה שלו, חשף מפיק ההצגה ג'ון גליינס את העובדה כי שותפו להפקה, לארי ליין, הוא בן זוגו. ההצלחה הבימתית גלשה מברודווי לבימות העולם, ואף הועלתה בתיאטרון בית ליסין ב-1984, בבימויו של אילן רונן עם נתן דטנר. בעקבות התאטרון בא גם סרט הקולנוע (1988) בכיכובם של פירסטיין, אן בנקרופט ומתיו ברודריק, שהשתתף גם כנער בגרסה הבימתית הראשונה של החלק השלישי, ובסרט כבר גילם את אלן, מאהבו של ארנולד.
צילום: לואיז גרין בימוי ומשחק מעוצבים בהומור וברגישות אלון אופיר ביים ברגישות ובתבונת במה מובהקת את ההצגה החדשה של המחזה, המועלה בתרגום מבריק ומעודכן של רבקה משולח, עם תפאורה נוחה (שלא נמסר מי עיצב אותה), תאורה מצוינת כהרגלו של חיליק אורגל הוותיק, תלבושות נוחות שעיצב אורן דר. כל דמות בהצגה מאופיינת באנושיות שלה שפירסטיין היטיב לתאר בטקסטים מבריקים, מלאי הומור עצמי מושחז, ועקיצות יעילות מאוד לקהל – שהיום כבר אינו נפגע או מזדעזע, ובכל זאת עדיין רחוק מקבלה ללא תנאי של ההומו הנשי והמוחצן. את הכתוב מגשימים במשחק רהוט ומותאם לרוח המחזה כל ששת השחקנים, ארבעה מהם בוגרי בית צבי בעשור הקודם: אביהוד תדהר רענן ופרחחי בתפקיד דייוויד, הצעיר המאומץ שיודע לאמץ את המשפחה החדשה שארנולד מעניק לו; גיל וייס בעיצוב רגיש ומפנק של אלן, המאהב שעמו מתחיל ארנולד את תהליך אימוצו של דייוויד, אך נהרג במהלכה של תקיפה הומופובית; סיוון קרצ'נר, מצחיקה, תמימה, ונוגעת ללב כלורן, בת זוגו של אד, הפתוחה ביחס לזהותו המתחבטת, רק עד לקצה אפה. אושרי סהר, שהחל דרכו הבימתית בקבוצת הצעירים הראשונה של הבימה לפני עשר שנים, מעצב נפלא את ההתלבטות המינית של אד, החל מהתאהבותו הישירה והגלויה בארנולד, דרך התעקשותו התמימה להתגבר על כך בעזרתה של לורן, וכלה בהשלמתו עם העדפתו שהיא לא רק מינית אלא גם אנושית מאוד להיות בן זוגו של ארנולד ואביו של דייוויד. דינה דורון מרתקת בהומור ובזעם בפרק השלישי, שבו אופיר ביים בווירטואוזיות את הדיאלוג המבריק בין ההומור הכואב לבין הדרמה הגדולה של העימות בין ארנולד לאמו מגיעה ההצגה לשני שיאי המשחק שלה, שנושאים אתם את המסרים החשובים והכואבים של פירסטיין. לפני קצת יותר מחמישים שנה חזרה לארץ דינה דורון, שחקנית צעירה, שכוכבה דרך בברודווי בתפקיד אנה פרנק ובהצגות אחרות לצדה של קתרין הפבורן. מהר מאוד היא החלה לככב בהצגות בלתי נשכחות, החל ב"הערב אימפרוביזציה" בקאמרי ואחר כך כ"ג'יג'י" וכאירמה לה דוס המקורית בהבימה. מאז נדמה היה כי היא זזה קצת הצידה מעמדת הכוכבת הגדולה שהבטיחה להיות, למרות שהמשיכה להופיע באין ספור הצגות, סרטי קולנוע וטלוויזיה. בתפקיד אמו של ארנולד היא שבה אל אמנותה הגדולה כשחקנית, ואת מה שרכשה אצל מוריה הגדולים בניו יורק – לי שטרסברג, סטלה אדלר ואוטה האגן, והיא חיה את התפקיד בשלמות, כאחד מהישגיה הבימתיים הגדולים ביותר. דורון מעצבת את האם בטבעיות חפה משטיקים מלאכותיים, את ההומור היהודי של האם, את ה"פולניות" שלה, העקשנות, הסקרנות, ובעיקר את הפתיחות על תנאי ולכאורה כלפי בנה ואורח חייו. אבל כל זה, נפלא ככל שהנו, נבלע בתוך העיצוב המדהים של רגעי הזעם והעלבון שהיא מעצבת כאשר ההתנגשות ביניהם היא בלתי נמנעת. פירסטיין ואופיר מרוויחים מהופעתה את העברת המסר הנגדי הכואב, אך האנושי כל כך, של מי שעדיין מתקשים להשלים ולקבל את העדפה המינית הומו-לסבית. אלון אופיר בעוצמות מרגשות מי שעושה זאת איתה בגדול, אבל בנאמנות מופתית למורכבות המיוחדת של יחסי הורים ובנים הניצבים משני עבריו של מתרס, הוא אלון אופיר שאיננו חוסך אף לא שמץ של כישרונו הנפלא בעיצוב המצחיק, האנושי, הרומנטי, המיני, האבהי של ארנולד, ובסופה של ההצגה, פגוע מאמו ובה בעת אופטימי בזכותם של אד ודייוויד. כבר במונולוג הפותח אופיר מצליח ליצור דמות מסקרנת של בדידות במסווה של מלכת דראג. כשהוא משיל מעליו את הסממנים הקברטיים, הוא חושף נפלא את הפחד, את הגילוי של המיניות האסורה בחדר החושך, ואת האפשרות הבלתי אפשרית שמישהו יאהב אותו. משם ואילך אופיר בונה כרב אמן קתדרלה אנושית שמגוננת על עצמה בהומור, ויודעת לבטא את עצמה בדיוק גם כאשר זה פוגע בזולת וחוזר אליו כבומרנג. בפרק הראשון הוא גם מבצע שני שירים ידועים, בליווי נפלא של אמיר לקנר, ומאז ברברה סטרייסנד לא שמעתי ביצוע מרגש וכואב כל כך של Cry Me a River. בשיא משחקו, בפרק השלישי, שולף אופיר מתוכו עוצמות רגש נדירות, מטלטלות אותו כשחקן ומצמיתות את הצופים בו. וכאשר הוא נח מזעפו ומהסערה הרגשית הגדולה, ברגע החותם, הוא מצליח לאצור בפניו קינה עדינה על הקרע עם אמו, הנבלעת בתוך החיוך של ניצחון האהבה שכל כך רצה בה. בסיכומו של דבר, ומתוך כל הישגיה, "סיפור אהבה בשלושה פרקים" בתאטרון תהל היא הצגה מרגשת שמחזקת את האמונה שלי בכוחו הגדול של תאטרון שיודע להעביר מסר חברתי ואנושי.
17/08/2011
:תאריך יצירה
|