סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2021 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
ריאיון
 
מאת: טל גורדון תיאטרון של פעם
 

 
 
עירית פרנק בחרה לביים את "גאווה ודעה קדומה" במסגרת פסט' האביב של תיאטרון הסימטה. שיחה


קצת כוס תה עם עוגייה

את "פסטיבל האביב הישראלי" השלישי מקדיש תיאטרון "הסמטה" השנה לתרבות הבריטית, באמצעות הצגות בכורה, עבודות מוזיקה, מחול, ערבי ספרות ומפגשי יוצרים, שיוקדשו, ברובם, לתרבות זו.

הצגת הדגל של הפסטיבל היא "גאווה ודעה קדומה", עיבוד פרינג' חדש למחזה על פי ספרה הנודע של ג'ין אוסטין, רומן מכתבים המתאר את הווי החיים באנגליה של המאה ה-18, המצליח למשוך אליו קהל וללכוד את תשומת הלב האמנותית, גם 200 שנה לאחר שנכתב.

את הקלאסיקה הבריטית הזו, שעולה לראשונה על במה בעיבוד עברי מקורי, חלמה עירית פרנק - המנהלת האמנותית של התיאטרון, שחקנית בפני עצמה, ובימאית ההצגה - להעלות על הבמה מאז נערותה.

באופן מעניין, דווקא המסגרת פורצת הגבולות של תיאטרון הפרינג' אפשרה לה לחזור, בהפוך על הפוך, לגישה הבימתית המסורתית, ולעשות הפעם תיאטרון "של פעם", כהגדרתה.

"בפרינג' הרי אפשר לעשות פרינג', ודווקא בזכות הפרינג'  אני יכולה ללכת אחורה'", אומרת פרנק, "אז אני, מתוך געגוע לתיאטרון של פעם, עשיתי פוסט פוסט, ועשיתי לגמרי תיאטרון של פעם. אני כל כך מתגעגעת לזה באופן אישי בהצגות. התעייפתי כבר מכל הריאליזם הזה, מהישירות הזאת, אני רוצה משהו רומנטי, אני רוצה עולם שהוא קצת רחוק ממני, שיאפשר לי לחלום. מרוב שבעטנו בכל דבר שקשור לאמנות של פעם וכולם רוצים משהו חדש, או מדברים כל הזמן על רוחניות, אז אני מדברת על קצת כוס תה עם עוגייה, משהו שקצת מרנין את הנפש. רוחניות יש לנו גם במקום אחר".

איך הגישה הזו באה לידי ביטוי על הבמה?

"הבמה, התלבושות, הכל אותנטי לחלוטין. תלבושות תקופתיות לחלוטין, יקרות מאוד, השפה גבוהה, לא ויתרנו לעצמנו, שברנו את השיניים, אבל אנחנו מדברים בשפה המדויקת של אז, לאורך כל ההצגה יש לנו נגנית שמנגנת חי על פסנתר יצירות של שוברט, שיוצר באותה תקופה, והמוזיקה היא כלי מאוד חשוב בהצגה. כמעט אין רגע בלי מוזיקה לאורך ההצגה, ממש כמו להגיע לאיזה קונצרט. מאוד עבדנו בהצגה על העניין של האהבה, על האיפוק במשחק".

את אומרת באמת "תיאטרון של פעם", ואותי זה ישר לוקח לקושי שלי בתיאטראות מסורתיים מול המשחק שלא פעם נ תפס אצלי כמאולץ ולא אמין, בעיה שהפרינג' מספק לה פתרונות יפים. איך התגברתם על המכשול הזה?

"אני חושבת שהתגברנו על הבעיה הזאת בגלל הרעננות. עשיתי אודישנים ל-500 שחקנים כדי להגיע לשחקנים שאני רוצה ואת ממש רואה פה שחקנים רעננים, צעירים, וכולנו כל כך נהנים מהחומר. ראינו את הסרטים, הסדרות, חיינו את התקופה לגמרי, ואני חושבת שדווקא הרעננות הזאת הביאה משחק אמיתי. מאוד התעקשנו שלא יהיה משחק פומפוזי, שלא תהיה העמדת פנים. זה היה נורא חשוב".

"גאווה ודעה קדומה" הוא רומן אהבה בין אנשים משני מעמדות שונים, במאה ה-18 באנגליה, דבר שנחשב אמנם רדיקלי לתקופתו, אבל מאוד שמרני ביחס לתקופתנו שלנו, ובכל זאת, גם אני נהנית כל פעם מחדש כשאני נופלת על שידור של אחת הסדרות שנעשו מהספר. מה יש לדעתך בסיפור הזה שכובש אותנו כל פעם מחדש, כשתי מאות לאחר שנכתב?

"אני חושבת שלכל אחד מאיתנו, גברים כנשים, כשאנחנו יושבים בינינו לבין עצמנו, יש את הדיאלוג הפרטי שלו עם עצמו. אנחנו מסתובבים ברחוב, נכנסים למיטה, הולכים לשירותים, וכל הזמן חושבים עם עצמנו, בדיאלוג הפנימי הזה. יש כאלה שעושים את זה בקול רם ואז אנחנו אומרים שהם משוגעים, אבל כולנו מדברים עם עצמנו. וכשאנחנו מדברים עם עצמנו אנחנו חולמים בעצם, ואנחנו חולמים על אותה אהבה אמיתית וסוחפת, ויש משהו כל כך מרגש באהבה הבסיסית הזאת של ליזי ודארסי.

עירית-פרנק-יחצ.jpg
עירית פרנק (תמונת יח"צ)

"זה נכון שבאותה תקופה זה היה רדיקלי, גם כי מדובר באנשים משני מעמדות שונים, אבל היה עוד משהו, כי גם אצל שקספיר היו מקרים דומים, אבל אם שקספיר בדרך כלל עבד על הקטע הזה שאת האישה הסוררת אנחנו מלמדים לקח, פה זה הפוך, והגבר הוא זה שעובר שיעור ושינוי".

זה קשור כנראה לעובדה שאישה כתבה את הסיפור הזה

"ואישה מאוד שמרנית, אגב, דתייה, שהלכה כל הזמן לכנסייה. זה נורא מעניין, כי היא כל הזמן כתבה סיפורי חברה וסיפורי מעמדות, בזמן שבאותה תקופה נפוליאון הלך ונלחם בכל העולם, והיא לא מזכירה את זה בשום מקום. אז אני חושבת שזה מה שכל כך מושך אותנו לסיפור הזה, הפנטזיה הזאת שכולנו בסופו של דבר מחוברים אליה בחיבור הכי בסיסי שלנו. קיום, אהבה אמיתית שמעוררת אותנו ואנחנו לא מוותרים, ובאים לאהוב או לאהובה האמיתית שלנו לנצח נצחים. כולנו רוצים את זה, כולנו חולמים על זה".

בינו לבינה או בינו לבינו

מתוך מה נובעת הבחירה השנה דווקא בתרבות הבריטית כנושא ההתייחסות המרכזי של "פסטיבל אביב ישראלי"?

"לפסטיבל הזה קראנו 'פסטיבל אביב' גם ככוונה לאביב יצירתי, והפעם זה יוצא ממש עם שבועות, בסוף האביב, כשכבר יש את הפרי שיוצא החוצה, ואותי באופן אישי זה מאוד מרגש כשאני חושבת על זה.

"בכל פעם אנחנו בוחרים איזה כיוון שאליו אנחנו רוצים ללכת, והפעם החלטנו שכיוון שההפקה המרכזית של הפסטיבל זו 'גאווה ודעה קדומה', שהוא מן הסתם אנגלי לחלוטין, קבענו את הנושא, יובל זמיר ז"ל, היועץ האמנותי, ואני. זה היה כשיובל היה עדיין בחיים, והוא מאוד חסר לי היום".

איפה נרגיש את הקו הבריטי בהפקות הפסטיבל הנוספות?

"בערב הראשון נשתדל לעשות סוג של נשף בריטי שקצת יהיה עם תלבושות, תהיינה הקרנות של סרטים בריטיים שבחרנו ואחותי שנמצאת בלונדון קונה אותם ממש ברגעים אלה, יש לנו ערב סונטות של שקספיר, שכתב את הסונטות שלו כשירי אהבה לגברים, אז אנחנו פותחים את חודש הגאווה עם הערב הזה שעודד מנסטר יביים, עם 13 שחקנים גברים שיקראו ויעבדו על הסונטות האלה, שהן כל כך עוצמתיות, בליווי נגינת פסנתר.

"בכלל שמתי לב שכל הפסטיבל הזה מתעסק המון סביב הנושא של בינו לבינה, או בינו לבינו. אני חושבת שבסופו של יום זה כנראה מה שהכי חשוב לכולנו, אם יש לנו זוגיות טובה, או כל מה שקשור סביב זה. יש משהו נעים כשאנחנו מתעסקים בנושאים האלה. קצת לצאת מהקיבעון החברתי פוליטי. בואו ננסה לעסוק קצת בדברים אחרים.
"בסוף הפסטיבל יש מופע ג'ז שכולו ביטלס, כמובן, ומופע על הגג עם אילן וייל שגם הוא בניחוח בריטי, ויש גם את RUN RABBIT RUN שהוא יותר מופע תיאטרון תנועה ופחות מלל. לשמחתי, הערב הראשון כבר כמעט כולו 'בוקד אין'".

כבר 13 שנים, עם הפסקה של מספר שנים לאחרונה, את מנהלת את "הסמטה". לי, כילדה, הוא זכור כ"הסמטה של ניקו ניתאי". האם השתדלת, כמנהלת אמנותית, להמשיך את הקו שבנה ניתאי, או שהבאת איתך הדגשים אמנותיים שונים?

"בהתחלה ניסיתי לשמור פחות או יותר על כמה מהדברים, אבל בעיקר בעשייה, לא בקו האמנותי. לאט לאט ניסיתי להיות יותר לוחמנית, יותר רדיקלית במובן של החומרים שנעשה, לתת הרבה יותר בית לאמנים, הרבה יותר פתיחות. יעידו רוב האמנים שעבדו אצלי ואיתי שאפשרתי להם לעשות את כל מה שהם רוצים מבחינת הגחמות האמנותיות שלהם, אז מהבחינה הזו אני חושבת שאני קצת שונה.

"הדבר היחידי שאני לא מאפשרת על במה, ואני שונאת, זה עירום. אני לא אוהבת עירום על הבמה, אני חושבת שזה מיותר. אתה לא חייב עירום כדי להדגיש דברים. אתה יכול גם בלי עירום, וזה הרבה יותר חזק בעיניי. זה הדבר היחידי שהגבלתי בו ואני חושבת שבסוף גם כולם הודו לי על זה, כי זה מחייב אותך, כאמן, לעבוד הרבה יותר קשה. תחשבי רגע, כשאת מסתכלת על אדם עם בגדים, והוא נותן לך להרגיש שהוא עירום, זה הרבה יותר חזק מבחינה פילוסופית, מבחינה פסיכולוגית, מכל בחינה שהיא".

ומתי את מחזירה את עצמך למרכז הבמה כשחקנית, לאחר שנים של מאחורי הקלעים?

"אחת מהמשימות שלנו עד סוף 2012 היא שגם אני אעלה על הבמה עם הצגת יחיד. פה ושם שיחקתי בסרטים וכאלה, אבל הרבה זמן לא עשיתי את הדבר הספציפי הזה. מאוד קסם לי להיכנס לעולם של ניהול, אני חושבת שגם שם יש הרבה מאוד יצירתיות, אבל אף פעם לא התרחקתי יותר מדי מהדבר שנקרא תיאטרון. למדתי פסיכולוגיה, אני מטפלת קבוצתית, ויצרתי שפה חדשה של משחק בכלים פסיכולוגיים שאני מלמדת בבית הספר של ענת ברזילי. אני בת 53, ועוסקת בתיאטרון מגיל 6. אני עושה את זה כל כך הרבה שנים שאני חושבת שאני כבר יכולה להגיד שזו נקודת החוזק שלי. אני כבר לא יכולה להגיד שאני לא ש?ם. אני ש?ם".


"גאווה ודעה קדומה" תעלה ב-31 במאי 2012 ב-18:30 וב-21:45 וב-1 ביוני ב-14:00 וב-21:00 במסגרת פסטיבל האביב הישראלי (31 במאי – 2 ביוני 2012) בתיאטרון הסימטה ביפו. לפרטים: 03-6812126.


למועדי מופעים >

29/05/2012   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע