ספרה של ליזי דורון זוכה לעיבוד בימתי חדש ומאלף בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין
שתיקת הניצולים
שש שנים עברו מאז שהועלתה בתיאטרון תמונע המונודרמה "למה לא באת לפני המלחמה", שעיבדה השחקנית פביאנה מיוחס על פי ספר בשם זה שכתבה ליזי דורון. דורון, כלת פרס בוכמן לספרות, כתבה את הספר על חייה כבת הדור השני לשואה ועל דמותה המיוחדת של אמה, הלנה, ששרדה את השואה. מיוחס עדיין מופיעה עם הצגתה המצוינת כפי שכתבתי כאן בשעתו, והיא מופיעה מאז בהיצע של סל התרבות הארצי. עתה שב הסיפור המיוחד במחזה בנוי היטב שכתבה עינת ברנובסקי על פי ספרה של דורון, ובבימויה הרגיש של חגית רכבי ניקוליבסקי עם תלמידי שנה ג' בסטודיו של יורם לוינשטיין. את ההצגה הזו, העולה ימים ספורים לפני יום השואה ותמשיך להציג עד אחרי יום העצמאות, ראיתי בתנאים מרגשים במיוחד, כאשר התברר לי שאני יושב לצדה של ליזי דורון. נדמה לי שהחיבור המשולש שנוצר בין ההצגה לבינה ולביני העשיר את החוויה שלי גם כמבקר. כי כן, אי אפשר להישאר אדיש לסיפורה של הילדה אליזבת הגדלה בשכונת ביצרון, מגלה בהדרגה את הסוד, ומפצחת בכאב את השתיקה של אמה, ושל השכנות ששרדו כמוה מהתופת שאני, לפחות, עודני מתקשה להבין אותה. המחזה של עינת ברנובסקי מצליח לפחות להעביר את התחושות הניתנות להבנה, וכמו הספר כך גם המחזה עושה זאת בהתבוננות מלאת חמלה והומור גם יחד. דמות האם היא המרכז הנפשי והעלילתי שסביבו נע המחזה, הבנוי בסדרת תמונות מהודקות המתארות את שנות הנעורים של הילדה אליזבת עד גיוסה, ואחר כך עד מות האם, ו”צוואתה” שהבת תכתוב את הספר שיתאר את דמותה המיוחדת כאם עקשנית, חריפת שכל ולשון, המערבבת בין דמיון למציאות, במאמץ לבנות עולם בטוח וטוב יותר לבתה היחידה, למצוא קרובי משפחה ואף להמציא כאלה לקראת הבת מצווה של הילדה.
המחזה אינו מביא את סיפור הניצולים, כי אם את שתיקתם התלויה בחלל החדר. מנקודת המבט של ילדי הדור השני אנו חווים את תחושת הזרות של הניצולים, את הריטואלים הקטנים הסודיים ואת זכרון השואה שעליו אסור לדבר. אליזבת מרשה לעצמה לאחר שנים להתעמת, לבוא חשבון ואפילו למתוח ביקורת מסוימת על ילדותה בבית של ניצולים. ההומור כצו הישרדות חגית רכבי ניקוליבסקי עיצבה בדקות רבה את משחקם של הסטודנטים הצעירים, בני הדור השלישי, והפיקה מהם רגישויות מיוחדות ואמפתיה ברורה לדמויות שהם מגלמים. דינה סנדרסון מרתקת במיוחד בעיצוב דמותה של הלנה, בדרך דיבורה השקול, בגווה הזקוף ובתנועתה המדודה. היא משדרת היטב את הרצון להתגבר על הסיוט ואת הצורך להגן על הילדה, שאותה מגלמת נעמה שטרית ברגישות תואמת. שטרית גם מצליחה להעביר את תחושת ההתבגרות וההיחשפות לחזיונות האימה המלווים אותה. את אלה יוצרות יחד עם סנדרסון לירז חממי, מיטל אבני, רעות אקרמן ונועה אילתי כארבע חברותיה של האם, המגיעות מדי שבוע לטקס נואש של יזכור פרטי שלהן, ומוצאות עצמן תומכות בהתייצבותה של אליזבת כנגד שתיקת אמה. הבימוי המהודק הפיק מהקבוצה הזו את עוצמת האימה ואת כוחו של ההומור כצו ההישרדות. דניאל מרקוביץ, בתפקיד החבר שחלה בפוליו, וגם אסף נימוי, ארז רגב ושני בן סימון, שלושתם בסדרת תפקידים קצרים, משלימים היטב את צד המשחק של ההצגה, ובהגשת טקסט בהירה בהדרכתה של אהובה יובל. מיכאל קרמנקו עיצב יפה את חלל הבמה כשכונה שבה גדלה אליזבת, בסיוע תלבושות ואבזרים שעיצבה אולגה מרון, ותאורה יעילה של עדי שמרוני. ערן ליטוין העניק ייעוץ מוזיקלי תקופתי, שי בן-יעקב היה המנהל המוזיקלי ועמית זמיר עיצב את התנועה.
08/04/2010
:תאריך יצירה
|