מחזה מקורי הפך להצגה טובה המתארת ברגישות משבר סופני בחיי משפחה ציונית
דוקומנטריה בכוונה תחילה
שבע שנים נע המחזה "גלם" מאת ניצן כהן ובמהלכן היטלטל בין תאטרון תמונע למגירות של תאטרונים רפרטואריים, כשהבהבימה הייתה כוונה להציגו, עד שבסופו של מסע נשלף משם על ידי תמונע ולהקת שחקנים איכותית בבימויו של המחזאי הפכה את חומר הגלם, זה המחזה, לחוויה חיה של הצגה. עלילת המחזה, שיש בה יסודות אוטוביוגרפיים של כהן, ישראלית מאוד, אפילו ציונית במידה שספק אם תענה על קריטריונים של פרס הציונות. במושב, שעבר את תהפוכות הזמן, חיה משפחת ארליך, שבה האב אברם עבר אירוע מוחי והוא נע ונד בין חוויות העבר שהוא מאמין כי עדיין קיימות. אל ביתם של אברם ובקה אשתו מגיח מהעיר הגדולה הבן הבכור גיורא, לאחר גירושיו בפעם השנייה. הוא בא במטרה לעשות סרט דוקומנטרי על המשפחה, ובמחזה מתוארת סדרה רציפה של צילומים שיהיו חומר גלם ביד היוצר בחדר העריכה. לא כולם מצולמים כהווייתם, גיורא מכוון את הדברים בהתאם לראיית העבר והווה שלו. עניין זה מודגש כאשר הוא מבקש מאמו לשאת מונולוג שכתב, כאילו מפיה. אבל בקה מתמרדת, וזהו גם הרגע שבו משחקה המעודן של רזיה ישראלי מקבל את זהותו המעניינת ביותר. האח הצעיר מני מגיח מתוך החדר שבו הסתגר בשנתיים האחרונות והוא מפתיע בעובדה שהוא בתהליך של הארה בסתר, כלומר חזרה בתשובה מבלי לספר על כך למשפחתו.
"גלם" (צילום: גדי דגון)
המצלמה – ובהצגה הזאת מייצג אותה פנס תאורה מיוחד – חושפת מרכיבים שונים של אישיותו, שמגלם בחדות טובה תומר גלרון (בן דוד), שגם מיטיב לרמוז, תחילה, על גוון צד אלים באישיותו, שנחשף בהמשך. הדמות החמישית של המשפחה הזאת הוא הכלב קישוט, שבהתאמה מלאה למסורות תאטרון וספרות הוא מואנש לחלוטין, והמחזאי מעניק לו טקסטים פיוטיים ומרגשים כקינה על חיים שלמים שהיו לו ולמשפחה אך חלפו ואינם. אברהם הורוביץ מעצב דמות כלב מרתקת, בהבעות פניו, במחוות גוף ובעיקר בדבריו הכואבים. אלימות כמשל הכלב קישוט מאגד אליו שלושה אירועים אלימים. תחילה מתעלל בו גיורא, שאורי הוכמן משחק-מצחק אותו בחיוניות רבה הנעה בין שובבות לייאוש. גיורא, בהומור אינפנטילי, משליך אל קישוט עצם גדולה שהכלב הקשור בשרשרת אינו יכול להגיע אליה. פעם ועוד פעם ושוב, ובכל פעם בלוויית אותו צחוק מטומטם. לעומת היגיון מסוים של שעשועי ילד מגודל בכלבו, המקרה האלים השני אינו מתחבר לשום היגיון או רעיון דרמטורגי. זה קורה כאשר מני, בהתקף של טירוף, בועט בקישוט הנובח כמיוחם. אפילו אם המחזאי חיפש דרך להחיש את מותו של הכלב הזקן, עדיין לא נמצאה לכך הצדקה ככל שהדבר נוגע לדמותו של מני. דמות שישית המלווה את המתרחש כמעט ללא הפוגה הוא אקורדיוניסט, שנוכחותו והמוזיקה שהוא מנגן יוצרים הגד מעניין, הרבה מעבר לאפקט שבנוכחותו. עניין זה מתחוור מהר מאוד באמצעותו של עופר שלחין, כאקורדיוניסט, החל ברגע שהוא מותח עד דק מאוד את נעימת השיר "אלינור ריגבי" של הביטלס, שעתה זה הושמעה בפי בקה בלוויית הגיטרה שלה, ומשם ואילך בגילום טוב של ה"התערבות" המוזיקלית שלו במתרחש. בתווך, בין שני הבנים, האישה והכלב, נע אברם, אבי המשפחה, נע ונד על פני האדמה המכסה את בימתו הגדולה של האולם הגדול בתמונע, שעוצבה יחד עם התאורה היפה על ידי כהן ותומר רובנס ובסיוע ייעוצו של יאיר ורדי. אברם נע כמטוטלת בין הקטבים של מצביו הגבוליים, בין השטיון והשכחה ובין הזיכרון החי של העבר המסורתי הציוני של מטע אפרסקים וקשרי חברות אמיצים עם השכן הפלסטיני מעזה.
"גלם" (צילום: גדי דגון)
אברהם סלקטר, שאך לפני כשבועיים ראיתי אותו מנהל דין וחשבון עם עצמו ועברו כדוד המלך, שב ומראה בהצגה הזאת את מיטב סגולותיו כשבתפקיד אברם הוא נושא על כתפיו את ההצגה בעיצוב רגיש ומרגש. הוא מדויק במעברים החלקים שלו ממצב למצב, תוך כדי פעולה או דיבור, ובכל אחד מהם הוא משוכנע ומשכנע. אך מעבר לזה מגיעה התמונה האחרונה, המונולוג המנחם-מכאיב שהוא משמיע באוזני כלבו המוכה – שניהם באפיסת כוחותיהם – אשר מוליך אל הרגע האלים האחרון, שאחריו שניהם מגיעים אל סוף דרכם במשפחת-האדמה המסוכסכת שלהם. ברגעים אלה סלקטר מגיע לשיא האנושי ביותר של משחקו המופתי. ניצן כהן ביים את ההצגה באותה רגישות וחוכמה שבה כתב את המחזה המעניין הזה, שלא צריך הרבה מאמץ להבין מתוך הסיפור הפרטי שלו את הסיפור הגדול של כולנו. עזרו לו בכך, לצד השחקנים, מעצבת התלבושות לירון מינקין, מעצב התנועה עירד מצליח והייעוץ האמנותי של נאוה צוקרמן. הצגת "גלם" בתמונע היא תעודת כבוד לפרינג' שנאבק מול הגדולים על כל פיסת תקציב ותמיכה, והייתה יכולה להיות כזאת גם על בימותיהם.
16/12/2012
:תאריך יצירה
|