החיים רק עד המוות

סוד הקסם של התיאטרון נחשף במתנה שהותיר אחריו לתיאטרון המשורר הספרדי פדריקו גרסיה לורקה שנרצח על ידי חיילי הפשיסטים במהלך מלחמת האזרחים הטרגית. המתנה היא הסקיצה למחזה הפיוטי-בלשי "דון פרלימפלין ואהבתו לבליסה בגן" שהוגדר על ידי לורקה כ"הללויה ארוטית בארבע תמונות ופרולוג".

ה"הללויה" היא צורה של סיפור עממי בספרד של המאה ה-18, והדון האשמאי הזקן הוא אחת הדמויות הפופולאריות בסיפורים האלה. את הסקיצה שלורקה התכוון לעבות בהמשך, הוא העלה בין השאר בתיאטרון הסטודנטים הנייד שהקים, "לה ברקה". במחזה הזה הוא בחן את הניגוד בין הלירי לגרוטסקי, ובנה אותה כאופרטה של תמונות קצרות, עם מוזיקה פעילה ביניהן. 

הסיפור במחזה הזה יכול היה לשמש כל עלילה בלשית נוסח אלפרד היצ'קוק, ולמעשה נמצא אותה בהרבה מאוד סרטים וסדרות משטרה. גבר מזדקן מתחתן עם אישה צעירה ויפה שמצמיחה לו קרניים, והוא נוקם בה באמצעות תרמית פשוטה: הוא מתחזה למחזר, שהיא איננה יכולה לראות את פניו, כותב לה מכתבי אהבה, וכאשר מגיעה השעה הנכונה למפגש הרומנטי-ארוטי המיוחל, פרלימפלין הורג את הצעיר האלמוני, כלומר את עצמו. כך הוא מבטא את אהבתו וכך הוא נוקם את נקמתו בדקירת סכין עמוקה.

לורקה משתמש בעלילה הזאת כבסיס לטקסט חכם, רגיש ופיוטי. הוא מלווה את העלילה עם שני מלאכים קטנים שנותנים הערות פיוטיות, קומיות או ציניות למתרחש – וריאציה על המקהלה בדרמה היוונית – והופך את הסיפור למשל על אהבה, קנאה, בגידה ונאמנות, ארבעתן עד מוות. 


דון פרלימפלין (צילום: יוסי צבקר)

לזכור שזה תיאטרון

אין הצגה אפילו אחת שראיתי במהלך השנים, בחו״ל ובארץ - בחאן הירושלמי בבימויו של יוסי יזרעאלי ובתמונע בבימויה של אנה בניאל, אם לציין שתיים מהבולטות - שבה יסוד התיאטרון בתוך התיאטרון אינו מודגש בעיצוב הדמויות, המשחק הבמה, התלבושות והאיפור. לרגע אחד אל לנו לשכוח שאנחנו בתיאטרון. 

כך גם הפעם בגרסה המשעשעת של אנסמבל סקאפינו ותיאטרון הסימטה, שכבר שיתפו פעולה בהצלחה בהצגת ״הקמצן, לאן״ ועתה הם מביאים למחזה של לורקה, בתרגום הקלאסי של רנה ליטוין, את המגע המיוחד שלהם בבימויו של חיים עבוד. 

הגרסה הנוכחית בדרמטורגיה ועיבוד של ברק גונן, מדגישה את  נוכחותם של המלאכים-שדונים מספרי הסיפור. הם מקדמים את הקהל ו״מוליכים״ אותו בנבכי חדר השינה והגן שבהם מתרחשים האירועים, פה ושם כשהם מתערבים בעלילה ומופיעים בה כדמויות בכדמויות בעזרת מסכות מתוחכמות של אלה גופר עבוד ותלבושות תיאטרליות של מירב נתנאל דנון.

הבמה מעוצבת על ידי רועי ואטורי ברעיונות חזותיים ״מיידיים״, כלומר היא מתנייעת בתוך עצמה, יוצרת אלבום תמונות, על רקע צלילים יפים של מוזיקה של דן הופרט, ונותנת הזדמנויות לתאורה של עדי שמרוני למלא את חלל הבמה בתאורה מתאימה וישירה.


דון פרלימפלין (צילום: יוסי צבקר)

משחק של חן ונכלוליות

את הסיפור ותהפוכותיו מביאים ארבעת שחקני האנסמבל במשחק בעל הרכב סגנונות שבו הישיר ביותר הוא זה של דרור טפליצקי המצוין שיוצר את דמותו של דון פרימפרלין במחוות עדינות, כמעט בדרך אגב, ובכך מצליח להעמיק את החן והנכלוליות של האשמאי הזקן וה״תמים״. לצדו אורית פרס כמליסה אשר פיה וחלומותיה אומרים שירה, וגם שרה בהדרכת הילה גונן, אך נופלת קרבן לעצמה.

וסביב להם רותם נחמני וברק גונן שנושאים במשחק מודגש ובאיפור מוגזם את מסע העלילה כצמד מנחים ממזריים, ומסיעים את הדון הזקן והדונה הצעירה אל סופם, הוא בסכינו והיא בהזיותיה. נחמני מצוינת גם כשהיא מגלמת את האומנת הקשישה של פרימפרלין וגונן יוצר דמות משעשעת מאוד כאמה של מליסה - שתיהן שדוחפות למעשה את השניים אל הסיוט המצפה להם.


דון פרלימפלין (צילום: יוסי צבקר)

ובסיכום ההצגה החדשה בסימטה שבה ומאשרת את גאונותו של לורקה בגרסה שמזמינה את הצופים אליה, ובאהבה.

לרכישת כרטיסים