אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
תיאטרון
לוח האירועים 2024 יוני 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ביקורת
 
מאת: מרב יודילוביץ' "וולקאם": נשאר רק לצחוק על זה
 

 
 
קבוצת עבודה, שמפרקת מזה שנים את החיים בישראל לגורמים, מציגה וריאציה מצחיקה על נושא עצוב, סאטירה שמוכיחה שוב שהמציאות האבסורדית בה אנחנו חיים, היא בעצם מחזה קומי-טרגי שנכתב מעצמו.
ההפקה החדשה של אנסמבל "קבוצת עבודה" חוזרת לשכונה המזרח תיכונית שלנו. אפוקליפסה בגרסה מחויכת


אי נחת וסקפטיות

כמעט לכל אורכה של "וולקאם", ההצגה החדשה של אנסמבל קבוצת עבודה, הדהד בראשי סרטו האיקוני של אסי דיין, "החיים על פי אגפא". מה בין סאטירה תיאטרונית עכשווית, שיוצריה הגדירו אותה כקומדיית אימה, לבין סרט מופת נבואי על חורבן? ובכן, (חוץ משרון אלכסנדר), באינטרוול של 30 שנה מאז האינתיפאדה הראשונה, ימי לידתו של הסרט ההוא, אותה תחושה אפוקליפטית עדיין אופפת את מדינת היהודים המושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום.

חיוך מאולץ, אנוס, ועיניים ספקניות ורואות כל, ממש כמו עיניו החכמות של שחקן ההצגה ח'ליפה נאטור, מעלה ההרהור שבבסיס מחזהו של נעם גיל, על "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחי המדינה בלי הבדל דת, גזע ומין" ועל הקריאה לערביי ישראל: "לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה, על יסוד אזרחות מלאה ושווה ונציגות מתאימה בכל מוסדותיה", לשון מגילת העצמאות. גם ההבטחה ל"חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות", מתוך אותו מסמך יסוד ממש, מציפה מול ההצגה ובמקביל למהפכה החוקתית שנרקמת כעת, את אותן תחושות אי נחת וסקפטיות.

נאטור, מגדולי שחקני הבמה של דור הביניים, שעשה קריירה מפוארת בהפקות בלתי נשכחות בבימוי מאסטרים של תיאטרון בארץ ובחו"ל (פיטר ברוק, אופירה הניג, גדי רול, ניזאר זועבי ועוד) ונצרב בתודעה הקולקטיבית, בין היתר, בשל תפקידו בסרטו של ערן קולירין"ביקור התזמורת", מְשַחֶק תפקיד קטן אך מהותי בהצגה שעוסקת בחיים משותפים. הוא, המושתק שחוכמתו ועוצמתו בשתיקה אל מול ברברת אינסופית, בבלימת מוצאות פיו אל מול שלשלת מילות שחץ וזחיחות, באיפוק אלגנטי מול פריקת רסן, בריונות וגסות רוח. 


מימין לשמאל: למעלה - יגאל זקס, ח'ליפה נאטור, שרון אלכסנדר, נעם גיל. למטה - מינאס קרואני, בת אל משיאן, עטאללה טנוס, צילום: שמחה ברבירו
 
זה לא ייגמר טוב
 
זה סיפור על לילה אחד, בסלון אחד, בכפר ערבי אחד, שדווקא בו מחליט אלפרד, קבלן יהודי קליבר, לבנות את ביתו המפואר. למה? כי הוא יכול, כי דווקא, כי אם יש אצבע מדוע בעצם לא לדחוף אותה היישר לתוך עינו של האחר ולהראות לו אחת ולתמיד מי הבוס. אחרי הכל סטטוס קוו, במרחב פרוץ, אינו יותר מהמלצה. באמתלה של חיזוק החיים המשותפים ("אני הרצל של הדו-קיום") וכוונה לתרום לפיתוח כלכלי באזור, זוהי בעיקרה עסקה נדל"נית מצוינת שתשואותיה בצדה.

אחרי כמה וכמה פעולות מחאה לא-אלימות של צעירי הכפר, כמו ריסוס כתובות גרפיטי על קירות הבית, ההתנגדות מסלימה לכדי תקיפה פיזית אלימה שמובילה לפציעתו. אלפרד מזמן לביתו את ויליאם, ראש החמולה הגדולה בכפר, כדי שירגיע את השטח. בדיאלוג חד-צדדי, המייצג שיח פסבדו-שמאלני לחלוטין לא מודע לעצמו ושכיח להכאיב, הוא מגדיש את הסאה, משתין מהמקפצה. טוב, זה לא ייגמר.

שרון אלכסנדר משחק את אלפרד וקשה שלא לחשוב על הדמות הזו כגלגול מאוחר של רפא ששיחק בסרטו של אורי ברבש, "אחד משלנו" או ליתר דיוק, גרסה מבוגרת יותר של סא"ל נימי האלמותי מהמונומנט הקולנועי של אסי דיין. כן, אלפרד, הוא אחד משלנו, לוחם סיירת לשעבר, גבר-גבר, שוביניסט וגזען במסווה של ליברל, שתחושת העליונות האינהרנטית מכתיבה את התנהלותו וגבולות הכוח היטשטשו לו. הוא "עשה את זה", כבש פסגות ודואג לנפנף בהצלחה למען יראו וייראו. וכעת הוא המפקד, זה שקובע, בבית ובכלל. 

https://www.youtube.com/watch?v=TaNATxBrMtY

   

 



לכאורה מופרכת אבל כל כך לא
  
ההצגה מתרחשת בסלון ביתו של אלפרד בו הוא מתגורר עם אשתו, יפהפייה צעירה, מאוד צעירה, ש"שלף", לדבריו, מבאר שבע ו"הפך" למעצבת פנים. יעני - שדרג. זה מתחיל במפגש, לכאורה ידידותי, בין ויליאם לאלפרד, אבל מתחת לפני השטח יש מוזיקה אחרת שמתנגנת: חשדות הדדיים, אי אמון, התנגדות ודחייה. ויש גם מטוטלת שמניעה את מאזן הכוחות בין השניים. זו סיטואציה שבה המתח מובנה ועם זאת, הצליחו המחזאי נעם גיל והבמאי יגאל זקס, שמובילים את האנסמבל, להפוך אותה לסאטירית, על גבול הקומית, לכאורה מופרכת אבל כל כך לא.

אלפרד מתגאה בכך שבמכוון הוא משאיר את הדלתות לא נעולות ואת החלונות לא מוגפים. ויליאם רומז לו שזהו אקט מתגרה. ואכן באותו הערב ממש, שעות ספורות לאחר המפגש, פורצים לבית שני צעירים, סאלח ועומאר, בכוונה לשדוד מה שאפשר, אך בעיקר כדי להעלות לאינסטוש תמונות "גבורה" מתוך ביתו של זה שפלש להם לכפר.
 
כשהם נתקלים בסלון באשתו של אלפרד, שנרדמה מול גרסה גנרית מוקצנת ומצחיקה מאד של תכניות לייף-סטייל, מתחילה סאגה על גבול קומדיית מצבים טרגית, שבסופה כל הנוכחים בה יצאו מופסדים. 
 

שרון אלכסנדר ובת אל משיאן, מתוך ההצגה וולקאם, צילום: שמחה ברבירו

בסיפור הזה יש רק מפסידים
 
לכל אורכו עושה המחזה שימוש מודע ומכוון בקלישאות, מה שמשווה לו קלילות משחררת. אבל מתחת לרפרפת מבצבצת לה סאטירה שנותנת פומבי ללא מעט רעות חולות. "וולקאם" אינה מה שמכונה "סאטירה נוקבת", שעל פי רוב משכנעת את המשוכנעים, אלא כזו שמצליחה בדרכי נועם לטפטף לאיטה פנימה, כמו אינפוזיה ממזרתה שמתפשטת בתודעה. כוחה של ההצגה בפורמט המחויך, ב"קטנות" שהוא משחרר בין צחוק לצחוק לפני שהוא מנחית עלינו את הבומבה, אך בעיקר בליהוק מדויק, בבימוי שנון שבנוי על טיימינג והולך יד ביד עם שחקנים שלא מפסיקים להפתיע.

זה מתחיל, כאמור, בשרון אלכסנדר, שלוקח את הטייפ קאסט שהוא הכי מזוהה איתו ונותן לו טוויסט שהופך את התפקיד הזה להברקה. ממשיך בח'ליפה נאטור שלא צריך לעשות הרבה כדי למשוך עין ולב, מלבד להיות נוכח. זה תפקיד רחוק ממידותיו של נאטור, במושגים קולנועיים אפשר להתייחס אליו כאל Cameo קצרצר - הבלחה, ועם זאת, הוא מקפיץ בנוכחותו את כל ההפקה למימד אחר לגמרי.


שרון אלכסנדר, עטאללה טנוס ומינאס קרואני, מתוך ההצגה וולקאם, צילום: שמחה ברבירו


ויש את בת אל משיאן, דמות ושחקנית מתעתעת, שבכל פעם שנדמה לך שפענחת, עושה פנייה חדה לאנשהו ואת מינאס קרואני ועטאללה טנוס, שני בוגרים טריים של בית צבי והחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שגונבים את ההצגה כעומאר וסאלח - קרואני על תקן המכיל, הפתוח, המעורה וטנוס זה עם הפתיל הקצר יותר (ככה זה כשחוטפים כדור ברגל). הדינמיקה ביניהם נפלאה, המקצב מדויק והשניים האלה, שעושים את צעדיהם הראשונים בתיאטרון, מתנהלים על הבמה כאילו תמיד היו שם.

בין לבין, כאתנחתא קומית אבל לא רק, משתחלים דרך הקרנת וידאו על מסך אחורי, מעיין וייסברג בתפקיד מנחת תכנית לייף סטייל מסוג "מ-א-מ-מ-ת" ושלל אורחיה המתחלפים – יובל סגל, מעיין בלום, יגאל זקס ועומר עציון - מומחים בתחומים מרתקים מהורוסקופ ועד צלוליטיס ו"מ-א-מ-מ-י-ם" לא פחות. כל זה מוסיף לא מעט לטירלול הכללי שעל הבמה.



מינאס קרואני, שרון אלכסנר, בת אל משיאן ועטאללה טנוס, מתוך ההצגה וולקאם, צילום: שמחה ברבירו


"וולקאם", המילה הכי מסבירת פנים בעולם, טעונה במזרח התיכון המסובך והנפיץ בשכבות דינמיט של משמעויות, כוונות וניואנסים. בסיפור הזה אין אמת אחת ואין מנצח -רק מפסידים ומה שנשאר זה לארוז מזוודה או פשוט לצחוק על זה. קבוצת עבודה, שמפרקת מזה שנים את החיים בישראל לגורמים, מציגה וריאציה מצחיקה על נושא עצוב, סאטירה שמוכיחה שוב שהמציאות האבסורדית בה אנחנו חיים, היא בעצם מחזה קומי-טרגי שנכתב מעצמו.


למועדי מופעים >

07/02/2023   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע