עמוס אורן על "אל המשורר" ועל "ספרי- שירת יהודי תימן", שני ספרי דיסק שראו אור לאחרונה
גם דיסק גם ספר
אחת התוצאות של הניסיונות להציל את פורמט הדיסק, להאריך את ימיו ולמצוא לו קהלים פוטנציאלים, הוליד באחרונה את מהדורת הספר-דיסק (או הדיסק-ספר). לאו דווקא רעיון חדש. ספרונים ברמות פירוט, עושר וגימור שונות ליוו מאז ומתמיד אוספים משולשים או "קופסאות" מחומשות, אם כי כחלק נפרד מהדיסקים. גם שילובים הדוקים יותר אינם דבר חדש. אנתולוגיות, אוספים וספרי שירים או תווים סביב נושא כלשהו, הופיעו במהדורות ספר (סטייל כריכה קשה), כשלכריכה הפנימית הודבק כיס ובו היה נתון דיסק כולל או דוגמה. לאורך השנים הופיעו גם מהדורות יותר ספציפיות ו"מיוחדות" של אלבומי נושא, דוגמת יוסי בנאי קורא תהילים, "אלוף בשחור (הרהורים)" של עמיר בניון, "סידור אישי" של חנן יובל או "שדים של עצב סופות של אושר" אלבומו האחרון של אורן ברזילי, ש"השתוללו" בעיצוב החיצוני ו"פרעו" את הסדר (והגובה...) במדפי הדיסקים, בגדלים שונים של חוברות וספרים. חלקם גם ככותרים של הוצאות ספרים. העת האחרונה, בעיקר בהשראת הנוכחות וההתמתגות של "עבודה עברית", מוצאת את שביל הזהב בין האלבום, כפלטפורמה של דיסק אודיו (או וידאו), לבין ספר בכריכה קשה, בהתחשבות בגודל הסטנדרטי של הדיסק - כזה שאפשר יהיה להכניס אותו למדף הדיסקים ולא לפתוח במיוחד עבורו נישה נפרדת במדף הספרים. כדוגמת "רישומי פחם בצבע", המחווה לאלבומו של מאיר אריאל, שנתעטף בספר רב מידע וידע ובעושר מאמרים ועדיין נשאר דיסק קומפקטי. קדמו לו, באותו פורמט גם ההוצאות של זמרות שונות "שרות לאה גולדברג" ו"אדומי השפתות" שבו ברי סחרוף ורע מוכיח חזרו לשירי שלמה אבן גבירול, וגם "אל המשורר" שמוקדש ליצירתו של המשורר הלאומי ח.נ. ביאליק שראה אור (בהוצאה משותפת של תנועת דרור לנפש ו"נענע דיסק") עוד לפני החגים, ו"סַפָּרִי" ההצדעה הפרטית של נגן כלי ההקשה גדי סרי לשירת יהודי תימן (בהפקת "עבודה עברית" ובהפצת "הליקון"). ביאליק עכשווי "אל המשורר" הוא נקודת ציון במסעם של ארבעה מוזיקאים, שבשנתיים שקדמו לצאת האלבום, חרשו את הארץ והפיצו את בשורת ביאליק, בבתי ספר, מתנ"סים, מועדונים וקיבוצים, בניסיון להגיע אל היצירה העמוקה של המשורר באמצעות מוזיקה פופולרית. הארבעה, בעז אלברט (שירה וגיטרה), חי שושן (בס וקולות), טל גולדברג (גיטרה חשמלית וקולות) ואורי מייזלמן (תופים והקשה), הלחינו את 13 השירים (42:21 דקות) באלבום (בעיבודים ובהפקה מוזיקלי של איל תלמודי) וקראו לעצמם בשם אחד משיריו הגנוזים של ביאליק, שנכתב אמנם ב-1891, אך נימקו את הבחירה בו ובשיר בציטוט ממאמר מאוחר יותר של ביאליק, משנת 1927.
וזה בעצם העניין. ההנמקה. הניסיון להפוך את ביאליק ליוצר (רוק?) עכשווי, לפזמונאי בן זמננו, ללא מורא, ללא משוא פנים, ללא התחנחנות והתנחמדות אל העבר - גם בנושאי הכתיבה, גם בהצגה המוזיקלית. ככזה, האלבום ערוך כרונולוגית, לפי סדר הכתיבה של השירים. "אל המשורר" ו"עיניה" מראשית העשור האחרון של המאה התשע עשרה, עשרה נוספים מהעשור הראשון של המאה העשרים (רובם ככולם נכתבו באודסה, מקצתם במסעותיו הלא מעטים), ואחד, "לנתיבך הנעלם" הנועל, מ-1928, מביתו בתל אביב, שש שנים לפני מותו. הארבעה ושותפיהם המזדמנים בנגינה (בכינור, אקורדיון וכלי נשיפה שונים) לא מנסים להתמודד עם קלאסיקות. להיפך, הם חושפים שירים לא מולחנים ופחות מוכרים ורווחים. הידועים שבהם, לפחות במערכת החינוך הם "לבדי (כולם נשא הרוח)", "לא זכיתי באור מן ההפקר" ו"על השחיטה (שמיים בקשו רחמי עליי)". על כולם הם מלבישים לחנים חדשים שרק העתיד ילמד אם יהפכו לסטנדרטים חדשים.
"אל המשורר" (צילום: אריק אמיתי)
גם בעטיפה המוזיקלית "אל המשורר" לא ניסו לכתוב להיטים, אלא להבהיר להם ולמאזיניהם להם את כוונת המשורר ומשמעויות השיר, אם כי, על הדרך, נתנו בהם סימנים וצבעים יפים של קאנטרי ("עיניה"), חיספוס גראנג'י ("ים הדממה פולט סודות"), פאואר פופ סטייל שלמה ארצי ("היה ערב קיץ"), גרוביות בלקנית ("משירי החורף א") וכדומה. ואם יצא להם להיט רדיו, המועמד המוביל לטעמי הוא "הקיץ גווע". השירים קצרים ככל האפשר, שלא להמאיס אותם על מאזינים צעירים ובכלל, ודומה כי השירה של אלברט, הקצת יובשנית, בוקית ועצית, "מחבלת" במידת הלהיטנות שלהם, כרגע לפחות, כאילו הזדהה במודע עם מלאכת מורה בבית הספר (שלא הכוכב המבצע הוא העיקר אלא היצירה היא החשובה). פרויקט מרשים בכל קנה מידה. ברמת האהבה, ההתגייסות, הכבוד והמסירות של החבורה, ברמת ההפקה וההצגה. כאמור, הדיסק נתון בתוך ספרון מרשים בעריכתו של בעז אלברט, שנעזר בעצה ובסיוע של שמואל אבנרי מנהל ארכיון בית ביאליק. חלקו הראשון (עד עמוד 13) הוא סקירה היסטורית, ביוגרפית ותרבותית של ביאליק; חלקו השני, המרכזי, עד עמוד 50, מוקדש לשירים, מילותיהם, הערות של המשורר על יצירתו וקטעי מכתבים, מאמרים ונאומים שלו. "לא זכינו לכך שהשירה החדשה שלנו תבלע בפי העם", אמר ב-1925 בנשף לכבוד שאול טשרניחובסקי וזלמן שניאור. "זו הטרגדיה של ימינו. ועוד תעבורנה שנים רבות עש שהשירה החדשה תתעכל בעם. רק כאן בארץ ישראל, במקום שבו הפכו את החיים לשירה, תהפוך השירה לחיים...". ועוד כהנה וכנה דברי טעם וביקורת, בעיקר נאים וחכמים דבריו על כתיבת שירים ונצחיותם. אחריתו של הספרון (שמודפסות בו תמונות רבות שמסייעות למקם את ביאליק ומקומו בראי ההיסטוריה) מוקדשת למתן קרדיטים ולרשימת מקורות שהופכת בעצמה את הספר-דיסק כמועמד רציני וראוי להיכנס לכל רשימה ביבליוגרפית עתידית שתדון ביצירתו של ביאליק. לא רק חיבור שימושי אל הדור הצעיר אלא אנדרטה נאה ביותר למפעל חייו של האיש ולאנשים שסבבו אותו. חתיכת היסטוריה. והעברית? כיאה לתרומתו התרבותי והלשונית של ביאליק, בעצמו מתרגם, ממציא ומחדש, הכתוב מוּגהּ ללא דופי. גם הגשת השירים, בשפה שאינה חיה בשלום עם רוק'נרול, ראויה לשבחים. אם כי, עדיין, פה ושם מבצבצות שגיאות הגייה, מועטות אך מקוממות, כמו "שבועות וְיְרחים" ב"ציל צליל" (ולא "וִירחים" כמנוקד לעילא). קרוב לשורשים "ספרי" הוא סיפור אחר. לידתו ביוזמה אישית של אמן כלי ההקשה גדי סרי, שהולידה תהליך ממושך של מחקר, התחקות וגילוי בשורשי משפחתו, כבן דור שלישי לעליית יהדות תימן, ותוצאתו - כותר מוזיקת עולם משירת הדיוואן שמיועד גם להפצה בינלאומית תחת ההגדרה Jewish Yemenite Poetry. כשמחציתו השנייה, 54 עמודים, הם בשפה האנגלית (כשאת הנוסח האנגלי לשירי הדיוואן תורמת אחינועם ניני, ואילו לתרגומם של הטקסטים אחראי אנתוני בריס).
גדי סרי (צילום דן בדני)
"ספרי" של סרי הוא עניין אישי אך גם לאומי. הוא אסופה (10 קטעים, 46:50 דקות) של הניגונים הכי מוכרים (בקרב הציבור הרחב) ומזוהים עם יהדות תימן השורשית: "אם ננעלו", "קריה יפהפיה" "אהבת הדסה", "לפלח הרימון", ""אשאל אלוהיי", "ספרי תמה" כמובן ואחרים, רובם של רבי שלום שבזי, ומקצתם משל רבי יהודה הלוי, יוסף בן ישראל, רבי זכריה אלצ'אהרי, שלמה אבן סעיד וסעדיה בן עמרם. גם באלבום זה לא נעשה כל ניסיון להתחכם, לקחת את השירים והשירה למקומות לא להם, אלא להשאירם כמות שהם, קרובים לשורשים, אצל המסורת והמורשת, הכי טהורים ונקיים. לשיר אותם כמו שהיו במשך מאות שנים, בעזרת מקהלה גברית שמנתה שישה זמרים (בראשות דדי וחיליק ג'יראפי, ובהם גם מתי סרי, אחיו הבכור של גדי), שחילקו ביניהם את תפקידי הסולו, בעת הצורך, וגם נעזרו בהדמיה של שירה נשית פה ושם (כמו ב"אהבת הדסה"). הרושם הוא שסרי רק נגע ברוך, ליטף באהבה ושמר בחמלה על המקור, ורק הוסיף - בנוסח "לא נגענו" ובשם העדכון והעכשוויות - עיבודים ענוגים ותזמורים מעודנים, כמעט דקים מן הדק, שיכשירו אותם לאוזן בינלאומית. ולא פלא שעל הדרך יצאה לו מוזיקת עולם אותנטית.
גדי סרי (מתוך עטיפת הדיסק "ספרי")
כאמור התזמור, האלקטרוני באופיו, לא מנסה להפוך את הניגונים למה שהם לא. לייפות - כן, אבל לא שימוש אחר, של דאנס או מוזיקת ריקודים מתבקשת אחרת. כי להזכיר לכולנו: זה רקיד מעצמו, ו"צעד תימני" היה מן הסתם הרבה לפני הטוויסט, הדיסקו והרוק'נרול, כמו שפח הנפט, להקשה ביד, קדם לתוף הרגל ולדראם מאשין. ובכל זאת דומה שההפקה המוזיקלית מתכתבת עם תוצרי "אניגמה" ו"מזמורים גרגוריאניים", שיש בהם הילת קודש מסוימת - תואמת-כנסייתית ב"שר הממונה" וכפילת-גוספל ב"אודה לאלי", גוספל משלנו. הספר במיקרה זה הוא לא סיפור פרטי, לא של יוצר ולא של מבצע, אלא של עדה שלמה ושל תרבות לאומית. והרשימות והתמונות שקובצו בו, בעריכה משותפת של סרי ושל שרון ינאי (הזכורה לטוב מ"רישומי פחם בצבע"), הם בעלי ערך שלא יסולא בפז, עם הסברים על השירים, מאמרים ורשימות על הדיוואן, הרב שלום שבזי, יחסי הגומלין בין שירת יהדות תימן לזו של יהדות ספרד, מאבקה תחת עול האיסלם ועוד. אמנם לא מעמיק ורציני כספר לימוד, אך בהחלט מחכים ומעשיר. והעברית? אצלם, אצל התימנים, אין אפס. למרות שהשירים בעברית יפה ורהוטה, הם נשמעים בהגייה האופיינית, כתימנית אסלי (גם למי שלא שמע תימנית בחייו). אל המשורר. חיים נחמן ביאליק (נענע דיסק) גדי סרי. ספרי. שירת יהודי תימן (הליקון)
16/11/2010
:תאריך יצירה
|