מפלצת המונים
מהמופע הזה יצאתי מבולבל. אפילו מאוכזב. מתוסכל בהרגשה שכל מה שדיקלה עשתה עד היום, לא הכין אותי לגודל הזה, לעוצמות האלה, למוחצנות האת, להתפוצצות השמחה ולהפגנת החפלה הללו. לא כך, מודה אני, ציפיתי לחוות את השלב הבא בהתקדמות של הכוהנת הגדולה של האהבה והתשוקה אל הבמה הגדולה ואל לב ההסכמה הלאומית.
כל ההתלהבות מהמופע הקודם שלה, בעקבות "ואם פרידה", אלבומה הקודם, התפוגגה לי. ציפיתי ליותר קלאסה מאמנית ויוצרת אמיצה שחשוב לה להישמע. חשבתי שתצליח להישאר אינטימית גם בהיכלי תרבות, כפי שעושים זאת הגדולים באמת - ארצי, שבת או פוליקר. במקום זאת קיבלתי מפלצת המונים, צעקנית ודרמטית יתר על המידה, מתמסרת בהנאה לסיטואציה החדשה, ואפילו בוגדת - תחושה שלי - באמנות שלה.
ואולי, מה שמוסיף להרגשת הבלבול ולתחושה התסכול, הציפיות המוקדמות שלי היו אחרות. מוקטנות בטעות. כי אם דיווה, כפי שהכתרנו אותה, נהגנו בה וסגדנו לה, מה לי כי אלין על שהלכה עד הסוף, בהופכה את מגרש המשחקים מהחלומות שקיבלה, ללונה פארק צבעוני ורעשני, גס והמוני? ועדיין לא אהבתי את מה שראיתי ושמעתי.
דיקלה (צילום: יובל אראל)
הפקה מלוטשת, ווליום צעקני
כרגיל במופעי השקה של דיקלה - בחוץ סופת גשמים, בפנים סערת רגשות. בלבוש כסוף והדוק, מכנסיים גבוהי מותן וחלוצה נוצצת חשופת גב, ובנעליים תואמות, דקיקות עקב, כשבגבה תפאורה כעורה, מושתתת על קונסטרוקציית סבנטיז מיושנת, ומסביבה שישה נגנים (בגיטרות, בס, קלידים, נשיפה, מחשב, תופים וכלי הקשה) - רובם ככולם בחולצות לבנות מכופתרות ובעניבות פרפר שחורות, היא השמיעה עשרים שירים, מיטב הלהיטים. מרביתם משני אלבומיה האחרונים, "ואם פרידה" (2014) ו"סיפור אופטימי" (2106), שיש המפרידים ביניהם ואני מוצא בהם גם המשך וגם מימוש של פוטנציאל ושל הזדמנות.
הקודם, לטעמי הטוב ביותר שלה עד כה, ממשיך לשמש עוגן עיקרי, עם שמונה (!) שירים, בעוד האחרון "מסתפק" רק בשישה (אך לא את שיר הנושא, החלטה שכמו מעמידה באור מגוחך את ההגיון שמאחורי האלבום והמופע - מי בוחר בשיר להיות נושא ופנים, שעה שהוא מתעלם ממנו?). לשלושת האלבומים הקודמים נשארו פירורים: רק שני שירים מ"אהבה מוזיקה", אלבום הבכורה שלה (2000), ואחד בלבד מ"ארלוזורוב 38" אלבומה השלישי (2010). ואילו מ"עולם", השני שלה (2004), נשאר רק אבק.
מ"אין עוד אהבה כזאת/ לא תהיה כזאת בלבי/ בכל כולי התמסרתי/ ורציתי רק אותך" ועד "ואם פרידה/ אז שיהיה שלום בינינו/ ואם כבר שלום/ אז שיהיה מי שישמור עלינו". היו שם "הוא כותב לי מאמי", "בוקר טוב", "בטח התגעגעת אליי", "חולת אהבה", "ציפור על גג", "כבישים פתוחים", "אל תלך", "מסקרה שחורה", "הנה בא הגשם", "יהיה לנו טוב", "אתה זה בשבילי (האהבה היא הכל)" ו"בֶּסָמֶה".
ההפקה המוזיקלית של אורי אבני היתה מלוטשת, מהלה אלקטרוניקה וביטים מזמיני ריקוד בפופ הפוסט-ערבי הייחודי לדיקלה. אלא שהנטיה לווליום צעקני שיחררה את השד הכלוא בה וחלקים לא מעט בהופעה תורגמו להתרחשות חפלאית, על הבמה וגם באולם, בעידוד הזמרת שלא חסכה בתמריצים ובתחנונים ("יש לי הסכם עם בעלי האולם", חזרה ואמרה) להרמת הצופים על רגליהם, לרקוד במעברים וגם במקומותיהם. אפשר להבין את ההרגשה המרוממת שנגרמת מתמיכתו הנלהבת של הקהל, אבל אין זאת סיבה להשתכר ולעוף על עצמך בהחצנה שלא במקומה.
דיקלה (צילום: יובל אראל)
רגעים אינטימיים מבורכים
החלק המוצלח ביותר לטעמי היה לבו של המופע, אחרי הטעימה הקצרה מ"אינתה עומרי" וההרחבה של "מונו" (שכתבה עם יוסי גיספן לשלומי סרנגה). ההמולה שככה לרגעים מבורכים. דיקלה התיישבה וחזרה ל"בוחרת להיות" מ"אהבה מוזיקה" ("אני בוחרת להיות/ לחיות את כל האמת שבי/ לצחוק בקול ולממש/ לאהוב את מה שיש/ אני לוקחת את הזמן/ משחררת כל בלאגן/ גם אם נגמר/ גם אם נשבר/ אני קיימת") בספק-ניסיון להסביר את ההיגיון שמאחורי המופע החדש.
עדיין בישיבה המשיכה עם "תחזרי" שכתבה לשרית חדד, והחזירה אותו אליה ביג טיים - בכאב, בלחישה, בשירה חנוקה ובנשימה נעתקת, כמעט מתפרקת. רגע מזוקק אחד של אמנות ויצירה, רגש ושירה, וגם הופעה. וקודם השיבה לכפיים הקצובות של "מסקרה שחורה" (לא מבין איך הפך שיר כאב אישי לשאון המוני) היא מעניקה עוד ביצוע מהחלומות ל"שבע בערב" המשובח, לא לפני שהיא מבקשת מהמלווים אותה בגיטרות אקוסטיות להנמיך את עוצמת נגינתם, ללמדכם שהמפלצת הבימתית שהיא נתנה יד להשתוללותה, אוכלת גם אותה.
בעצם, גם ההדרן הראשון, "בדידותי הנהדרת", סיפק רגעים אינטימיים מבורכים, כשדיקלה - לצלילי קלידים בלבד - הורידה מסך עם זכרונות ותובנות עבר: "זה הזמן להיפרד/ לומר שלום לך אהובה/ בדידותי הנהדרת/ איך שהייתי לי חברה כשהייתי מביטה על עצמי ומתאפרת/ על כל המנגינות שהיית שומעת בסוף לילה... איך שרצית אותי רוקדת/ איך שנסחפתי אחרייך... אני נשבעת, איזה יום יפה מאוד בחיי/ רץ לקראתי, מישהו שמח בי/ אני נכנעת, לא רוצה יותר מזה בחיי". אז למה, אני תמה, ללכת נגד משאלות הלב?
האם רק אני מבולבל?
לא יודע מה חשבתי לשמוע ומה ביקשתי לחוות. רק יודע שלא את זה. ובכאב אני מודה שאני לא מתחבר לפאזה הבימתית הזאת בקריירה של דיקלה.
דיקלה (צילום: יובל אראל)
דיקלה. סיפור אופטימי - ההופעה. היכל התרבות תל אביב. חמישי, 1 בדצמבר 2016