מוזיקה - תזמורת המהפכה ויוסי בנאי

התזמורת יצרה מופע משובח שהוא לא רק געגוע עמוק לבנאי, אלא גם לז'אנר הבידור שייצג. מופע שתבקשו שלא ייגמר לעולם

בעקבות הדיאלוגים המופלאים של תזמורת המהפכה עם המורשת הבידורית-תרבותית של להקת התרנגולים ושלישיית הגשש החיוור, מגיע באופן לא מפתיע המסע ומתן של המהפכה – במוזיקה, בווידאו וגם בשירה ובמשחק – אל ועם השירים, המערכונים, ההגיגים ושאר היצירות הכתובות והמצולמות של יוסי בנאי. חתן פרס ישראל לתיאטרון, זמר, שחקן, בדרן, כותב, יוצר רב השראה ורב פעלים ומאמני הבמה הדגולים בארץ, שהלך מאיתנו בטרם עת, לפני כ-17 שנה והוא בן 74 בלבד.

כהרגלה וכמנהגה, התזמורת המוערכת, בעיבודים המוזיקליים (ובתוספות הלחנה) של אמיר לקנר, בייעוץ אמנותי ובעריכה של רוני סיני ובניצוחו של רועי אופנהיים (זהר שרון, עמיתו לניהול האמנותי של התזמורת, "נדחק" הפעם לעמדת הנגינה בפסנתר וקלידים), מחזירה לחיים, ולו למשך המופע, את היצירה המגוונת והענפה של בנאי, מזכירה לנו איזה אמן מבורך ויוצר רב-פנים היה, ואם לא מחייה - בפירוש כך – את האיש והאגדה, לפחות מפיחה רוח חדשה במורשתו האמנותית.

תזמורת המהפכה, צילום: משה נחומוביץ'

אהבה - מילת מפתח

בנאי, יותר מהכל, היה איש של מילה, כתובה ומוגשת. הוא התבונן בעיניים קרועות לרווחה במציאות חיינו, והשכיל במיומנות מופלאה לכתוב אותה, לשקף וגם לעצב, לצבוע ולהמציא אותה (ראו את חותמו על הגשש החיוור). מתוך כבוד למילה של בנאי ובניגוד לדרכה במופעים קודמים, עם גיבורי תרבות שחדלו לפעול (אף שאנשיהם עדיין חיים), בה נקטה התזמורת חירות יצירתית במלאכת ההלחמה שלה - בו היא נהגה ביתר זהירות, אהדה ואהבה. ולא בכדי. כי אהבה מבחינתו הייתה מלת מפתח. כמצוטט בקטע הפותח "גבירותי ורבותיי, אהבה", בעקבות מונולוג על אהבה, אחד הידועים יותר שלו, בהשראת ז'אק ברל ובעיטוריו של יאיר רוזנבלום.

לא שמנהליה האמנותיים של התזמורת (אופנהיים, שרון ולקנר) נוהגים "להתהפך" על מושאי הדיאלוג שלהם או "להפוך" את משנתם. אלא שבמופע הצדעה זה, להרגשתי לפחות, היא יותר נאמנה למהות הבידור הבנאי ולאמנותו. לא מרחיקה עדות ולא לוקחת אותן למחוזות מרוחקים מהן. והתרומה שלה נבלעת בין ובתוך המערכונים והשירים המוכרים כל כך. בדרך כלל משלימה אותם, מעשירה אותם ("ספירת מלאי" או בקולאז' "צייד הפרפרים", למשל) והופכת להיות חלק מהן ורק פעמים בודדות "מתקוטטת" איתם, בניסיון לאתגר ולהרחיב את גבולותיהם - כמו במערכונים "אשת מהנדס" (המוכר יותר כ"רבע עוף ובורקס") של חנוך לוין שמשווה לו התרחשות בימתית (עם פרק סיום חדש, נכון לזמננו) או באדפטציה ל"הלו? זה יוסי בנאי?" המטורלל של נסים אלוני שהליווי המוזיקלי מנסה להרגיע אותו קמעה.

עדות נוספת לכך, אם תרצו, היא מספר הקטעים הרב והמגוון שאליהם מתייחסת התזמורת (מן הסתם הודות לעזרה וסיוע מצד אלמנתו אביבה וארכיון הסרטים של "כאן"). כמעט עשרים יצירות מצולמות ומוקלטות, כולל "מכתב לקהל" שקורא בנאי בקולו כפרולוג לכל ההתרחשות – על הדואליות שבקשר בינו לבין הקהל: מצד אחד "אתה נשמת אפי/ ואם אתה לא – אין אני", ומצד שני "לא אכעס" ו"אפילו אבין", אם "יום אחד תקום ותלך ממני/ לחפש לך אהבות חדשות". דרכו של עולם.

יוסי בנאי ותזמורת המהפכה, צילום: משה צ'יטיאת

פרפורמר משובח ומדויק

כדרכה, יוצקת התזמורת נגינה מועשרת (הפעם בהשתתפותם של 24 נגנים) בשירים של בנאי, שהתנסה אמנם בשירה עם תזמורות רשות השידור וכאלה, אבל לא בעצימות מפעימה שכזאת. כאילו מופע אולטימטיבי של מיטב הקטעים, לפחות החשובים והמכוננים שבהם (ואי אפשר לכלול את כולם), בהצדעת כבוד מאוחרת של מה שמגיע - מגיע. שוזרת ביניהם ובהם סרטוני וידאו וקולנוע רלוונטיים, לפרקים מתקופות שונות בביצוע אותו קטע, ו"משחקת" בתזזיתיות עם האימאג'ים האייקוניים שלו ("שיכור ולא מיין" למשל) באחריות מומחי-הווידאו שלה – המעצב אורן גבאי, והעורכים תמיר לאלו ועדי יחזקאל. צד חזק שלהם, לא בהכרח של בנאי, שהיה אמן של דוך, דוגרי, ישר בפנים, ולא של מסביב מצטעצע.

בנאי לא היה זמר בל קנטו. הוא היה פרפורמר משובח, משכמו ומעלה. שיריו נשענו על הגשה מוטעמת, מדויקת, מושלמת. הוא גם לא היה מלחין, אבל ידענותו המוזיקלית וחזונו המדויק ידעו להגדיר להפליא את רצונותיו. כמו ב"מרוב אהבה", ב"שיכור ולא מיין" (שניהם של מתי כספי) או "אני וסימון ומואיז הקטן" (של חנן יובל) שמוביל את הקולאז' "ילד" ("היינו ילדים, וזה היה מזמן...") בהצדעה של המהפכה. מצד אחד הוא ניבא שיתוף פעולה אפשרי שכזה, וזרע בשיריו ובקטעי המעבר שלו הערות פרטיטורה משלו, בהן דמיין את כלי הנגינה שישתלבו בליווי, מתי יופיעו ואיך הם יישמעו - כך שלמהפכה היה "קל" ללכת בעקבותיו ולהגשים את משאלותיו.

מצד שני, כשהגה את "ספירת מלאי" (וסרטון הטלוויזיה מחמם הלב, בו הוא מספר על פגישתו עם נעמי שמר, רק מעיד על כך) הוא התכתב במודע עם "אחד מי יודע?" מההגדה של פסח, ואם לא הקל על שמר להלחין אותו ברוח זו, בא לקנר ומדגיש את הקשר הנהדר הזה.

https://www.youtube.com/watch?v=0MWH155CRks

שלא ייגמר לעולם

במסעה אל העבר מנסה התזמורת לשחזר מעמדים מצחיקים ומרגשים בעזרת אמנים בני זמננו. לטעמי, לא תמיד בהצלחה. מקומה של רבקה מיכאלי הנצחית כפרטנרית האלמותית שלו, ייזכר ויישמר לעד. אי אפשר לכתוב בלעדיה את הפרק המאוחר של אשת מהנדס לשעבר. גם את חלקה ב"אהבה בת עשרים" קיבלה בזכות. אולם לא יצאתי מגדרי למשמע ולמראה אניה בוקשטיין, שבאלגנטיות הצוננת (שלא להגיד אירופית) שנודפת ממנה, היא בדיוק ההיפך מהעממיות, הארוגנטיות והתחמנות הישראלית שבנאי כה דייק בתיאורה, והיא נשמעה ונראתה זרה לרוח המערכונים אליהם בהם לוהקה.

פחות בשירים "הגבירה" (בעקבות "הגבירה בחום" של ז'ורז מוסטקי) בה הצינה והמסתורין לא רחקו מחלקה של אילנה רובינא, שותפתו המקורית של בנאי לדואט, ו"(אני גרה) מול המים" שהיכרנו בפיה של ריטה. יותר במערכון הטלפון, עם תוספות הטרלה מענייני היום (גלישה באינטרנט, שמירת נידה, מועדון הנוסע המחריד, אנטי וירוס, קורונה ופנסיה); ב"חבצלת" (שהקדים את קטע הנעילה) המאולץ, שבמקור הוא דיאלוג גאוני בין אב לבת, ואילו כדו-שיח בין אם דאגנית לבת מתבגרת מאבד מעוקצו ומחיוניותו; ואפילו ב"מרוב אהבה" חלקה היה בעייתי לי ולו משום שאיננו דואט במקור ואין בו תפקיד לזמרת.

יוסי בנאי ותזמורת המהפכה, צילום: משה צ'יטיאת

גם ליהוקו של אבי גרייניק פספס משהו. לא הוגן להשוות אותו לבנאי, ולו מפני שפס הייצור פורק אחרי המאסטר, ולא עושים עוד כמוהו. גרייניק עשה כמיטב יכולתו ב"זהירות הגורילה" וב"ורדה קנדצה", אבל חסר את הקלאסה הקולית וההזדהות הרגשית של בנאי. הקטע האחרון אגב, הוא דוגמה מצוינת להזמנת המוזיקה פנימה, כשהתיאום בין המערכון המותז לנגינה מפליא בהתרחשותו ממש מול העיניים. שניהם היו מוצלחים יותר (לצד מיכאלי) בשיר הסיום, "בגלגול הבא", ששלומי שבן הלחין למילים של רב-האמן, שלא זכה להקליט אותו. אולי מפני שנתנו לגעגוע האישי שלהם לחלחל פנימה.

וזה בעצם העניין. כל ההשגות וההערות לעיל בטלות בשישים, מול חגיגת המילים והשפה. החומרים היו שם. תזמורת המהפכה רק לקחה - סידרה נכון, יצקה היגיון, הוסיפה היכן שמתבקש, הידקה וארזה מחדש - ויצרה מופע שהוא לא רק געגוע עמוק ליוסי בנאי ולאמנותו המרובדת ורבת הפנים, אלא גם לסוגת הבידור שהוא ייצג. שילוב של שירה ומשחק הומור ואמירה, שכבר לא קיים יותר. מופע שתבקשו שלא ייגמר לעולם.

לרכישת כרטיסים