קולנוע - ביקורת סרטים: "מה שמחבר בינינו" ועוד

"מה שמחבר בינינו" סרטה של קרין טרדייה, עבודת קולנוע מצוינת, "שרה ברנרד האלוהית" ועוד

"מה שמחבר בינינו" (צרפת 2024) ****

דרמה. סרטה של קרין טרדייה. סנדרה (ולריה ברוני תדסקס), אישה עצמאית בשנות ה-50 לחייה, מנהלת חנות ספרים, בעלי אופי פמיניסטי. בני זוג הגרים בשכנות אליה, אלכס (פיו מרמיי) וססיל (מליסה ברבו), ממהרים לחדר לידה כדי להביא לעולם את בתם. סנדרה נענית לבקשתם לשמור על בנם בן השש אליוט, למרות שאין לה כל כך זיקה לילדים. הלידה מסתבכת וססיל מתה לאחר שהיא מביאה לעולם את לוסיל. בעקבות הטרגדיה סנדרה הופכת להיות סוג של מטפלת-על ומודל לחיקוי לאליוט, לאביו השבור ולתינוקת שלו. מה שמחבר בינינו

מה שמחבר בינינו, תמונה באדיבות קולנוע חדש

ביקורת

גיבורת הסרט, סנדרה, היא ספרנית פריזאית שמבחירה אישית לא הביאה ילדים לעולם. כאשר מתפתח קשר בינה ובין משפחתו של השכן שלה, שהתאלמן ונותר עם שני ילדיו, אחרי שבת זוגו מתה בעת לידת הבת הפעוטה. הבן הבכור אינו בנו הביולוגי, אביו חי הרחק מפריז. היחסים בין הגיבורה לשכן נותרים אפלטוניים, בעוד הוא עצמו מפתח קשר רומנטי עם אישה אחרת. וכך, הסרט עוסק בסוגים שונים של קשרים בין נשים וגברים: הורות ביולוגית ולא ביולוגית, יחסים רומנטיים ויחסים אפלטוניים, חברות טובה ושכנות טובה. והערבוב הזה של מערכות היחסים השונות יוצר דימוי של קהילה, של קומונה, והופך את מרקם היחסים בין הדמויות השונות לחמקמק ואניגמטי. וזה מה שיפה בסרט הזה. הוא מציע דרכי התבוננות שונות על מערכות יחסים ומציג תבניות שונות שלהן. בדרכה השקטה מנסחת הבמאית קרין טרדייה שפה רומנטית גמישה לדיאלוג בין בני זוג. מדובר בעבודת קולנוע מצוינת.

"שרה ברנארד האלוהית" (צרפת 2024)*** וחצי

דרמה. סרטו של גיום ניקלו. הסרט הזה עוסק בשחקנית הדגולה שרה ברנארד (סנדרין קיברלן). מתוך כל מסכת חייה הוא מתמקד בשני רגעים משמעותיים במרוצת 30 שנות הקריירה שלה - יובל ה-50 שלה וקטיעת רגלה. פריז 1896, שרה ברנארד בשיא תהילתה. אייקון וכוכבת במה עולמית. מעבר לעבודתה המכוננת כשחקנית היא גם מאהבת חופשיה ומודרנית שקוראת תיגר על כל קונבנציה מקובלת. הסרט מביא את הסיפור של האישה שמאחורי האגדה. 96 דקות. שרה ברנארד האלוהית

שרה ברנארד האלוהית, תמונת יחסי ציבור

ביקורת

השם שעשתה לעצמה שרה ברנארד הוא מיתולוגי. גדול מהחיים. לא פחות. אבל בפועל, כפי שהדברים באים לידי ביטוי בסרט, הדיווה הגדולה הזאת הרבה פחות מרשימה. ההתנהלות שלה מעידה אמנם על ביטחון עצמי, על אישיות חזקה שמעוררת פרובוקציות, ומקבלת החלטות לפעמים לא פופולריות, לפעמים מתריסות ומקוממות, ולעיתים מאתגרות את ערכי המוסר והחברה של תקופתה. היא התהדרה במאהבים ובמאהבות רבים, וחייה היו שם נרדף למניפסט אנטי חברתי. דמותה, כפי שמגלמת אותה סנדרין קיברלן, היא פחות עוצמתית מכפי שחשבנו שהיא באמת. וזאת חרף הפרובוקציות והחיים הפרועים. זאת למעט בקטעים שבהם היה עליה להתמודד עם גזר הדין של קטיעת רגלה. היא עושה זאת בגבורה יתרה, וכאן היא באמת מצדיקה את המוניטין שיצאו לה - של אישה חזקה שלעולם אינה נשברת. אבל בגדול, יש משהו מונוטוני מדי בהתנהלות שלה לכל אורך היצירה, פועל יוצא של תסריט לא הדוק מדי והחלטות אמנותיות לא שלמות. ולמרות זאת, סנדרין קיברלן מרכיבה דמות שאפשר לקחת ממנה לא מעט דברים ולראות איך הביוגרפיה של שרה ברנארד לופתת אותה ונותנת לה לחיות.

"מכולת" (ישראל 2025) ***

דרמה. סרטו של יובל שני. קשר סודי נרקם בין שני נערים הגדלים ללא השגחה הורית. השניים מחפשים את זהותם בתוך מציאות מנוכרת. יחד הם יוצאים למסע משותף של גילוי ותשוקה, עד שהנערה מהבית ממול מעמידה את חברותם במבחן. 84 דקות. מכולת

מכולת, תמונה באדיבות טרנספקס

ביקורת

במרכז הסיפור שני נערים אבודים המחפשים את עצמם, את זהותם המינית, ובכלל. "מכולת" מתרחש בערב חג הפסח בירושלים. אמיר (עידן טאקו) גר עם דודו (מוריס כהן), בעל מכולת שגם מוכר תרופות. על אמו אין כמעט מידע. ככל הנראה היא מאושפזת במוסד, והתגוררה עם בנה במושב. מה שנותר לו ממנה מרוכז בקופסא שאותה הוא מסתיר מפני דודו מתחת למיטתו. אליהו (אמיתי שולמן) הוא נער מכיתתו של אמיר, החי עם אימו (הילה וידור) המכורה לסמים דמות נוספת היא זו של סבו המרותק לכיסא גלגלים. דמותו החידתית והאנדרוגינית של אליהו מלווה את אמיר דרך מבטים חטופים, ורק בחלק האחרון היא הופכת לבעלת משמעות.

הסרט חידתי ועמוס דימויים, חלקם חסרי משמעות/ בלתי מפוענחים. קשה לראות בו יצירה קוהרנטית, אף שחלק מהדמויות בו מגובשות ובעלות עניין. אין ספק שאם הסרט הזה מנסה לומר משהו מעבר לסיפור הריאליסטי הלא פשוט שהוא מציג, די קשה להבין מהו.