למה רק ארבע?

קהל הקונצרטים בישראל, ואני מקווה שאינני חוטא בהערכה גסה, יכול להיחשב מזוהה כחובב רקוויאמים. אני בטוח למדיי שבבדיקה ראשונית של מכירות כרטיסים לקונצרטים מקהלתיים שמושרים בהם רקוויאמים מוקדמים, או לקונצרטים תזמורתיים שבהם מבוצעים רקוויאמים של מוצרט, סליירי, כרוביני, ורדי, דבוז'ק, פוֺרֶה, ברליוֺז, ברוקנר, אנדרו לֺויד וֶבֶּר, ברהמס (שהעדיף לצקת טקסט משלו ולא טקסט קתולי כמקובל), בריטן, דורופלֶה ועוד רבים, המכירה גדולה יותר מאשר בקונצרטים תזמורתיים או כאלה המוקדשים רק ליצירות מקהלה. בישראל מוכר רקוויאם מלחמה ישראלי שחיבר עודד זהבי לזכרו של חבר שנהרג ברמת הגולן.  

באופרה הישראלית מעלים נוסח דרמטי, או נכון יותר אופראי, של "רקוויאם המלחמה" של בנג'מין בריטן רק ארבע פעמים, ולאחר צפיה יחידה בהפקה שביים עידו ריקלין, שגם הגה את הקונספט, אני יכול לומר חד משמעית שארבע פעמים אינן מספיקות.  

מדובר כאמור ביצירתו של  בריטן, המשלב קטעים מתוך הטקסט הלטיני המוכר של מיסת הרקוויאם הקתולית עם שירים של המשורר האנגלי ווילפרֶד אוון. אוון הוא משורר אנגלי שהיה קצין צבא במלחמת העולם הראשונה ונהרג ימים ספורים לפני שהמלחמה הסתיימה בשנת 1918. 


רקוויאם המלחמה, צילום: יוסי צבקר


מספר חסר תקדים
 
"רקוויאם המלחמה" נכתב בשנת 1962 כיצירה שתנוגן לראשונה עם חנוכתה של הקתדרלה בקובנטרי (שנבנתה מחדש לאחר שהקתדרלה המקורית נהרסה בהפצצות של הגרמנים במלחמת העולם השנייה). היצירה כתובה לשלושה זמרים סולנים: סופרן, טנור ובס. בריטן ביקש שאת התפקידים ישירו זמרים מארצות שתושביהן היו הסובלים הרבים ביותר במלחמה: זמרת רוסיה, זמר אנגלי וזמר גרמני, ואיתם מקהלת ילדים ומקהלת בוגרים.

ההקלטה המסחרית הראשונה של היצירה  שנמכרה במהדורה ראשונה של מאתיים אלף תקליטים  - מספר חסר תקדים בתולדות המוזיקה הקלאסית. בישראל הופק הרקוויאם בין היתר בתזמורת הפילהרמונית הישראלית, התזמורת הסימפונית ירושלים והתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. עוד נזכיר שבשלהי שנות ה-80 הופק באנגליה "רקוויאם המלחמה" כסרט קולנוע.  

טכנית מדובר בחלוקה בין שתי תזמורות - תזמורת גדולה שאיתה שרים הסולנים והמקהלה ששרה את הטקסט הלטיני של הרקוויאם הקתולי, ותזמורת קאמרית שאיתה שרים שני הזמרים ששרים את שיריו של ווילפרד אוון. אלא שהפעם היצירה מופקת כאופרה לכל דבר, תחת שרביטו של המנצח האנגלי אלכסנדר ג'ואל. אולה שבצוב עיצבה במה ותלבושות, נדב ברנע את התאורה ונופר לוינגר אחראית על התנועה.   


רקוויאם המלחמה, צילום: יוסי צבקר



רקוויאם המלחמה, צילום: יוסי צבקר



להעצים את חוויית הצפייה
 
הרקוויאם של בריטן עוסק בקינה על קורבנות וזוועות מלחמת העולם הראשונה, ומכאן קצרה ואף מתבקשת הדרך אל המציאות הקשה של המלחמה המוכרת לנו היטב, זו הגובה קורבנות מדי יום ומשאירה חטופים במנהרות. "רקוויאם המלחמה" הוא אירוע שבו הצופים באולם האופרה עדים להפקה שאי אפשר שלא להשוותה למציאות, ואם לא די בכך בסיומה של האופרה מחזיקים כל הזמרים את שלטי החטופים שמוכרים למרבה הצער לכל אחד מאיתנו.

עוד אמצעי בימוי שנעשה כאן הוא ההחלטה להגדיל את מספר הסולנים. במקור כפי שהוזכר היו שלושה סולנים - המייצגים את אנגליה, רוסיה וגרמניה. בהפקה הנוכחית ממלאים את התפקידים זמרות הסופרן אלה וסילביצקי, שקד סטרול, הטנורים ארון בלייק, אנתוני ווב ופיטר ווד, והבריטונים אריק גרין, יאיר פולישוק ועודד רייך. 

גם מתוך המקהלה יוצאים שמונה זמרים לתפקידים סולניים ולצד כל אלה גם ילד שחקן (דניאל כהן) שאינו שר. הריבוי הזה מעשיר את הביצוע, וכדי להעצים את חווית הצפייה הוצבו על הבמה קברים פתוחים שמתוכם בוקע אור חזק והצופים חוזים בירידה אל הקברים. 



רקוויאם המלחמה, צילום: יוסי צבקר



רקוויאם המלחמה, צילום: יוסי צבקר



נוכחות אנושית למול מצב מלחמה
 
נראה שהמטאפורה הבימתית מושכת לכיוון השוואת המצב על הבמה לסיטואציה שבתוכה אנו חיים מחוץ לאולם האופרה. כך למשל נפתח הרקוויאם בנוכחות של סולנים וילדים שכולם לבושים בשחור ומכאן הנוכחות משתנה כאשר הזמרים מופיעים בתלבושות שונות ומציעים נוכחות אנושית למול מצב המלחמה.

וכאן מגיעה ההחלטה החשובה של עידו ריקלין - הכפלת תפקידי הזמרים הסולנים. מה שאנחנו מקבלים הוא צד חזותי מרתק, טקסט לטיני של המיסה המוכר מן הסתם לרבים, והטקסטים עתירי העוצמה של ווילפרד אוון המושרים באנגלית - ביניהם סיפור העקידה המקבל כאן עוצמה חדשה כשהאב אינו מקשיב למלאך שמצווה "אל תשלח ידך אל  הנער" ו"שחט את בנו וחצי מזרע אירופה", או הקינה ששרה האדמה על החיילים המתים: "ים הדמעות שלי לא יתייבש".

ההפקה – שכזכור  החליפה יצירה אחרת של בריטן שהייתה כלולה בתכנית השנתית המקורית של האופרה הישראלית - ראויה לכל הערכה וכאמור צריכה לעלות הרבה יותר מארבע פעמים בלבד.     

רקוויאם המלחמה, צילום: יוסי צבקר



רקוויאם המלחמה, צילום: יוסי צבקר