סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
הצגות לילדים, מופעים לילדים
לוח האירועים 2021 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
   
1011
12131415161718
19202122232425
262728293031
כתבה
 
מאת: הילה אהרון בריק חדש: ליצנים באוניברסיטת חיפה
 

 
 


"אני האדם היחיד בבית חולים שיכול לשיר ולשחק ולרקוד עם המנקות בחוץ או במסדרון ואז להיכנס לחדר של המנהל של בית החולים, לעמוד על השולחן ולהפריח בועות סבון" אומר פרופסור סנצ`ו דה לה ספונג`ה הלו הוא הליצן הרפואי ירון גושן. בעקבות פתיחת מסלול BA לליצנים רפואיים באוניברסיטת חיפה שוחחנו עם שני ליצנים רפואיים על מקצוע רציני ביותר.

דוקטורט בליצנות רפואית

להתפתחות המואצת של תחום הליצנות הרפואית בארץ (פתיחת בית הספר לליצנות של שלומי גולן למשל ) נוסף השנה כיוון אקדמאי, ייחודי מסוגו בעולם. עם תחילת השנה האקדמית החדשה נפתח לראשונה באוניברסיטת חיפה מסלול BA לליצנים רפואיים.

זהו מסלול משולב של המחלקה לסיעוד ושל החוג לתיאטרון בניהולו של עתי ציטרון, שאורכו כשנתיים והוא מיועד לליצנים רפואיים הפועלים במסגרת "רופא חלום". "רופא חלום" הוא מיזם הפועל כבר ארבע שנים במימונה של של קרן מגי ותרומות מחו"ל ונותן שירותי ליצנות רפואית לרוב בתי החולים בארץ. 19 מבין הליצנים הרפואיים החלו השנה את המסלול האקדמי.

"זה סטארט אפ ישראלי" אומר הרצל ציוני, ליצן רפואי ואחד מחברי "רופאי חלום" שמשמש פה לפרויקט החדש: "ההכשרה האקדמית תסייע לליצנים הרפואיים לקבל תקנים ממשרד הבריאות למשרות בבתי חולים (כיום נעשית עבודתם במימון תרומות) וליצור סטנדרטים שיקבעו מי יכול לטפל ומי לא. בשלב ההמשך מתוכנן גם תואר שני ואולי אפילו דוקטורט. יעקב שריקי, יו"ר קרן מגי הוא שהעלה את הרעיון. מתוך חזון ורצון עז שכולנו נרכוש השכלה לא רק בתיאטרון אלא גם במקצועות סיעוד, סוציולוגיה ופסיכולוגיה כדי להעשיר ברמה אקדמאית את פועלנו בבתי החולים".

"הליצנות עצמה עושה היום דברים אחרים מכל המקצועות הפארא- רפואיים, אנחנו מגיעים למקומות אחרים, למקומות חווייתיים – זו הסחת דעת, שהחולה לא יכאב את מכאובו ויוכל לעוף אתנו אל מקומות פנטסטיים. אם אנחנו יכולים להוציא אותו מהמקום הזה לרגע בחיוך, צחוק, תנועה, שירה מוזיקה, ריקוד – אז עשינו את שלנו. זו בהחלט תרפיה, תרפיה בליצנות".

אווירה קרקסית במחלקות

למעלה מעשרים שנה עוסק הרצל ציוני בליצנות ובתיאטרון תנועה. כבר בגיל 15 הופיע עם קבוצת ליצני רחוב. אפילו בצבא הוא שירת כליצן בחיל חינוך (אחרי שגויס ליחידה קרבית וירד לו הפרופיל). לאחר השירות נסע לניו יורק ללמוד תיאטרון. "לימדו אותי לרקוד ולשיר, להיות שחקן בברודווי, שחקן תיאטרון רפרטוארי, אבל כשהגעתי לארץ חזרתי לתיאטרון רחוב ולליצנות". בארץ ייסד ציוני את תיאטרון הרחוב תיאטרון פנים והעלה הפקות ומחזות זמר עם אוכלוסייה של אקי"ם.

היום ציוני הוא אחד משני הליצנים הרפואיים של "רופא חלום" שעובדים עם אוכלוסייה של מבוגרים (השאר עובדים עם ילדים). "בעולם המבוגרים יש הרבה מחסומים וביקורות . אנשים עם ניסיון חיים בוחנים אותך, שואלים שאלות. בניגוד לילדים שהצד הפנטסטי אצלם הוא חלק משם המשחק ואפשר להיכנס אתם ישר להרפתקה. מבוגר צריך לקלף מעצמו הרבה קליפות בצל כדי להגיע לילד שבו. אבל נוצר קשר חם של ציפייה, מחכים לבואנו ואם אנחנו לא מגיעים שואלים איפה הליצנים. זה עושה לחולים טוב כשנוצרת אווירה קרקסית במחלקות, הם יוצאים מאושרים".

- אתה יכול לתת דוגמה?

"אנחנו עובדים במחלקות כמו אונקולוגיה, המתולוגיה ודיאליזה – אלה חולים בסיכון, שמגיעים באופן קבוע לבית חולים. ליצנים בבית החולים מכניסים צבע, מחליפים אווירה עושים סוויטש שמים מוזיקה ומכניסים את האנשים לעולם אחר ששובר נורמות ומוסכמות של הבית חולים. פתאום הכל משתגע לגמרי. אפשר לחייך, אפשר להיות יותר אנושיים, נינוחים – וגם הצוות הרפואי לוקח פסק זמן לנשום. הייחודיות של הליצן היא בתמימות, בקרבה שלו לילד, באי בידיעה. הליצן לא יודע את ההיסטוריה הרפואית של החולה, והוא יוצר אתו קשר מסוג אחר, וזה עוזר מאוד לאדם בבית חולים.

"הליצנות מאפשרת ליצור קשר עם אנשים שהצוות הרפואי לא מצליח להגיע אליהם, או לא יודע איך להגיע אליהם. הצוות עובד על פי סטנדרטים קונבנציונליים וכשהליצן מגיע הוא משתמש בכלים שפותחים שערים, חוצים גבולות ומגיעים למקומות שאנשים רגילים לא מאפשרים לעצמם בבית חולים. בית חולים הופך למגרש משחקים אחד גדול.

"לדוגמה – פגשתי אישה עם תסמונת אשר – עיוורת, אילמת וחרשת גם יחד. הליצן שלי הפך פתאום מוגבל ושיקף את המוגבלות שלה – איך מתקשרים עם אישה שלא רואה, לא שומעת ולא מדברת. זה היה מבחן, והבנתי שצריך להתחבר קודם כל אל הצד המוגבל שלי. את האישה הזו ליוותה בתה, ששימשה לה פה ואוזניים, דרך נגיעה. התחלתי לעבוד אתה דרך בדיקה של סטטוסקופ, תיפוף מקצבים על הגוף שלה , ועל הבת שלה, מדדתי לה את פרק האצבע והשוויתי את זה לבת שלה. בפגישות מאוחרות נתתי לה לחוש את הפנים שלי והיא פתאום הבינה מי עומד מולה, שאפשר גם לגעת ולא רק לקבל תרופות דרך מחטים, אפשר גם לחוש. בשלב מסוים רציתי הזמנתי אותה לרקוד, ובשלב אחר היא כבר הזמינה אותי לרקוד באופן אוטומטי.
דיברתי עם הצוות הרפואי והם קיבלו את ההמלצות שלי ומאז הם מתקשרים אתה באמצעות מגע".

- במה שונה ליצן משחקן או בדרן?

לליצן יש הרבה יותר כלים - להטוטנות, תנועה, שירה ומרחב וצבעים. שחקן צריך ללמוד להיות מישהו. הליצן בבית החולים דומה לשחקן של תיאטרון רחוב - בבית החולים יש מסדרונות, אנשים עוברים, הרבה גירויים, והליצן חש כל גירוי ומרגיש כל גירוי. כל דבר מעניין אותו. את התמימות הזו, את הילד הזה אנחנו מנסים להביא. והרבה אנשים מזדהים עם הילד הזה שמזכיר להם אותם בכל מיני שלבים של החיים. להיות כאן ועכשיו, גמיש, רגיש.

ציוני מבקש להדגיש שבניגוד לתדמית הליצן, העוסקים בליצנות רפואית הם אנשים רציניים בגילאי 50-30 +. זו לא עבודה זמנית, לא באים והולכים, אלא מחויבים למקצוע. רובם בעלי משפחות עם ילדים, עובדים בימים קבועים ובשעות קבועות, אחראים ועקביים. "חשוב להביא למערכת עצמה גם את האחריות ועקביות", הוא אומר, וזו גם אחת מהסיבות לאקדמיזציה של המקצוע. לדבריו,"האסמכתא האקדמית תעיד שזו לא חוויה רגעית אלא תיקח את הליצן לכיוון יותר רציני, תאפשר להשתמש בכלים של הליצנות ככלים טיפוליים"..

ליצן במקום טשטוש

ירון גושן (36) הידוע גם כפרופסור סנצ`ו דה לה ספונג`ה הוא שחקן, מספר סיפורים וליצן, בוגר בית הספר לתיאטרון חזותי שעובד 13 שנים בתחום. לפני כשלוש שנים פנו אליו מקרן מגי והוא הצטרף כליצן רפואי לבית החולים העמק בעפולה, ועובד שם עם ילדים. "בתוך הכאב, הפחד והמצוקה והחוסר אונים אנחנו מחפשים את המקום של הילד בתוך הילד. איפה אני מתחבר למקום של משחק ודמיון ודרך זה למקום של עוצמה", הוא מגדיר את עבודתו בבית החולים.

- אתה יכול להמחיש לי את העבודה שלך כליצן רפואי מול ילדים?

"למשל בימי רביעי אני עובד בחדר בדיקת איזוטופים. הילד צריך לעבור צילום. זו בדיקה קצרה ולא כואבת אבל הילד צריך לשכב ולא לזוז במשך חמש דקות. באופן רוטיני כל ילד היה מקבל חומר טשטוש כדי שלא יזוז והבדיקה הייתה לוקחת כמה שעות – מחכים עד שהחומר מתחיל להשפיע, מבצעים את הבדיקה ואז ממתינים עוד כמה שעות שהטשטוש יפוג. מהרגע שאנחנו נכנסנו הרוטינה התהפכה – הילד מקבל ליצן במקום טשטוש, והליצן משחק אתו ומסיח את דעתו כדי שישכב בלי לזוז כמה שצריך. בסוף הבדיקה הוא קם והולך הביתה".

- איך מחזיקים ילד בלי לזוז כל כך הרבה זמן?

"החזקתי פעם ילד גם חצי שעה וארבעים דקות. החדר של הבדיקה נראה כמו חללית אז אני מפעיל כל מיני דברים מהבהבים ויוצרים סיפור פנטזיה של כוכבים, לפעמים אני מנגן ושר, שומר על קשר עין עם הילד ורואה מה הוא צריך עכשיו – לפעמים צריך להרגיע אותו, לפעמים למשוך את תשומת הלב שלו. נגיד אם במהלך הצילום היד יכולה לזוז אז אנחנו נלחמים בחרבות וכו`. זה נורא מעניין לו".

- איך הצוות הרפואי מקבל אתכם. לא נוצרים מצבים של חוסר סבלנות, ביטול?

" לפעמים אנחנו זקוקים לזמן שלנו, והילד באמצע תהליך ועם המחט חצי ביד זה לא הזמן להצחיק אותו. זה דורש סבלנות מאיש הצוות ומהרופא. הם עושים את העבודה מצוין גם בלעדינו הרבה מאוד שנים וזה לא היה מובן מאליו שאנחנו מביאים התייחסות אחרת אל הילד, שצריך לפנות לזה מקום לפעמים. לאט לאט עם הזמן והשנים נוצרה פתיחות וקבלה.

"בתקופת המלחמה למשל היה מתח מאוד גדול ולאנשים היו פיוזים מעורערים. דווקא אחד הרופאים הכי מקסימים פתאום שאג עלי `די כבר עם הרעש הזה`, ואז עשיתי מה שרק ליצן יכול לאפשר לעצמו לעשות - נמרחתי על הרצפה ונישקתי לו את הרגליים וזה העלה חיוך על פניו. המקום הזה של הליצן מאפשר לעצמי לא לקחת על עצמי יותר מדי, ואני יכול לקבל גם את הכעס והכאב של רופאים ואנשי צוות. האף האדום והמסכה מאפשרים חופש פעולה והגנה מאוד גדולה. זה קצת סכיזופרני לפעמים. אנשים שואלים אותי איך אתה עובד בבית חולים `זה לא נורא נורא קשה כל הסבל הזה?` אני מגיע פעמיים בשבוע לשלוש שעות שבהן אנשים מחייכים. הליצן רואה אנשים מחייכים".

"באותו רגע הוא היה מרדונה"

- לא תמיד הטיפול הרפואי מסתיים בהצלחה, איך אתה מתמודד עם זה?

"ליוויתי ילדה סופנית במשך תקופה מאוד ארוכה וגם אתה ראיתי את הצד השמח שלה את המשחק גם כשהייתה במצבים מאוד קשים. אם יש צינורות והיא במיטה – אז משחקים עם הצינורות והמיטה והליצן הליצן לא רואה שאין לה שערות, הוא תמים ונאיבי כמו ילד, הוא לא מזדעזע. אבל הגיע שלב שבו אמרתי שאפילו הליצן שלי מתחיל לראות שמשהו לא בסדר, ואז היה לי יותר קשה. אבל בבלאנס סכיזופרני לא תמיד אני ליצן לגמרי, לפעמים ירון רואה. אני רואה את הדברים אבל המסיכה מאפשרת המון מרחב, כוח, הגנה.

כליצן אני לא מביע אמפתיה או סימפטיה לילדים. יש עובדות סוציאלית, הורים, אחיות ורופאים וכולם מנסים להיות נחמדים. הליצן לא מנסה להיות נחמד, הוא בא לשחק. אני לא רואה את המחלה, אני לא עסוק בצד הפגוע אני עסוק בצד הלא פגוע. אם ילד שוכב במיטה ואף אחד לא מצליח לעודד אותו והוא מיואש, עצוב או כבוי אז אחת הטכניקות לעשות לו טיזינג היא להילחם אתו , ללכת אתו קרב חרבות. ילדים ששוכבים שכולם אומרים להם כמה הם מסכנים, אני אומר להם קום תילחם בי, לפעמים ה`בי` הזה זו המחלה. אני לוקח עלי את המקום של הטיזינג, של המחלה - בוא תצרח עלי, בוא ותוציא את זה ואל תרחם על עצמך, בוא נשחק.

"לא מעניינת אותי ההיסטוריה הרפואית שלו. הגעתי לילד עם שיתוק מוחין שלא יכול להזיז רק את היד. אז נתתי לו כדור והוא זרק אותו אלי. אמא שלו התלהבה אבל אני לא, והבאתי לו שער שיבקיע גול, הוא כיוון ולא הבקיע. אמא שלו שמחה על הניסיון, אבל אני צעקתי לו בוז בוז, לא נתתי לו לוותר. וכשהוא בסוף הצליח המחלקה רעדה מהצרחות שלי. באותו רגע הוא היה מרדונה. והוא עשה את המקסימום שהוא היה יכול. אני מחפש את המקום הבריא. ליצן מגיע לכל מקום, מחפש את הגבול, מוצא את הגבול ואז מתחיל לשחק על הגבול הנה אני עובר הנה אני נשאר. מחפש את הגבול של המחלה את איפה אתה יכול ומה אתה יכול ושם אני מתחיל לשחק. אחרת זה סתם בועות סבון".

"יש גם תסכול. לא תמיד זה מצליח. מהלך שאתה בונה ומתחרבש ההורה נכנס והורס. זה גם קורה בלי סוף. אני יכול לזהות בשנייה אם ילד אתי או לא אתי , ואני קולט כמה זמן צריך אתו. הרבה פעמים ההורים דוחפים אלי את הילד לפני הזמן והילד מתחיל לצרוח בהיסטריה.

- הלימודים באוניברסיטה החלו. יש מה לדווח?

"נורא כיף, נורא מצחיק, 19 חברה שמכירים אחד את השני, ליצנים ופעם ראשונה שאם איזה מורה ישאל אותי "תגיד לי מה אתה ליצן ?" אני אענה לו `כן~!` הפרחנו בועות סבון על החדר אווירה מאוד מצחיקה. חלק ניכר מאתנו הקדישו הרבה מהחיים שלהם כדי לא להגיע לאקדמיה ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו בפנים, ונהנים וביחד וזה כיף גדול. ותודה רבה ליעקב שריקי".


07/11/2006   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. הרצל ציוני - האם בעבר ביימת הצגה של ילדי בר מצווה במושב חצבה בשנת 1999
שרון , (31/01/2007)
2. לליצנים הידד
רועי , (07/11/2006)
1. אוייש הם מדהימים!
סטודנטית באוניברסיטה , (07/11/2006)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע