סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
הצגות לילדים, מופעים לילדים
לוח האירועים 2021 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
   
1011
12131415161718
19202122232425
2627282930
ריאיון
 
מאת: מרב יודילוביץ' יורם כרמי עושה ריסטארט
 

 
 
האכזבה מבגידת הגוף מוחשית ולכן ברורה לי. אני לא גמיש כמו שהייתי, אבל זה מגיע אוטומטית עם איזון משלים של תובנות. אני לא מקבל את זה באהבה, אבל זה מחובר לעומקים שמפצים במידה מסוימת. כשאני מדגים לרקדן, ברור שזה לא נקי או מדויק כמו פעם, אבל משהו בידע המצטבר בגוף נותן תוצרים שהמשמעויות שלהן עמוקות יותר."
בימים אלה מעלה הכוריאוגרף עבודה חדשה שמנהלת דיאלוג עם השאיפה לשלמות ומדבר על משבר גיל ה-50, על בית הלהקה שהקים בעשר אצבעות והפך בזמן קצר לאבן שואבת עבור יוצרים עצמאיים, ועל המכה שהעמידה את תחום המחול העצמאי בישראל על סף קריסה


איש שורד עם מנוע אקטיבי
 
זו הייתה תמונה בפייסבוק שצדה את עיניי. יורם כרמי ישוב רגל על רגל, על ספה מעוצבת בצבע בהיר ובידו ספל קפה. פניו מכורכמות, מרוכזות במשהו שנמצא מחוץ לפריים. בניגוד לכרית שנחה ברפיון עצל משהו בקצה השני של הספה, כרמי מתוח, אסוף, בשליטה. הוא נראה לא מרוצה. רק נראה.

ליורם כרמי יש את כל הסיבות שבעולם להיות מרוצה. מאד מרוצה. החודש חוגגת להקת המחול שלו, פרסקו, 15 שנה להקמתה עם פרמיירה של "חתך הזהב", עבודה חדשה, שיוצאת מתוך אותה "פרופורציה אלוהית", סימטריה אוטופית, שמייצרת אסתטיקה עילית ונעה ונדה בין שלל המחשבות שמעסיקות אותו בנקודת הזמן הנוכחית. משבר גיל ה-50 תקראו לזה? אולי.

לא בכוונה, אבל עם המון התכוונות והכנה, יצא שהשנה, במקביל, נחנך בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב בית פרסקו, שמעבר להיותו בית עבור הלהקה, הפך תוך חודשים ספורים למרכז ליוצרים עם נפח פעילות לא מבוטל.

יש לו הרבה בצלחת, לכרמי, ובזה לא די. זו הייתה שנה משמעותית עבור הכוריאוגרף ולהקתו, שנה של פתיחת שערים ומיצוב מחדש בתוך עולם היצירה המחולית העצמאית בישראל, שחטפה מצדה מכה לא פשוטה עם מה שנראה כמו קריסתה של עמותת הכוריאוגרפים. אבל כרמי, כמו כרמי, הוא איש שורד, יותר מכך, מדובר ביוצר-יזם עם מנוע אקטיבי שלא נח לרגע ואינו מפסיק להמציא את עצמו מחדש.




יורם כרמי בבית פרסקו (מקור: עמוד הפייסבוק של יורם כרמי)

"ההחלטה הייתה אימפולסיבית"
 
בעשור האחרון פעלה להקת פרסקו בעיר חולון, שפרסה עליה את חסותה. שינויים בירוקרטים וגם שינויים בתפיסה העצמית, הובילו את כרמי לצומת שבה נדרש לקבל החלטות. "הרגשתי שגדלתי בתוך אגרטל. נהיה לי קטן. הרבה זמן לא הבנתי את זה, כי הייתי אסיר תודה על שיש לי מקום. אבל לעבוד במרכז עירוני שמקיים פעילות עירונית, משמע הגבלה בשעות ובימים. עם הזמן הבנתי שבכדי לעשות קפיצה, לשכלל את היכולות, להתקדם, נדרש מהלך שמחייב לקיחת סיכון".

כרמי שאל, ברר, חקר ויצא לחפש מקום חלופי. מה שתאם את צרכיו ולא פחות את החלומות שכבר סערו במוחו, היה החלל שהותירה אחריה להקתו של עידו תדמור בתחנה המרכזית החדשה בדרום תל אביב. אחרי שיפוצים והרבה עבודה קשה, הוכשר המקום שכולל כעת שלושה אולמות בגדלים שונים וחללי ישיבה. בית פרסקו פתח את שעריו ללא תקצוב עירוני ומתוך מחזור הפעילות השוטף של הלהקה. "ההחלטה הייתה אימפולסיבית, אבל הביצוע נעשה עם הרבה מאד הכנה", אומר כרמי ומדגיש: "אני אחראי לפרנסתם של 14 איש. זו אחריות כבדה, בעיניי, ואני מתייחס אליה בכובד ראש".

במעבר לתל אביב ויתרת על התמיכה העירונית שהעניקה לך חולון. זה סיכון לא מבוטל

"תוסיפי על זה את עמותת הכוריאוגרפים שחייבת לי מאות אלפי שקלים, שספק אם אראה, ואת זה שעיריית תל אביב עם כל הרצון הטוב שקיים, לא נותנת לנו שקל לעת-עתה כיוון שמדובר בקניון פרטי ולא בנכס עירוני. הם, אגב, מאד אהבו את הרעיון".

קהיליית המחול, עושה הרושם, מצביעה ברגליים. אולי זה נובע ממצוקה בלתי נסבלת של חללי עבודה, אולי זה החלל הספציפי שיצר כרמי, שנותן תחושה מאפשרת ומרחב ופתיחות יצירתית, שהביא אליו רבים וטובים לתקופות חזרות, לסדנאות יוצרים ולמופעים. בית פרסקו אירח בחודשים האחרונים, בין היתר, גם את אירוע הבתים הפתוחים של המסלול להכשרת רקדנים בניהולם של נעמי פרלוב ואופיר דגן, פרויקט חשוב ומרכזי שנאלץ למצוא בית אלטרנטיבי בעקבות פינוי המבנה העירוני של מרכז ביכורי העתים בו פעל. "אנחנו מבינים מה רקדנים צריכים ברמת ה-fine tuning וזה חשוב ומשמעותי ועובדה שבלי שנרגיש, המקום הפך לחלל שאנשים אוהבים לשהות בו. זה יוצר קהילה".

אז החלום זה להפוך למרכז מחול?

"מרכז למחול ולאמנויות שמשיקות עם המחול. זה לא יהיה אולם קונצרטים או תיאטרון במובן הקלאסי. תיאטרון פיזי, תיאטרון מחול, מיצגים, פרפורמנס, זה הכיוון. אנחנו חדשים ועד עכשיו בעיקר היינו עסוקים בלהגיע, אבל יש לי מלא רעיונות ואני מאד מקווה שכל האטמוספרה הקוסמופוליטית והפלורליסטית המוזרה של התחנה המרכזית, תחלחל אלינו קצת". 
 


יורם כרמי (צילום: אנה לינדן, מקור: עמוד הפייסבוק)

סוגר מעגל עם אבא ואמא
 
את האולם הגדול ובו עד 120 מקומות קרא כרמי על שם אמו, בתיה, שנפטרה לפני 12 שנה ממחלת הסרטן. "היא הייתה אשה מאד חריפה ובלי בולשיט. בקטע הזה אני מאד אמא שלי. מה שאתה רואה, זה מה שתקבל. היא הייתה מורה למלאכה ולימדה בשנקר עיצוב בבד בשנות השמונים. אני חושב שהרבה ממה שאני בתוך הפלסטיות הזו, בא ממנה", אומר כרמי. ההחלטה להנציח אותה הייתה לדבריו סגירת מעגל. "להוריי היה מאד קשה כשהחלטתי שאני רוצה לרקוד. אז עכשיו הוא מאד גאה ולה יש אולם על שמה וזה נעים לי".

קשה כי היית צריך להיות משהו אחר?

"כן. אני הבכור, תלמיד מצטיין עם תואר בפסיכולוגיה. הייתי צריך להיות משהו אחר. כשהתחלתי לרקוד, בשנות התשעים, זה לא היה מקובל. לא דברו את זה פה. מופע המחול הראשון שצפיתי בו עד אז היה 'משחקים טרויאנים' של בת שבע וגם זה בגלל שהופיע בתכנית הטלוויזיה 'סיבה למסיבה', אבל כן הייתי בפילהרמונית ובתיאטרון. מחול לא היה בחינוך שלי. גם בבית הספר לקחו אותנו לתיאטרון אבל לא למחול ומה שאני זוכר זה בעיקר את הרעש. בואי נאמר שאני לא מכיר אף בן בגילאים שלי שהיה בחוג ריקוד".  

אולם נוסף שיכול להכיל עד 80 מקומות, נקרא על שמה של שירה בנקי ז"ל, הנערה בת ה-16 שנרצחה בדקירות סכין במצעד הגאווה בירושלים ב-2015. פיגוע השנאה ההומופובי טלטל אותו. "נשבעתי שאם אי פעם יהיה לי מקום משלי, אפעל להנצחתה. מעבר לזה שאני הומו, אני בנאדם. הרצח הזה פגע בי ברמות האנושיות הכי בסיסיות. אני חושב על זה ובא לי לבכות. זה זעזע אותי. לא מהמחשבה שפנאט דתי בצע רצח, אנחנו חיים במדינה שבה זה אפשרי, אבל עד שזה לא באמת קורה, יש משהו בהוויה שלך, כבנאדם, שמקווה ומאמין שזה לא יקרה, שזה תרחיש אימה. היה לי חשוב לעשות את זה ביני לביני. כשאני נכנס לסטודיו, יש רגעים שבהם המבט נעצר על לוחית השם ואני מקדיש לה כמה שניות מחשבה. זה מספיק לי".  
 


חתך הזהב (תמונת יחסי ציבור)




תפיסת עולם מפוכחת

 
האולם השלישי, ששימש קודם כמשרד, הפך לחלל חזרות לרקדנים ולשחקנים לקראת אודיציות ומשמש כחדר הלבשה לפי הצורך. התנועה המתמדת במרחב, זרימת האנשים והתחלופה, הופכת את בית פרסקו, ירצה או לא, למרכז אלטרנטיבי. "אנחנו לא מרכז מחול בפורמטים הקיימים כיוון שאין לנו אולם וצריך לזכור - הבית הוקם עבור הלהקה כדי לאפשר לנו לצמוח. לצד זה, עם כמה שאני צנטרליסט בפעולה, אני לחלוטין לא כזה במחשבה. יש בי המון סקרנות ואני אוהב שהחוץ מגרד לי את קצות המחשבה. אני לא מרגיש שלפתוח שער לאחרים, מאיים עליי".

מעניין כי זה עולם שבו להקה מזוהה עם יוצר, מרכז מחול עם מנהל ופסטיבל עם אוצר

"זה מצחיק, כולם מדברים על הצורך בקהילה אבל פוחדים מזה פחד מוות למרות שמתחת לפני השטח מתרחשת מוביליות אמיתית שנובעת באופן טבעי. רקדנים הם צוענים שנודדים ממקום למקום. יש פה מעט מאד להקות שיכולות לספק לרקדן עבודה שוטפת ולכן רוב הרקדנים זזים. כשאני מקבל רקדן שרקד בשלושה פרויקטים שונים, בעקיפין אני מקבל דרך הגוף שלו את הניסיון שצבר אצל קולגות. זה הבסיס. קיוויתי שזה מה שיקרה בבית פרסקו ואני מאושר שזה מתקיים כי להתבונן באחרים ולייצר נקודות מפגש, משנה תודעה".

אפרופו קהילה, אי אפשר להתעלם מהטיימינג. הבית קם במקביל לקריסת עמותת הכוריאוגרפים. הסדר הקיים מתערער. זה אולי חלק מהעניין?

"יש לי תכנית והיא תלויה בשאלה האם בית פרסקו יקבל תמיכה. אני מניח שזה יקרה ומה שהייתי רוצה אז, זה לאפשר ליוצרים לפעול בחלל שלנו בתכניות רזידנסי, שיעלו אצלנו ערבי חשיפה של העבודות ויעבירו סדנאות. כולנו נלחמים על רשימות תפוצה ורוכשי כרטיסים ואני מאמין בכל ליבי ששיתופיות טובה לכולם ומאפשרת מוביליות. אחד מזין את השני. אז אני לא מכריז על עצמי כעל מרכז מחול, זה קודם כל בית ללהקה, אבל בניגוד לתפיסה הרווחת, אני מאמין שאם נפסיק לפעול כאיים בודדים, יש יותר סיכוי שנתקיים לאורך זמן".

תפיסת העולם שלו מפוכחת להחריד וגם זה חריג בנוף. "אני משוכנע שאם לא תשתנה בהדרגה התפיסה שכדי ליצור, אדם חייב להקים אנסמבל, הספינה הזו תטבע. יש פה המון כישרונות שצריכים out-let ואין להם יכולת להפיק או לממן את זה. היום פועלות בארץ שבע להקות מחול, אז נכון שלפתוח שערים ליוצרים אחרים זה הימור כלכלי, אבל זה חלק מהעניין וזה חשוב ובעיניי גם הכרחי".  

איפה יש לך זמן בתוך היממה הנתונה והדחוסה שלך גם ללוות אמנותית יוצרים

"כרגע אין, אבל אנחנו מדברים על שאיפות ואני מאמין שהשילובים האלה מהדהדים". 
 

חתך-הזהב-2-יחצ.jpg
חתך זהב (צילום: אייל לנדסמן)


"היצירה הזו נולדה בייסורים"
 
יצירתו החדשה, "חתך זהב", נולדה בייסורים. "זו הייתה לידה קשה שהגיחה מתוך ערפל כבד שקשור בחוסר זמן. התוצאה מתבטאת בדחיסות שמאד בולטת בעבודה". העבודה, יצירה באורך מלא שעוסקת בשאיפה לבלתי מושג, מנהלת דיאלוג עם "האדם הויטרובי", יצירה איקונית של ליאונרדו דה וינצ'י, רישום שנוצר על בסיס ובהשראת כתביו של הארכיטקט והמהנדס הרומי מרקוס ויטרוביוס ומהלכת בין שלל התיאוריות והאידיאות שנבנו סביבה.

בין האיקוני לפגום, בין השאיפה לנשגב למציאות היומיומית, בין האמונה לשלילת האמונה וההתרסה כנגדה, בין העולמות העליונים לתחתונים. "כרמי עוסק באסתטיקה הבלתי מושגת כשהיא כלואה בתוך מערכת אמונות ופעולות אנושיות", נכתב בתכניה שמדגישה: "את דפנות המעגל החלקות, לעולם יפצעו פינות המרובע הגס שאנחנו".

הדימוי של האדם הויטרובי הפך, לדבריו, מרכזי רק בשלבים מתקדמים של התהליך היצירתי. "הוא לא הניע את העבודה אלא צנח עליה. רק כשהגעתי אליו הבנתי שאני מדבר על פרופורציה. פתאום הכל התחבר. 'האדם הויטרובי' היה הדבק, הגורם המאחד, המסקנה. לא עניין אותי לדבר רק על הדימוי אלא על האדם עצמו שכלוא 400 שנה בתוך ה-perfect form.

"אני זוכר את זה כמו עכשיו, שעת לילה מאוחרת, נעמדתי בפוזיציה שלו ואמרתי לעצמי: 'בוא, תחזיק את השלמות, נראה אותך'. זה קשה מנשוא. הבנתי שהשאלה שמעניינת אינה רק מה זה עושה לנו לרצות להיות טובים יותר או לשאוף אל הלא מושג, אלא מה המחיר שאתה נדרש לשלם בדרך לשם". 
 

  



"גיל 50 יושב עליי"
 
מעל לראשי הרקדנים, בגובה 4.5 מטרים, תלוי במנח הבלתי אפשרי גבר צעיר. רגליו פשוקות, ידיו פרוסות לצדדים. במשך 56 דקות הוא לא זז למעט רגע בודד בו הופכת דמותו המשגיחה ממעל, הנוכחת תמיד, לכמעט אנושית. "אני רוצה שנעצור לחשוב עליו. שנחשוב על הבדידות והניתוק, על הכאב הפיזי, על המתח בין העולמות".

ייתכן שההתעסקות בפרופורציות ושאיפה לשלמות קשורה לגיל?

"אולי. בעוד שבועיים אחגוג 50 וזה יושב עליי. זה יישמע מוזר אבל עם כל הרציונאליות והמבט המפוכח שלי, עמוק בפנים אין לי תחושה של מימוש. אולי זה מה שדוחף אותי קדימה. אני כל הזמן בתחושה שצריך עוד - להספיק עוד, לעשות עוד, לדבר על עוד משהו עם עוד מישהו, לשאול עוד, לחקור עוד. הספינה שלי לא בחוף מבטחים ואולי השלווה הבלתי נתפסת הזו שיש ב'אדם הויטרובי', מטלטלת אותי".





יורם כרמי (צילום: ניצן בקשי)


כמי שעוסק כל חייו בגוף, איפה פוגשת אותך המלחמה נגד הזמן?

"האכזבה מבגידת הגוף מוחשית ולכן ברורה לי. אני לא גמיש כמו שהייתי, אבל זה מגיע אוטומטית עם איזון משלים של תובנות. אני לא מקבל את זה באהבה, אבל זה מחובר לעומקים שמפצים במידה מסוימת. כשאני מדגים לרקדן, ברור שזה לא נקי או מדויק כמו פעם, אבל משהו בידע המצטבר בגוף נותן תוצרים שהמשמעויות שלהן עמוקות יותר. שכללתי את יכולות הטרנספורמציה של המידע. הזמן מביא איתו תובנות שנחרטות בגוף. זה לא אומר שלא הייתי רוצה להיות גבוה יותר".

כרמי מודע היטב לסערות שמתחוללות בחוץ במרחב שבין גוף ואמונה (מירי רגב ופסטיבל ישראל למשל) ובין אלוהות ואתאיזם (נושא ההדתה) אבל התשובה לשאלה כמה מהחוץ נכנס לתוך העבודה, מעורפלת. "גם אם ננסה להימנע מדברים, הם מחלחלים. בודאי שהנושאים האלה מעסיקים אותי, אבל אני לא אדם מתלהם. לא התכוונתי לדבר על דת, אבל אי אפשר להימנע מזה כשתולים מישהו באוויר, לא מושג ורחוק, שבוחן את מעשיך מלמעלה. כשזה שם, לא חייבים לומר שזו עבודה על דת ואלוהים.

"זה מחזיר אותי לעבודה אחרת שעשיתי לפני שנים ובה רקדתי עם שמלה של אמא שלי, שירדה מהתקרה. היא הייתה תלויה גבוה מעליי ואחזתי בידה. נראיתי כל כך קטן לעומתה. אולי זה העניין - לפעמים האיקונים האלה מחזקים את התחושה הפנימית שלך, שהופכת אותך קטן בעיני עצמך. זה לא רק מה שהאיקון מעולל לך, אלא מה שאתה מעולל לעצמך. כמה מקום אתה נותן לעצמך? איפה אתה מול מה שחשוב בעיניך? אני לא מהמבטלים את עצמם, אבל יש רבים שהביטול הזה מעצים אותם, מסיר אחריות, משחרר אותם מעול, נותן נחמה. הכל שם, אבל זה לא על זה". 
 

חתך-זהב-יחצ.jpg
חתך זהב (צילום: אייל לנדסמן)

כוריאוגרפיה ועיצוב במה: יורם כרמי, מוזיקה מקורית ועיצוב פסקול - גל הוכברג, עיצוב תלבושות: מיכל קפלוטו, עיצוב תאורה: יעקב ברסי. רקדנים: צרי בר נתן, גלעד גורל, מיהיר גרובר, דנה זכריה, ליאור זמואלסון, בר כהן, טל נוף, פאנוס מלקטוס, נתנאלה קופיץ, מתן קפלן, נועם סגל, נועה שריג. שחקן: אנדרי דויטש.

המופע יעלה ב-26 ביולי 2017 ב-21:00 במסגרת מחול לוהט בסוזן דלל. להזמנת כרטיסים: 03-5105656


למועדי מופעים >

23/07/2017   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. שווה להזכיר
תחנה מרכזית , (24/07/2017)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע