סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
הצגות לילדים, מופעים לילדים
לוח האירועים 2021 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
   
1011
12131415161718
19202122232425
2627282930
ביקורת
 
מאת: הילה אהרון בריק שירים בקולנועית
 

 
 
גם אם שוחרי קולנוע אדוקים לא ייעתרו בקלות לצפייה בסרטים ניסיוניים  - כדאי מאוד לבדוק מקרוב את המסגרת הייחודית "אמנות בצומת" בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים


טריפ במנהרות ביוב
 
מבין שלל האפשרויות שמציע פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים "אמנות בצומת" היא לא הבחירה הראשונה של קהל היעד. גם שוחרי קולנוע אדוקים  לא ייעתרו בקלות למקבצים של סרטים ניסיוניים, נטולי עלילה, נטולי מילים על פי רוב, שמשתמשים בדימויים זרים ומוזרים ומותחים את המדיום הקולנועי  אל הקצה ואל מדיום אחר - האמנות הפלסטית. אתמול, בהקרנה של מקבץ סרטים ישראליים מהז`אנר הייחודי הזה הבנתי כמה חבל לפספס את הזדמנות הצפייה הזו.
 
המשכן שנבחר לתכניות "אמנות בצומת" הוא מרכז המעבדה בירושלים, שאמנם מרחיק את המסגרת הזו  מלב ההתרחשות הפסטיבלית אבל הולם בשמו ובאופיו את רוחם של הסרטים המוקרנים. הגעתי באיחור בלתי נסלח מתל אביב ופספסתי את שלושת הסרטים הראשונים "פליי 3", "רבדים של תודעה" ו"יש לי כוח של מלא  ביצים"  - שלושה קצרים בני פחות מחמש דקות. על כך הבוז לי. אבל חמשת הסרטים הנותרים הותירו בי את רישומם ולמרות חלקיות הדיווח אני חייבת להעביר את זה הלאה.
 
שלושת הסרטים הראשונים הנסקרים כאן  הם חלק מן המקבץ השני של סרטי םהמשתתפים בתחרות הישראלית של "אמנות בצומת" (מקבץ שלישי יוקרן היום במעבדה).
 
הדימוי המרכזי ב-Saudade  של דנה וגמן  הוא של אישה צעירה המובילה את אהובה הקשור לגבה. כתוביות (באנגלית) מלוות את  המסע הלא ארוך שלהם עד שהיא סוגרת עליהם את חלון המציאות  (המטאפורה הוויזואלית החותמת את הסרט). זו עבודה שעוסקת בכוחו המשתק של הזיכרון  -  "הזיכרון של אהובה ממשי יותר מהחיים ומונע ממנה להתקדם" נכתב בתכנייה. בפועל זהו שיר  בקולנועית, 4 דקות של דימוי הנתמך בטקסט, ולמרות שההתפתחות "העלילתית" מועטה (אם  בכלל ניתן לקרוא לזה בשם זה) הוא מותיר חוויה עזה ומעוררת הזדהות.
 
הסרטון השני "כלכלת עודפות" של קרן רוסו משתייך לעולם אחר לגמרי.  המצלמה מתקדמת לאורכן של  תעלות ביוב תת קרקעיות. נשמע מונוטוני?  לא ולא -   תשע דקותיו חולפות ביעף. הדבר הראשון שמכה בצופה הוא האומץ בבחירה ובהתמודדות עם הלוקיישן. המפגש הראשוני עם המנהרה מעלה על הדעת שלל אסוציאציות אורגניות – מעי  אנוש, מעי דג (והקהל בתפקיד יונה) וגם מהדהד לשימוש שנעשה לא פעם בסרטי אקשן בלוקיישנים תת קרקעיים מעין זה. אבל כאן תעלות הביוב אינן תפאורה אלא הנושא עצמו.  במסע שצולח סטלקטיטים של מיני הפרשות, המתבונן בחרצפים שעין אנוש  טרם שזפה ולעתים גם צולל מתחת למי הביוב, נוצרת  אצל הצופה ערבוביה  חושנית ואפקטיבית ביותר של גועל והיקסמות. מידת הגיוון הצבעוני והצורני של המנהרות מזמנת פתיעה מתמדת. באמצעיתו של המסע לערך,  צבעי המנהרות הופכים לעזים ביותר (במונחי של הסרט הזה אפשר לומר שזה כמעט ספוילר)  והמצלמה מתחילה לנוע מהר יותר ויותר  -  סרט הטבע בקרבי הציביליזציה האנושית הופך  למסע פסיכדלי בהילוך מהיר. טריפ של ממש.  "עודפי החברה המודרנית הופכים למסע חניכה רוחני" נכתב בתכנייה, רק לאחר הצפייה מבינים שהמשפט המעט סתום הזה ממצה היטב את התהליך שמעבירה אותנו הבמאית.   

Aligatoriver  היה הסרט האחרון במקבץ השני של התחרות הישראלית והישראליות של הסרטים האלה היא עובדה שהצופה צריך להזכיר לעצמו בכל פעם מחדש כי החופש היצירתי הפרוע של הז`אנר הזה מנתק  אותו מהקשר של זמן ומקום. מבין הסרטים שראיתי סרטו של גלעד סטלמן הוא ללא ספק העוף (ושמא התנין)  המוזר ביותר. 19 דקות של התרחשויות על גדת נחל בחשיכה.  על הגדה חבורת יצורים על הגבול בין האנושי לחייתי  עוסקים בפעילויות שונות ומשונות שמתבררות כהיערכות למעין מסיבת טרנס (אם יש חלק שאפשר לזהות אותו כישראלי בכל 19 דקות הסרט – זהו החלק) . במקביל  - חבורת אנשי צפרדע יוצאים למסע קומנדו ימי חסר פשר בנחל.  אין המדובר בצוללנים אלא בחבורה ששטה בנהר מוסתר על ידי בובות צפרדעים מתנפחות (תנינים על פי שמה של היצירה, אך  לטעמי  - צפרדעים). הכל מצולם בתאורה מינמלית בחושך, הדמויות מטושטשות על פי רוב, לבושות סמרטוטים, פרוות ולא כלום, עוטות פאות מפאות שונות, מוזיקה מונוטונית ברקע. זוויות צילום מאוד לא שגרתיות  מצריכות פענוח מתמיד  של הצופה – והתשובות  אינן חד משמעיות. האווירה מנוכרת, אפלה ומאיימת  ועם זאת קשה לקחת אותה ברצינות  ואי אפשר שלא לצחקק מדי פעם כי הכל על גבול הגרוטסקה. קשה להאמין שהמכלול הזה צולם בארץ, גם בגלל המינון החורג מהמוכר המקומי בין הפנטסטי לסוריאלסטי, לביזאר ולפרוורסיה, וגם כי כל זה נלקח ברצינות תהומית, מוקפד ומדוקדק מבחינה קולנועית.
 
סטטי הופך תזזיתי
 
שתי היצירות שחתמו את הערב הם של שניים מזוכי פסטיבל "וידאנס 2007".  גם כאן  הייתה לי הפתעה –  בסרטי הווידאו דאנס המוקד הוא הגוף והתנועה ומה שאפשר לחולל לגוף באמצעות המצלמה לא סתם הפך לתת ז`אנר לכשעצמו-  קשה מאוד להסביר במילים את הקסם שיוצרת המצלמה בחיבור בין  אמנות הגוף לבין האמנות הפלסטית, זה פשוט קסם. "העלמות" של ריקי אלקיים ואילי לוין  עושה את החיבור הזה באופן מוצהר – הסרטון בן הדקה  מתבסס על הציור  "העלמות מאביניון" של פיקאסו.  שתי דמויות על פניהן מסכות  משתנות מצולמות בתנוחות משתנות עטופות במסקינטייפ והסטטי הופך לתזזיתי  באופן שרק  המדיום הקולנועי יכול לאפשר.  
 
החיבור לאמנות הפלסטית בולט גם ב-"סולו סינטו" סרטון בן 5  דקות  שבו  ביימה שירה מיאסניק את הרקדן והכוריאוגרף ארקדי זיידס. גם זו עבודה שצריך לראות מבלי להכביר במילים. זו יצירה שממש נושמת דרך המסך. פעולות העריכה שמפעילה הבמאית על תנועותיו של זיידס הו שונות ומורכבות. הרשימה אותי במיוחד   תנועה רפטטיבית של שפשוף העיניים שהופכת באמצעות פעלולי עריכה למשהו שדומה מאוד להתפשטות של העור מן הבשר – מעין מקבילה  קולנועית לציור של לוסיאן פרויד . 
 
 
עוד במסגרת אירועי "אמנות בצומת" השבוע -  חלקה השלישי של התחרות הישראלית וכן  שתי רטרוספקטיבות  לקנת` אותגר צ`ארלס אטלס. כדאי לבוא ולראות משהו שונה לגמרי.



10/07/2007   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. פואטיקה של קולנוע
עין צופיה , (10/07/2007)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע