סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
הצגות לילדים, מופעים לילדים
לוח האירועים 2021 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
   
1011
12131415161718
19202122232425
2627282930
כתבה
 
מאת: הילה אהרון בריק להט האידיאולוגיה והאינטרס האנושי
 

 
 


הפאה הבלתי נסלחת של דליה שימקו ורמת ההפקה הירודה לא גורעים כהוא זה מלבו הרגשי והרעיוני של "לא בת 17", סרטו היפה והרגיש של יצחק צפל ישורון. הסרט לא נרכש להפצה ברחבי הארץ והוא מוצג באולם הסינמטק התל-אביבי שנותר ברובו ריק – וחבל שכך.

חרף זכייה בפרס הראשון בפסטיבל חיפה האחרון, ואולי באשמת מכונת יחסי ציבור חלודה, הסרט כמעט לא זכה לחשיפה הראויה לו וזה מעציב במיוחד. "לא בת 17", הוא הספד נוגע ללב לאידיאל הקיבוצי, הספד לאחרוני האידיאליסטים שהתלבטו כל חייהם בין הקיבוץ למשפחה ובסופו של דבר נשארו ללא קיבוץ וללא משפחה. הצפייה בסרט הזה באולם ריק מותירה תחושה עמוקה של דכדוך על כך שלא נותר אפילו מי שישמע את ההספד.

דמויותיו של הסרט לקוחות מסרטו של ישורון מ- 1982 "נועה בת 17", אולם שני הסרטים אינם המשך כרונולוגי ישיר זה של זה, שכן הסרט הראשון מתרחש ב- 1951 והסרט החדש מתרחש בטווח שבין שנות התשעים לימינו.

דליה שימקו היא נועה שהתבגרה – רופאה בת 45 שהתאלמנה מבעלה וחיה בגפה באמסטרדם. גם ברכה (עידית צור), אמה של נועה, התאלמנה, וחזרה לקיבוץ, שם היא מנהלת רומן עם שרגא (שמוליק שילה), אחיו של בעלה המת. שרי (מאיה מרון) , בתה היחידה של נועה, קוטעת את טיולה בהודו וחוזרת ארצה לבקר בקיבוץ של סבתה. לתוך העלילה הזו משתרבב סוד מהעבר שמעמת את הדמויות עם עברן ועם הבחירות שעשו במהלך חייהן.

סרטו המוקדם של ישורון התרחש בעצם ימי המשבר הגדול בקיבוצים, בימי הויכוח האידיאולוגי בין מפ"ם למפא"י (שיוצגו בסרט על ידי שרגא וברכה בהתאמה) – דבקות בחזון הסוציאליסטי לעומת התקרבות אל ארצות הברית, ויכוח שהביא בסופו של דבר לפילוג .

בעוד ש"נועה בת 17" התרחש בתל-אביב והגיבורה שלו הייתה נערה שאינה מוכנה להתיישר על פי צו התנועה ולוחמת את מלחמת האינדיבידואל, "לא בת 17", מעביר את נקודת המבט אל הקיבוץ, ומעתיק אותה דור אחד אחורה. הפעם עומדים במרכז העלילה ברכה ושרגא. עידית צור ושמוליק שילה חוזרים אל הדמויות שגילמו לפני עשרים שנה, ואם מה שהפריד אז בין שרגא לברכה אז היו המחלוקות האידיאולוגיות, עתה עומדות ביניהם בעיות אישיות.

הקיבוץ נקלע לקשיים ומחליט לוותר על חבריו הוותיקים, ולסלק אותם מחוץ לקיבוץ. אחדים משלימים עם גורלם. קלרה, אשתו הנבגדת של שרגא (דינה דורון), מבקשת לעבור לגור עמו בבית אבות, ואילו שרגא מתנגד בכל תוקף לסילוקו מהקיבוץ והוא וחבריו הוותיקים מתארגנים להפגנה באוהל מחאה.

המאבק על הישארות בקיבוץ הוא גם מאבקו של שרגא לשמר את הקשר עם ברכה, קשר שהוא מסתיר מפני אשתו. להט האידיאולוגיה נמהל הפעם במה שדין התנועה הסוציאליסטית היה מכנה בבוז "אינטרסים אישיים" , וההתפכחות המאוחרת מאפשרת לראות בהם אינטרסים אנושיים.

במקביל להתמוטטות הקיבוץ מתמוטט גם התא המשפחתי. "לא בת 17 " הוא לא היחיד שעוסק בנושא הזה - דומה שרוב הסרטים הישראליים שיצאו בשנים האחרונות לאקרנים עוסקים בו בדרך זו או אחרת ( "האסונות של נינה", "כנפיים שבורות", "חתונה מאוחרת", "מיס אנטבה" , "חיים זה חיים" , "המנגליסטים" ). אבל בסרטו של ישורון קורסים כל התאים המשפחתיים בזה אחר זה. לא נותר זכר למשפחה הגרעינית ששרדה את המחלוקות האידיאולוגיות ונותרה מלוכדת ב"נועה בת 17".

מרגע שהאידיאולוגיה הוחלפה בוואקום לא נשאר דבק מלכד - הציונות יצאה מכלל שימוש, המשפחה הגרעינית התפוררה לפרודות שנפוצו ברחבי העולם, הקיבוץ לא הצליח להשתלב במרחב (יותר מלוקיישן אחד מסגיר את הכפרים הערביים המכתרים את הקיבוץ) ואפילו דייריו של הקיבוץ הפכו בדיעבד לדיירים זמניים – ראשוני הקיבוץ יסולקו בקרוב, ובני הדור השני והשלישי נפוצו לכל עבר.

החזון אמנם קודר למדי אך אחד הדברים היפים ב"לא בת 17" הוא שהשלד הרעיוני האיתן שעליו נשען תסריטה של דניאלה ישורון אינו מצליח להאפיל על לבו של הסרט, על מערכות היחסים בין הדמויות. זה לא רק הספד אידיאולוגי – זה בראש ובראשונה סיפור אנושי .

מאז סרטו הקצר של אברהם הפנר "לאט יותר" לא זכור לי שהקולנוע הישראלי טיפל במערכת יחסים זוגית בגיל השלישי בכל כך הרבה רוך, אנושיות ואהבת אדם. ישורון מטפל ברומן המאוחר של ברכה ושרגא, ובנישואין נעדרי האהבה לקלרה בעדינות וברגישות נוגעת ללב, וכך מעניק לסרט בסיס רגשי איתן לא פחות מזה הרעיוני.

בתוך כך עושים שחקני המשנה עבודה לא רעה - תפקידה המופנם של מאיה מרון מזכיר מאוד את תפקידה ב"כנפיים שבורות", דליה שימקו, הנדחקת כאן לתפקיד משני עושה אותו היטב ודינה דורון מעניקה עומק וחום לדמותה כצלע הדחויה במשולש הרומנטי המזדקן.

ואולם אי אפשר לסיים בלי להתפעם נוכח עבודת המשחק המופלאה של עידית צור ושמוליק שילה, שהשנים עשו להם רק טוב. השניים מביאים אל המסך משחק אמין ויוצא דופן בכנותו ובדיוקו ומאצילים על הסרט רוב רגש, המחלחל דרך העצבות הכללית.

לא כדאי להחמיץ את משחקם של השניים, לא כדאי להחמיץ את הסרט הזה.

עוד על הסרט


16/11/2003   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. ביקורת נפלאה!
דורית לב , (24/11/2003)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע