ככה בונים מדינה

בקצה השנה הארורה שעוד מעט ממש מסתיימת, מנצנץ אור קטן-גדול, נס המתרחש רגע לפני שחג האורים וסנטה קלאוס באים עלינו לטובה. בשקט-בשקט, מבלי לעשות עניין גדול מהעניין הגדול הזה, יִפְתַח את שעריו ביתו החדש של תיאטרון "אלמינא", מרכז תרבות רב-תרבותי לקטנים ולגדולים.

את הספתח הרשמי של בית התיאטרון, הצמוד למחסן 2 בנמל יפו המתחדש, יחנוך פסטיבל אלמינא שמזה תשע שנים מזמין קהלים מעורבים לחוויית תיאטרון משפחתית בעברית ובערבית. השנה באופן מיוחד, לצד שלש הצגות התיאטרון, אירועי החוצות וסדנאות היצירה, מציעה הפנינה היפואית הזו גם הפוגה מעוררת תקווה. אם התיאטרון, כמו שכתב שקספיר, מציב מראה מול החברה, פתיחת בית תיאטרון אלמינא מעיד כי עוד לא אבדה תקוותנו.

"אלמינא" הוא פרי אהבה של שניים - השחקנית והמחזאית, גדעונה רז והשחקן והבמאי, נורמן עיסא. זוג בחיים, שותפים ליצירה ולשיגעון. גם בריאיון הזה, שנערך בין סידורים אחרונים לקראת פתיחת הפסטיבל, הסימביוזה ביניהם היא זן נדיר של צוותאות מפרה. רז ועיסא הקימו את תיאטרון אלמינא לפני 13 שנה. שניים מול כל העולם.

הם בנו תיאטרון מאפס וצרפו אליהם שחקנים ויוצרים יהודים וערבים. 13 שנה מאוחר יותר, הקמת בית לתיאטרון, זה חלום שהתגשם לשני יוצרים שלא מפחדים מהרוחות הסוערות, מאתגרים, מתועפות של "לא" שקיבלו לאורך הדרך. ככה בונים מדינה. 



גדעונה רז ונורמן עיסא, תמונה באדיבות תיאטרון אלמינא

 
"אין מקום מושלם יותר"
 
בנמל יפו ישבו בעבר משרדי התיאטרון, שנדד לאורך כל השנים בין ישובים וערים ברחבי הארץ, מפיץ בכל מקום שרק פתוח לכך, ערכים של שותפות, קבלת האחר ושוויון כדרך חיים. "לפתוח כאן, בנמל יפו, את בית הקבע של התיאטרון מרגיש, במובנים רבים, קצת כמו השיבה הביתה", אומרת רז.
 
כדי שישובו הביתה, לעיר הנמל שלהם, נדרשו לא מעט שותפים לדרך, בהם ליאורה עופר שנותנת רוח גבית, קרן Rayne התומכת במיזמים המקדמים דו-קיום יהודי-ערבי, תורמים פרטיים, המחלקה הערבית במשרד התרבות, עיריית תל אביב יפו, קבוצת אתרים ומנהלת הנמל.
 
אל העשייה נרתם האדריכל אמנון רכטר שחתום, בין היתר, על תכנון התיאטרון הקאמרי במתחם גולדה. "עזרה גם האמביציה שלנו, האמונה בדרך וזה שלא חששנו לדפוק על דלתות", אומרת רז ועיסא משלים: "עבדנו קשה כדי להגיע לרגע הזה, לבית משלנו, אבל אין מקום מושלם יותר לתיאטרון רב תרבותי מיפו בנמל מול הים".

אלמינא הוא נס גלוי
 
יש משהו יותר מסימבולי במיקום החדש. אחרי הכל, שם התיאטרון, בתרגום לעברית – "הנמל", אומר הכל. עוד הרבה לפני שדמיינו לעצמם בית משלהם, נראה שהלב ביקש מרחב שוקק של תנועה ומפגש, נקודת התחלה של מסע לעולמות חדשים וחזרה לנמל הבית. הם חלמו וקבלו מרחב מאפשר שיש בו מקום לכולם, ללא הבדל דת, גזע ולאום, מקום לכל הסיפורים שמזמין לחוויה משותפת.

במקום מורכב, מסוכסך ומשוסע כמו ישראל, שבו מדברים הרבה על אחדות ודו-קיום אבל המציאות נראית אחרת, אלמינא הוא נס גלוי ביותר ממובן אחד. "אנחנו מתמודדים לאורך כל השנים עם המורכבויות וחווים קשיים בלהגיע לרכזי תרבות, קניינים, בתי ספר וספריות ולשכנע אותם לרכוש הצגות שמדברות בשתי השפות על קבלת האחר, חינוך נגד גזענות וסובלנות כלפי מי ששונה ממני", אומרת גדעונה.

"לא תמיד רוצים להתעסק בזה, אבל זה כן קורה ובכל מיני חלקים בחברה. יש לא מעט רכזי תרבות ואנשים בעמדות מפתח שמבינים כמה הנושא הזה חשוב". 


חלון לקרקסון, תמונה באדיבות תיאטרון אלמא

 
"לשמוע את שתי השפות ממקום נינוח"
 
ההצגות של אלמינא דוברות עברית, ערבית או דו-לשוניות. כששתי השפות מתערבבות זו בזו, נוצר קשב אחר, תקשורת שהיא מעבר למילים וכך האוזן מתרגלת לצליל, למוזיקה ומה שהיה זר נהיה פתאום קרוב ומוכר. "זו בדיוק הנקודה", אומרת גדעונה: "לשמוע את שתי השפות ממקום נינוח, מחוויה טובה ולא מאיימת או מפחידה כמו שזה נשמע בטלוויזיה בחדשות.

"בשנים האחרונות זה נהיה הרבה יותר קיצוני ויותר דיכוטומי, שחור-לבן. ערבית הפכה שם נרדף למחבלים ועברית שם נרדף לחיילים. אבל בואו, אנחנו חיים פה יחד. יותר מ-20% מהאוכלוסייה דוברת ערבית. אז בואו נכיר, בואו נכבד אחד את השני, בוא נלמד על התרבות שממנה אנחנו באים. יש כל כך הרבה מהמשותף בינינו". שפה היא מפתח, דלת אל האדם שממול.

נורמן מספר על חוויה עוצמתית שחווה בתיאטרון באחת מההצגות. "זו הייתה הצגה בערבית. מחוץ לתיאטרון עמד ילד שרצה להיכנס אבל אמא שלו לא הסכימה. היא אמרה לו: 'זה בערבית. אנחנו לא דוברי ערבית'. ניגשתי ואמרתי לה: 'תיכנסו. בלי תשלום. פשוט תיכנסו. אם הילד ייהנה, הרווחנו. אם לא, הכל בסדר'. הם נכנסו, הילד עלה על הבמה, השתתף וכשהם יצאו האמא ניגשה אליי ואמרה: 'אני לא מאמינה, הילד כל כך נהנה. הוא רוצה ללמוד ערבית'. ביקר לי, זה מה שהיה. יש משפט בערבית שאומר: 'תנו לילדים את אהבתכם, לא את מחשבותיכם כי להם יש את הגיגיהם'. אני מאמין בזה. תן לילד לבדוק ולהבין את העולם בעצמו. יש להם דמיון ולב פתוח. אנחנו איבדנו את זה, כשנהיים מבוגרים, זה נעלם. אנחנו נהיים רציניים, יש לנו דעות, כל אחד נאחז בדעה שלו, ואז רבים, ואז נלחמים, די". 

התכנית מגוונת וכוללת בנוסף לשלל האירועים גם ארבע בכורות. "הבסטה", הצגת סלפסטיק דו-לשונית היא תולדה של השנה האחרונה. "הכתיבה הייתה איזה שהוא מפלט בריא בשבילי, מקום שיכולתי לברוח אליו כדי להתנתק מהכאב והקושי של מה שאנחנו חווים מאז ה-7 באוקטובר", אומרת גדעונה ומספרת על ההתלבטות במהלך החזרות אם, איך ומתי נוכל לשוב ולצחוק. "בתחילת החזרות שאלנו את עצמנו אם זה בכלל הזמן לעשות משהו מצחיק וקליל, אם זה בסדר. חדר החזרות היה כמו בועה שמאוד עזרה לכולנו להתעסק במשהו אחר חוץ מלהקשיב לחדשות ולדאוג".

בהצגה שביים נורמן ובה היא משחקת, שני בסטיונרים דוברי שפות שונות רבים ביניהם על אותו המקום בכיכר השוק ההומה. שלא כמו במציאות, על הבמה המאבק על המקום, שיצא משליטה, מפתיע ומצחיק ולכל הסיפור יש גם סוף טוב. 

הבסטה, תמונה באדיבות תיאטרון אלמינא

"גינת ירק", "העששית הקטנה", "הקוסם שאני"

עוד בין הבכורות: "גינת ירק", מפגש ראשוני, קרוב, רך ומחבק לקטנטנים עם אמנות התיאטרון והבמה. ההצגה, שיצרה גילי בית הלחמי ונוגעת בעולם הטבע והחי, מכוונת לפעוטות מגיל שנה וחצי עד ארבע ומותאמת גם לילדים עם רגישויות סנסוריות.

"העששית הקטנה", הצגה דוברת ערבית המיועדת לגילאי חמש עד עשר, היא עיבוד לסיפור מאת ע'אסן כנפאני שכתבה גדעונה רז וביים נורמן עיסא. במרכז ההצגה, אגדה קסומה עם משמעות עכשווית, נסיכה שיוצאת לחפש את השמש.

"הקוסם שאני", הצגת יחיד שובבה, מצחיקה ומעצימה מאת ובביצוע איליה ציבולסקי, ליצן רפואי ושחקן בתיאטרון אלמינא. ההצגה אינטראקטיבית ומיועדת לגילאי שלוש עד שמונה.



גינת ירק, תמונה באדיבות תיאטרון אלמינא

"ויכוחים זה נורמלי. זה הבית"

בין האירועים המיוחדים בפסטיבל ייערך מפגש פסגה בין הסופרת מאירה ברנע גולדברג, מחברת סדרת ספרי הילדים המצליחה, "כראמל", לשחקן ליר עיסא, שמשחק בסדרת הטלוויזיה המצליחה לא פחות של כאן 11, שנכתבה בהשראת המקור.

ליר, הבכור מבין שלושת ילדיהם של גדעונה ונורמן, גדל מטבע הדברים בתיאטרון. "הוא ילד מוכשר בזכות עצמו ואנחנו מאוד שמחים שהוא מתארח אצלנו בפסטיבל", אומר נורמן.

ואם כבר מדברים על משפחה, אתם לא רק הקמתם ומנהלים את התיאטרון יחד, אלא גם יוצרים ביחד. זה קל או קשה יותר הערבוב הזה של חיים ועשייה?

"יש לנו שלושה בנים, והתיאטרון הוא בייבי נוסף שנולד לפני 13 שנה. ביחד איתו אנחנו מתבגרים והוא חלק ממסע החיים המשותף. זה תיאטרון משפחתי גם מבחינת צוות העובדים והשחקנים שהולכים איתנו. אז יש ויכוחים, זה בלתי נמנע, אבל זה נורמלי. זה הבית".

גדעונה רז ונורמן עיסא, תמונה באדיבות תיאטרון אלמינא
 

21-19 בדצמבר 2024 ימים חמישי– שבת בתיאטרון אלמינא ביפו. לכרטיסים: 03-5335444, 050-2800300 ובאתר