סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
עניין
לוח האירועים 2022 יולי 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ריאיון
 
מאת: ענת זכריה "סיגריה אחרונה" עם אביגיל רובין
 

 
 
גדלתי בבית יוצר עם אמא מחזאית ואבא שקם בחמש בבוקר ונכנס לסטודיו וצייר ציורי ענק מאוד פרובוקטיבים ואלימים שניזונו מהאופן שבו הוא חווה את החברה הישראלית
אביגיל רובין בשיחה עם ענת זכריה לקראת יצירתה החדשה "סיגריה אחרונה" שיצרה עם יואב ברתל  לאחר מות אביה


אביגיל רובין נולדה וגדלה בתל אביב, בת להורים אמנים יוצרים, שהחלה לרקוד כבר בגיל 6. היא בוגרת לימודי כוריאוגרפיה באקדמיה הגבוהה לאמנויות באמסטרדם, וכשחזרה לארץ החלה ליצור כאן. עבודתה הראשונה "ברירת מחדל" זכתה בפרס יוצר בראשית דרכו, מטעם משרד החינוך התרבות והספורט. יואב ברתל נולד וגדל בחיפה. לאחר שירותו הצבאי הגיע לתל אביב ולמד משחק אצל אמיר אוריין ובסמינר הקיבוצים. לאחר שסיים את לימודיו, החל לעבוד כשחקן ב"הבימה" ומהר מאוד הבין שהוא רוצה לא רק לשחק אלא גם לכתוב וליצור.

פרסים והערכה  בעבודות קודמות

לאחר שאביגיל פגשה את יואב, הם החלו ליצור יחד. ב-2008 עלתה ההצגה "חומוס צ'יפס סלט" עבודתם המשותפת הראשונה של ברתל ורובין, מופע תיאטרון מחול המתרחש בתוך חומוסייה בזמן הפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו. מאז יצרו השניים את "המרקיד" שזכה בפרס הצגת השנה בפרינג’, ”יאבל'ק" זוכת פרס ההצגה הטובה ביותר בפסטיבל עכו  2015, "שתמות אמן“ שעסקה בשנאה, "13 פרגמנטי"  שעסקה בפיגוע הטרור היהודי במערת המכפלה, ובסוף החודש, ינואר 22, תעלה בתיאטרון תמונע יצירתם המשותפת החדשה " סיגריה אחרונה", שעוסקת בעולם שמתרוקן.
 


סיגריה אחרונה, צילום: אראלה הצמצם הבוער



פרידה מאמן שהוא גם אבא

ספרי על העבודה החדשה

״זו יצירה שיואב ואני התחלנו לעבוד עליה לפני כמעט שנתיים, אבא שלי שהיה נגן קלריניט וגם צייר ואדריכל הוא חלה באלצהיימר והמצב שלו מאוד הידרדר. הבנו שאנחנו בתהליך פרידה ממנו. במקביל, הקורונה השביתה כליל את הבמות ונתנה לנו זמן ללא תיאטרון ומחול, ללא התקהלות וצפייה משותפת בעצמנו. המצב הזה שבו העולם שלנו התרוקן בשנה וחצי פעמיים גרם לנו לחשוב כיוצרים מה קורה ליצירה שלנו אחרי שאנחנו כבר לא מקיימים אותה, האם נשאר ממנה משהו אחרי שהלכנו והאם אנחנו בכלל נחוצים בעולם הזה כיוצרים. יצרנו מופע שמציג עולם שבו אין לפתע את הגורם שמגדיר לנו את עצמנו, שבהיעדרו המבט בראי יאלץ לעבור תרגול וזיהוי מחדש של הדמות שהפכנו להיות. 

זו יצירה שמהדהדת את הסוף, סוף של כל מיני דברים, סופו של אבי שנפטר בסוף הסגר הראשון, סופה של יצירה ותחילתה של חדשה ואולי סופה של מערכת היחסים של היוצרים עם הקהל. מה נשאר מחלל התיאטרון אחרי שאני נפרדת ממחיאות הכפיים של הקהל ומפרקת את התפאורה? מה נשאר כשאני עומדת אחר כך ברחוב, מה נשאר ממני אחרי שהלכתי, בקירות, בחלל עצמו?  למרות שאנחנו יוצרים הרבה שנים ביחד זה היה זמן טוב לשנינו לחדד את היחסים שלנו עם תיאטרון, מחול, תיאטרון מחול ואיך זה זולג האחד לתוך השני״.
 
העבודות שלכם כמעט תמיד בוחרות לעסוק בד.נ.א של החברההישראלית ופה יש הרגשה שהרשתם לעצמכם ללכת למקום הרבה יותר פרטי ואישי.

״הרגשנו שזה זמן של התכנסות פנימה. אבל יחד עם זאת ההנחה היא שגם התנועה הזו של ההתכנסות פנימה יש בה סוג של אמירה חברתית. אני חושבת שבכל העבודות שיצרנו הקשבנו קודם כל למה שמתרחש בחוץ ואז התכנסנו פנימה כדי להבין איך זה משפיע עלינו, מה מהדהד בתוכנו, איפה אנחנו נמצאים ביחס למציאות המאוד מורכבת ואיך אני מגיבה לה. והתגובה הכי טבעית והכי נכונה עבורנו היא ליצור. גם בעבודה הזו יש מין ביקורת על הקהל והיחסים שלנו איתו, מה התפקיד שלנו בדיל הזה: לתקשר, להצחיק, להפעיל, להרדים אותו, ועד כמה יש משמעות לרצונות שלנו מולו״. 
 

סיגריה אחרונה, צילום: אראלה הצמצם הבוער


כשאת מסתכלת אחורה את יודעת לומר מה בדרך כלל מפעיל אתכם כיוצרים?

״הרבה מאוד שנים אני חושבת שההשראות שלי היו חיצוניות, ספרים שקראתי, סרטים שראיתי, תופעות חברתיות ששמעתי עליהן או חוויתי על עצמי, ופה חזרתי לאיזה שהוא בסיס, לאבא שלי. גדלתי בבית יוצר עם אמא מחזאית ואבא שקם בחמש בבוקר ונכנס לסטודיו וצייר ציורי ענק מאוד פרובוקטיבים ואלימים שניזונו מהאופן שבו הוא חווה את החברה הישראלית, ומנגן מוזיקה שהיא מאוד אוונגרדית. וכל זה חלחל במהלך השנים לתוך היצירות לתוך העבודות אבל לא השתמשתי בזה מעולם כהשראה בפני עצמה. זה היה קו מקביל.
 
הפרידה ממנו דרשה בוודאי ממני התייחסות אחרת אבל גם מיואב. הוא ואבא שלי מאוד התקרבו בשנה האחרונה לחייו. גם יואב באופן כללי מאוד אוהב זקנים ומתחבר אליהם אבל פתאום הקשר המרוחק שניזון גם ממחסום השפה, לאור העובדה שאבא שלי נולד בדרום אפריקה ודיבר אנגלית, נמחק. הקרבה הפכה לפיזית, להחזיק את היד, להרגיש את החום, להסתכל בעיניים, כל מה שלא דרש שפה. ופתאום החיבור בין שלושתינו התעצם.
 
בעצם ״סיגריה אחרונה״ המופע מכנסת לתוכה את כל ההשפעות שלו עלי, מבחינה וויזואלית, תנועתית, מוזיקאלית ורוחנית. צוות היוצרים השותפים לעשייה מצאו כל אחד בתחומו את הגוון שיאפשר להדהד את ההוויה שאבא שלי היה עבורי. אם זה האופן שבו יואב לבוש או נע בחלל, האופן שבו אני לבושה כדמות מתוך אחד הציורים שלו. מאור צבר צבע את ההפקה כולה בשני הצבעים שהרכיבו את רוב ציוריו – הרקע הלבן, והשחור מהפחם והעיפרון, ומציע פרשנות המדמה רישום של התחושות והרגשות סביב תהליכי זיכרון ושכחה. יגאל מירטנבאום הקשיב לקלרינט של אבא שלי והצליח ממש לדייק סאונד ומוזיקה מקורית בתביעת ידו הייחודית.
 
אפילו את מערכת היחסים שלו עם הקהל נכנסה כאן. כי מצד אחד אבא שלי היה מין איש זן כזה מצד אחד הוא לא ספר את הקהל ולא נתן לו שום חשיבות אבל מצד שני ליבו נשבר מזה שהקהל לא הגיע להופעות שלו״.



סיגריה אחרונה, צילום: אראלה הצמצם הבוער





להיות בחלל בו-זמנית

אתם זוג בחיים וביצירה. איך יוצרים ביחד? על מה אתם רבים ועל מה אתם נוטים להסכים?

״עם השנים למדנו דברים שונים, יואב למד להיות יותר תנועתי ופיזי, ואני למדתי להתבטא יותר טוב דרך טקסט. אני לא שחקנית וכאן אני משחקת. יואב, ששנים העיד על עצמו שהוא לא רקדן, זז בהפקה הזו ומצליח בזה. איכשהו השוני בינינו שהיה נוכח בעבודה המשותפת הראשונה שלנו "חומוס צ'יפס סלט“ הלך והצטמצם או התפתח, ואנחנו היום מאוד מרגישים את הצורך להיות בחלל בו-זמנית. אני חושבת שעם השנים "התערבבנו". אני למדתי איך לביים, שזה עדיין מוזר לי, ואיך לשחק ויואב למד איך לתת לשחקנים דימויים שהם פיזיים או איך לנוע בצורה שהיא הומוגנית לטקסט או איך טקסט יכול להיות תנועתי.
 
עם זאת, אחד הקשיים בליצור בזוג הוא שבעצם בחזרות נחשפות כל מיני תכונות שלנו שהשני לא יכול לסבול, והן נחשפות מול אנשים, לפעמים זה מאוד מעצבן לשמוע אותנו משלימים משפטים האחד לשנייה. אמיר גולדמן, השחקן השלישי שמשתתף בהפקה, היה צריך להכיל את הזוגיות שלנו שהרבה פעמים היא מאוד אינטנסיבית. כי מהרגע שאנחנו עולים על רעיון, אנחנו לא מפסיקים לשחק איתו, חופרים עליו, מנסים לדמיין את זה ביחד. וגם כשאנחנו חוזרים הביתה אנחנו ממשיכים לדבר עליו, ולנתח אותו. זה די משגע.

אני מאוד אוהבת כשאני מגיעה הביתה להניח לדברים לשקוע, להיות אמא, לבלות זמן עם הילדים שלי, ולשכוח לשנייה מזה שאני יוצרת, לעומת זאת יואב אוהב להמשיך ולנבור בזה עד כלות, 24 שעות בלי הפסקה, תוך כדי שאני חולם עד שאני קם בבוקר. אנחנו רבים המון וזה כייף כי המתח הפנימי והגבולות הם חלק מהתהליך. אני כבר לא בטוחה שאני יודעת איך ליצור אחרת, מחוץ לאותה אינטנסיביות זוגית״. 



סיגריה אחרונה, צילום: תומר אפלבאום


תמיד ידעתם שתעבדו ביחד
?

״ממש לא. אני הייתי יוצרת עצמאית ועבדתי על סולואים ודואטים מאוד מחולאים ויואב היה שחקן בהבימה ועבד על מערכונים סאטירים בשעות הפנאי. ויום אחד נסענו לראות הצגות בפסטיבל עכו ולא היו כרטיסים וישבנו במקום בחומוס סעיד והתבוננו על תנועות המלצרים ויואב הציע שאעשה על זה עבודה, ואני אמרתי כן אבל זה לא מספיק, צריך גם סיפור והוא מיד נרתם להיות דרמטורג והאקספרימנט הזה שחשבנו שיחזיק רבע שעה צמח לעבודה שלמה. מאותו רגע הבנו שזה מה שאנחנו אמורים לעשות-ליצור ביחד. גם כשמידי פעם אנחנו יוצרים בנפרד אנחנו זקוקים האחד לנוכחותה של השנייה. אני רוצה שהוא רק יהיה בסטודיו גם אם הוא לא יגיד מילה. כמו משענת, אישור לזה שאני בסדר״.
 
את יכולה לספר קצת על תהליך העבודה שלכם?

״כאן תהליך העבודה היה מעט שונה ומיוחד והתחיל מחלומות שיואב כתב. ההפקה התחילה מהרבה מאוד טקסט ואחרי שאני קראתי את זה ניסינו לחשוב ביחד באיזה אופן זה קשור למה שאנחנו רוצים להגיד ולכאן ולעכשיו ודרך זה העבודה העיקרית היתה לסנן ולזקק כדי למצוא את התמצית של החלומות האלה. עם נקודת המוצא הזו התחלתי לחפש דימויים פיזיים וחזותיים שיאפשרו לי להרכיב סצינות בימתיות. פתאום לקחתי דימויים מהילדות שלי. גרנו בבן יהודה צפון בין ז׳בוטינסקי לנורדאו והיתה תקופה שהאזור הזה היה מאוד מפוקפק, בבניין שגרנו בו היו גם שוטרת וגם זונה ממין זכר והזונה נכנסה לתוך ההצגה, הצעקות שלה הוולגריות זלגו פנימה. הכנסנו שברירי זיכרונות גם שלי וגם של יואב שהיה להם מקום בעיבוי אותה הצגת חלום. התימה, התמצית של כל ההצגה הזו, היא שיר צופים: ״איש אחד חלם שבלילה הוא מת, ובבוקר הוא קם וגילה זו אמת״. הרגע הסוריאליסטי כשרובד אחד שלנו נאבק ברובד אחר, הרגע הזה שאתה חולם וקם וזה קורה. גם הלחנו את השיר הזה מחדש בצורה קברטית. חשבנו איך לעשות את זה  גופני, תיאטרלי וטקסטואלי וויזואלי, לבדוק את זה מכל הכיוונים באיזשהו אופן.
 
זה הפתיע אותנו כי לרוב העבודות שלנו מתרחקות מאוד מלהיות סוראליסטיות. זו עבודה ששפכנו הרבה מאוד השראות שלנו לתוכה כמו צ׳רלי צ׳פלין, ודימויים של הכוריאוגרף היווני דימטרי פאפאיואנו. עלה לי דימוי של מישהו שבוכה על הבמה בכל מיני אופנים וחשבתי שבכי הוא כמו סוגים שונים של גשם ובסוף יש סצינה שלמה של אמיר גולדמן בוכה על הבמה. הכול הפך לחלקים שהרכיבו את הפאזל, מתוך נאמנות למה שרצינו להגיד״.
 


סיגריה אחרונה, צילום: אראלה הצמצם הבוער






לפרוק כול עול על הבמה


מה החלק שאת הכי נהנית ממנו ביחס ליצירה ?

״להגיע לשלב ביצירה שאני פורקת כל עול. שאני מרשה לעצמי מבחינה ביצועית להיות מכוערת או להגיע למאתיים אחוז. זה בשלב החזרות ואז על הבמה להרשות לעצמי עוד מרחב. הרגע הזה שאני כבר לא מתחשבת במבנה היצירה או בהוראות שאני צריכה לבצע, אלא חיה אותה. חשוב לי תמיד להגיע לשם וגם בהצגה הזו יש קטע שאנחנו קוראים לו ׳ברלין׳ ואני פורקת בו כל עול. יש גם רגע אחד שאני נפגשת עם אבא שלי על הבמה, ואני מחבקת את יואב שלובש סוודר כמו של אבא שלי, וברגע אחד אני במימד אחר, במקום של עונג ושמחה שאני רוצה לבכות לתוכו״.
 
איך היית רוצה שהעבודות שלכם יפעלו עלינו כקהל?

אני חושבת שבסופו של דבר ליואב ולי יש יחסים אחרים עם קהל. יואב יותר מחמיר עם עצמו ומתחשבן אבל שנינו בעצם לא יודעים מה הערך של היצירה המשותפת שלנו עד שאנחנו לא מגיעים להיות מול קהל. הייתי רוצה שאנשים ממש יתרגשו. אני חושבת שזה קורה, ביצירה הזו בפרט, שלוקח לקהל זמן לעכל ואז פתאום אנחנו מקבלים מסרונים מאוד מרגשים. בגלל שהיצירה הזו מאוד קרובה אלי אני מנטרלת ומנתקת את הרגש של הקהל ומנסה עכשיו לא לעשות את זה, ולהקשיב לרחש לאותן תחושות ורגשות שעולים מהצופים. הייתי רוצה שבחמישים דקות של ההצגה הם יהיו איתי לגמרי ואחר כך שהזמן הזה של הצפייה יחלחל לתוכם ושהחלחול הזה יגרום להם לחייך. 
 




מה המחול לימד אותך שלא היית יכולה ללמוד באופן אחר?

״היו לי יחסים מאוד מורכבים עם המחול כשהייתי צעירה. הייתי נורא נוקשה ועם השנים אני רגישה שהתרככתי לתוך המחול, והיום זה מקום שנותן לי לחבק את החלל, את הרצפה, את עצמי. זה מאפשר לי נוכחות אחרת. שנים נאבקתי בכותרות תוהה אם אני רקדנית או כוריאוגרפית או איזו רקדנית אני או איזו כוריאוגרפית, בסופו של דבר אני מאוד שלמה עם המקום שהגעתי אליו. אם פעם הייתי דרמטית, והאמנתי במבט חודרני, היום אני יודעת שהגוף הוא כלי אדיר שיכול להביע הכל. ברור לי שיש דברים שהגוף שלי כבר לא מאפשר לי לעשות, אבל אני לא רוצה כבר לעשות את מה שיכולתי לעשות פעם. אני צריכה לעשות את מה שהגוף שלי מאפשר לי לעשות״.
 
את יכולה לזהות את הרגע שהנוקשות פינתה את מקומה לרכות וגמישות?

״זה קרה גם באמסטרדם כשלמדתי ומורה הזהיר אותי שאם אמשיך לרקוד ככה לא אצליח לרקוד אחרי גיל שלושים. זה גרם לי להבין שאני מחזקת את השרירים החיצוניים אבל לא את השרירים הפנימיים. נשארת במעטפת. התהליך לקח שנים ואני חושבת שגם שתי הלידות שעברתי גרמו לי לפתח ערנות וקשב גדול לגוף כאן ועכשיו.  זה מורכב למי שהיתה עם טכניקה קלאסית להשתנות ולהבין שאפשר להישען על דברים אחרים״.
 
אולי ההיפרדות שלך מה׳בלרינה׳ היתה כבר בעבודה שלכם עליהוםמ-2011 שהתרחשה באולם התעמלות וסיפרה את סיפורם של שלושה נערים שיצאו למסע דיכוי הדדי, עבודה שהתחילה מהחוויה שלך בבית ספר.
אנשים שמתבוננים עליך מהצד לפעמים רואים יותר טוב מהיוצר עצמו. גדי דגון ז"ל שצילם את החזרות אמר לי שאני בעצם עוסקת במשמעות ובשבירה של המשמעת. והעבודה הזאת, את לגמרי צודקת, היא מפתח, סימן דרך שחיכה שאבין אותו. אולי אנחנו צריכים לשחזר אותה. 
 

סיגריה אחרונה, צילום: אראלה הצמצם הבוער


כמתבוננת מהצד על העבודות שלכם אני חושבת שהצורה מאוד מפעילה אתכם. כמעט אפשר לומר שרק כשאתם מגלים את הצורה העבודה נגלית לכם
.
 
מה החלום הבא, הדבר הבא?

אנחנו כבר בחזרות לדבר הבא, הצגת ילדים בשם ״סבתא סורגת״ שהתקבלה לפסטיבל הצגות ילדים בחיפה ותעלה בחוה״מ פסח. זה שדה שלא נגענו בו, ארץ חדשה לגמרי. ויש גם ניצנים חדשים להפקה על הפרעות בשינה של יואב ואולי נממש את אותו חלום שמחכה עשור ונעלה שוב את ״עליהום״ ש


למועדי מופעים >

23/01/2022   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע