אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
עניין
לוח האירועים 2021 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
   
1011
12131415161718
19202122232425
2627282930
ריאיון
 
מאת: ענת זכריה יעל קרמסקי: "המילים כבר לא מספיקות"
 

 
 
תמיד הייתי שבויה בכתיבה החכמה והנדירה של צלקה. יש בה סבך של סיטואציות, דמויות, ריבוי רעיונות - עולם עשיר וגאוני עם אמירות מזוקקות. ושכשמגיעים למוץ הזה, יורדים לתוך המנוע של החברה הישראלית."
ריאיון עם במאית אנסמבל "פספורט", רגע לפני עליית "בסימן לוטוס" - עיבוד תיאטרלי-חזותי לספרו של דן צלקה שנכתב בתגובה לרצח רבין


עושה רושם שיעל קרמסקי מתנהלת בעולם כמי שאין לה מה להפסיד. דוגמה? בדצמבר 2015 פתחה בשביתת רעב בעקבות הקפאת כספי התמיכות באמנים עצמאיים מול משרד התרבות, אחרי שהעלתה הפקה שעבורה לקחה הלוואה של 104 אלף ש"ח. המשרד מיהר לפעול.
 
קרמסקי, המכהנת כראש תכנית המשחק בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ומורה למשחק ובימוי, החלה את דרכה ככוריאוגרפית, בוגרת האקדמיה למחול בירושלים שיצרה בארץ ובניו יורק. סביב גיל 40 הבינה שעולם המחול אינו מספק אותה והחלה ללמוד בימוי, כשהיא עוברת מהשפה התנועתית לשפה המילולית, והופכת את הטקסטים למרכז העבודות שלה, בחיפוש אחר איזה תת מודע קולקטיבי. ב-2014 החליטה להקים קבוצת תיאטרון משלה תחת השם "פספורט" - אותה כסות שכולנו נדרשים לה כדי להיות שייכים. 
 
לעמוד במבחן הטעם 
 
למה החלטת לייסד את אנסמבל "פספורט"? מה היה חסר לך?
 
"המחשבות על הדרך שאני בוחרת היו איתי כל הזמן. הגעתי לתיאטרון אחרי קריירה מאוד רצינית במחול והמעבר לא היה פשוט עבורי. אחרי שסיימתי את הלימודים באוניברסיטת תל אביב לקח לי לא מעט זמן עד שהצלחתי להבין, להכיל ולהחליט שאני מביימת. לאט לאט הבנתי שהשפה שאני מתעסקת בה לא תספק את המאוויים של התיאטרון הרפרטוארי, וכמי שתופסת את עצמה כאמנית, אני צריכה ליצור את הנישה הייחודית עבורי, שיהיו לה גם מחירים כבדים".
 
שאת עדיין משלמת אותם?
 
"ברור. ידעתי שהמחירים יהיו הכמות וסוג הקהל שיראה את העבודות. ידעתי שהעיסוק שלי הוא פוליטי וגם במובן הזה לא הייתי יכולה להרגיש חופשיה בתיאטרון ממוסד. שלא לדבר על השפה הבימתית שהיא יותר אבסטרקטית ומחויבת לטקסט או לשדות טקסטואליים שאולי לא פתוחים לכל סוג של קהל.
 
"אבל אני חייבת לסייג את זה כי אני אוהבת את כל הקהל ורוצה לפגוש אותו. האנסמבל פוגש גם את הקהל הרחב, ויותר ויותר אני מבינה שהחומרה שבה שפטתי את זה בעבר הייתה לא נכונה. הקהל בוחר תיאטרון בדיוק כמו שהוא בוחר מסעדה, ואת הדוגמה הזאת אני נותנת בעקבות הבן שלי עידו קרמסקי שהפך להיות שף. התפיסה שלו גרמה לכך שהכל הסתדר לי - הכל בחירה של טעם וסגנון. אנחנו רק צריכים לעמוד במבחן הטעם.
 
"האנסמבל הוא עבורי היום טריטוריה אמנותית שמקומה במוזיאון תל אביב שאימץ אותנו, כי כל השפה החזותית שלנו שייכת לתפיסה שמתקיימת בתוך מוזיאון. יותר מזה, גם דינה קונסון שאחראית על עיצוב חלל ותלבושות וגם איריס מועלם שאחראית על עיצוב תאורה ווידאו ארט, תופסות את העבודות שלנו כמיצג עם פרמטרים של הצגה. המרחב שבין תיאטרון לאמנות חזותית הוא השיח המרכזי באנסמבל מבחינת פיתוח שפה בימתית ייחודית". 


בסימן הלוטוס, צילום: תמי שחם



"הסיבה שבשבילה אני קמה בבוקר"  
 
קרמסקי מספרת שב-2014 החלה להתעסק לראשונה עם שדות טקסטואליים שאינם בהכרח מחזות. זה הדליק אותה, וגרם לה להחליט סופית להקים קבוצה שזה יהיה העיסוק המרכזי שלה. "זו קבוצה אוטונומית שלא נכנסת תחת שום הגדרה אחרת", היא מסבירה. "לקח לנו חמש שנים עד שקיבלנו הכרה".
 
איך החזקתם חמש שנים?
 
"פעלנו כקבוצת תיאטרון מחתרתית עם תקציבים דלים וקושי גדול ועם שמחת יצירה ענקית. כשהעקשנות והמטרה מול העיניים עמדנו בכל הקריטריונים והקמנו עמותה - הכל בשביל לאפשר את החופש האמנותי להמשיך ליצור ולהתפתח. זאת הסיבה העיקרית שבשבילה אני קמה בבוקר".
 
עיבדת לבמה לא מעט טקסטים, בין השאר את "האזרח ק'" - עיבוד ל"המשפט" של קפקא;"פספורט" - טקסטים מתוך "שיחות של פליטים"מאת ברכט וטקסטים דוקומנטריים המבוססים על חליפת מכתבים מאת ולטר בנימין וגרשום שלום ועדויות מפי אביך, פליט מלחמת העולם השנייה; הרומן בעל היסודות האוטוביוגרפיים "והוא האור" של לאה גולדברג; הספר "להיות שם" מאת יז'י קושינסקי בשילוב נאומים של נשיאי ארה"ב שהיוו השראה ל"אי שם"; ועכשיו הרומן "בסימן הלוטוס"של דן צלקה שראה אור בשנת2002 , בתגובה לשבר בעקבות רצח רבין. מה שבה אותך בטקסט של צלקה?
 
"תמיד הייתי שבויה בכתיבה החכמה והנדירה של צלקה. להיכנס לתוך צלקה זה להסכים להיכנס לתוך סבך של סיטואציות, דמויות, ריבוי רעיונות, הרבה מאוד עוגנים של ידע ותחקירים. יש לצלקה עולם עשיר וגאוני עם אמירות מזוקקות. ושכשמגיעים למוץ הזה, יורדים לתוך המנוע של החברה הישראלית. 'בסימן הלוטוס' היה הרומן האחרון שצלקה הוציא לפני מותו ב-2005. כשהתחלתי לעבד אותו לבמה ב-2016 הרגשתי שאני עוד לא בשלה לזה. שקודם אני צריכה להתעסק באופן שבו האזרח מתמודד מול מנגנון, ולכן הלכתי לקפקא".
 
אז אם נסתכל רגע על ציר הרצף של העשייה שלך, קפקא מביא את לאה גולדברג, ויז'י קושינסקי מביא את צלקה. את יכולה להגיד על זה משהו?
 
"'פספורט' התעסקה בזרות של מהגרים, כשהיינו עמוק בתוך בעיית הפליטים שנוצרה כאן בארץ. אם לצטט את ברכט: 'הדרכון זה החלק הכי אצילי בבן האדם' - על פיו הוא נמדד ובלעדיו אין אדמה ולא קרקע. זו גם הייתה יריית הפתיחה של האנסמבל, הניסיון לחפש את ההכרה של המדינה, כי בלעדי זה לא יהיה לנו קיום. כולנו כפופים לאיזשהם נהלים.
 
"מתוך סבך הבירוקרטיה שנדרשנו לו עברנו ל'אזרח ק''. ברמה הפשוטה הייתה הקבלה בין מה שעברנו במציאות למה שקרה על הבמה, אבל ברמה העמוקה יותר, התלות שלך בקבלת מענה מהמנגנון היא טרגית. לרוב גם אין לו תשובות. דרך קפקא הגעתי לגולדברג, שכתבה עליו את המאמרים הכי מעניינים שקראתי. היא הצליחה לאחוז בספרותי ובאישי, בלאומי ובפרטי, של מי שהכתירה כגדול 'יוצאי הדופן' שבספרות. היא פתחה לי את הדלת לקפקא". 


בסימן הלוטוס, צילום: תמי שחם


להחיות את הדיאלוג
 
כשאני מסתכלת על רצף היצירות שאת בוחרת להביא לבמה, מעבר לכך שהן פוליטיות ושכולן מתעסקות בבלתי נסבל, בהתמודדות עם הבלתי נסבלובמורכבות העמוקה של הקיום, נדמה לי שמה שמעסיק אותך ברמה העמוקה זה הצורך שלך להבריא את הדיאלוג, שהולך ונעלם מחיינו.
 
"לגמרי. מותו של הדיאלוג היא הנקודה הכואבת ביותר בחיי. אנחנו חיים במציאות שבה המילים מתרחקות מהמעשה, ואני מחפשת מקום שבו המילה, הכוונה והלב פועמים יחד, נמצאים באותו מקום. ובדיוק מתוך הפרספקטיבה הזו לאה גולדברג מביאה איתה לרצף את הפחד מהשיגעון. הדיאלוג הרי מתכווץ בגלל הפחדים שלנו. אדם נסגר ונאטם ברגע שהוא חרד לקיומו, והפחד הוא לא תמיד ריאלי. לאה חייה תחת אימת הפחד מהשיגעון שאביה לקה בו, ואת זה חשפתי בה".
 
אז כל יצירה חושפת פחד אחר ומייצרת סביבו דיאלוג?
 
"ממש ככה. אני חושפת פחדים".
 
וההרחקה לכאורה דרך "להיות שם" של יז'י קושינסקי הייתה הדרך לחזור לפוליטי-מקומי?
 
"במערכות הבחירות החוזרות שהיו כאן הרגשתי שעושים קופי-פייסט לנאומים בצורה לגמרי לא הגיונית. ביקשתי מעינת קפקא, יד ימיני המאוד מוכשרת, לבדוק את זה דרך הנאומים של כל נשיאי ארה"ב. לאט לאט הבנו שככה בדיוק זה עובד, כולל שימוש ברטוריקה מאוד מסוימת. מה שאנחנו שומעים היום הם נאומים היסטוריים ממוחזרים. לכן ברוב המקרים גם אין קשר בין מה שנאמר למה שקורה במציאות.
 
"ב'אי שם' לקחנו את השיא של מות הדיאלוג, כי לשונסי הגיבור אין מושג בתקשורת עם בני אדם. כל העולם שלו עוסק בגננות ודווקא שם כל מה שהוא אומר נשמע הגיוני. הטבע פשוט - אם משקים אז צומח ואם יש סתיו אז שלכת ואם השורשים חזקים ועמוקים הכל כשורה ויהיה כשורה. השינוי שעשיתי הוא שלא הפכתי אותו בסוף לסלב אלא הכנסתי אותו לכלא. היה לי יותר נכון להראות את הניצול שהחברה עשתה בו". 


בסימן הלוטוס, צילום: תמי שחם



מסע תודעתי ויצרי
 
איך מעבדים טקסט לבמה, כמה את מרשה לעצמך להיות אלסטית?
 
"קודם כל הכותבים שאני בוחרת לעבד לא כתבו רק פרוזה או שירה. היקף היצירה שלהם כולל גם יומנים, מכתבים, מסות וביוגרפיות. אחר כך זה תלוי גם באישור הכותב ובמה שהיה חסר לי לעיבוד בתוך התהליך. בהתאם לזה אני יודעת אם זה עיבוד מאת או על פי. ב'לאה' זה היה עיבוד מאת כי הרגשתי שלא חסר לי כלום, ואצל צלקה זה עיבוד על פי.
 
"מבחינתי, השימוש בתהליך העיבוד בז'אנרים השונים, מאפשר לשחקנים מפתחות משחק וירטואוזיים יותר. להצגה עצמה יש אפשרות לעבור איזשהו מסע תודעתי, יצרי, עם סוגים שונים של אינטימיות. השחקנים צריכים להצליח לעבור בין העולמות האלה ולכן הם צריכים להיות שחקנים וירטואוזיים.
 
"בכלל השפה שלנו הופכת לשפה של דימויים חזותיים, בעקבות האינסטגרם והאימוג'ים. ההבנה הזאת הגדילה אצלי את הצורך בהעמקת עולם הדימויים ב'בסימן הלוטוס'. התיאטרון צריך היום לקחת מאוד ברצינות את העובדה שכבר לא מספיק רק טקסט, כיסא ובמה ריקה. החלל, התלבושות, הבמה, התאורה והטקסטורות היו תמיד חשובים לי לא פחות מהטקסט, אולי בגלל שאני נשואה לארכיטקט. החזותי הוא לא רק רכיב ביצירה הבימתית, יש רגעים שהוא מחליף את השפה הטקסטואלית.
 
"בתחילת העיבוד יש בעיקר פירוק כי רוב הזמן אני לא יודעת, אבל ברגע שאני מזהה את המהות, אני מסננת דרכה את הרכיבים. מה שלא עובר דרך המסננת לא נכנס והכל נגזר ונפרם משם, כולל הדימוי הבימתי. אבל זה לוקח הרבה מאוד זמן. 'בסימן הלוטוס' היה הספר הכי קשה לעיבוד שנתקלתי בו".
 
ומה הבנת בו לגבי המהות?
 
"הבנתי שאנחנו חייבים לעבור שינוי פנימי. נצטרך ללמוד מחדש מהי נדיבות, מהו רוחב לב, מהי צניעות, כדי להיווכח שההכרה בזר שמולנו היא הכרה בעצמנו. ההשראה שלי מגיעה מהפסיכואנליטיקאית והסופרת ז'וליה קריסטבה. עבורה הגוף האנושי אינו מערכת סגורה המופרדת באופן ברור, עקבי ויציב מהעולם, אלא מערכת חדירה ופתוחה. פנים העצמי אינו סגור למול חיצוניות העולם - הוא חי אותו ודוחה את הדברים שאיתם הוא לא מצליח להסתדר. כל מה שאנו מנסים שלא לראות כחלק מאיתנו ממשיך לחזור אלינו, אז כדי להשיג בריאות נפשית, כחלק מההוויה האנושית, חייבים להישאר איתו ביחסים".
 
אז בעצם למרות שכל הכותבים שבחרת לעבד מלבד גולדברגהם גברים, מי שמניעה את כוחות הקרקע ותמיד נמצאת שם מבחינתך היא ז'וליה קריסטבה?
 
"לאה גולדברג היא אהבת חיים והיחידה שעל פיה הושק כל הדבר, ולצדה קריסטבה. אבל גם אצל צלקה עשיתי מהפך מגדרי. הוא כתב את הטקסט על גפני שהוא גבר ובעיבוד מדובר בגפן שהיא מלכה. אם צלקה היה בחיים אני מרשה לעצמי לשער שהיינו מנהלים על זה דיון מרתק. השחקנית דינה בליי היא המלכה שתבוא מממלכת בית דוד, ומאחר שמדובר בשחקנית אדירה היא מצליחה להרחיב ולהעמיק את הפרשנות המגדרית ולא להיות שבלונית". 
 

בסימן הלוטוס, צילום: תמי שחם


"לשחקנים שעובדים איתי יש יכולות ייחודיות"    
 
כשאת כותבת את העיבוד את מייעדת אותו לשחקנים ספציפיים מתוך האנסמבל?
 
"כל פעם אני כותבת אותם ובשבילם. אני לא מתחילה עיבוד בלי לדעת את הליהוק. אנחנו מתפקדים כמו משפחה, מאוד מחוברים והדיאלוג והאמון ההדדי בינינו עומדים מעל לכל. איל זוסמן למשל, שהוא שחקן עם עומקים אינסופיים, הקים איתי את האנסמבל ואנחנו עובדים ביחד מאז הימים שלמדנו באוניברסיטת תל אביב. יואב הייט שהוא שחקן מחונן לדעתי מביא לדיאלוג על תפקיד עולם פנימי כל כך עשיר ולא שגרתי".  
 
מה את מחפשת בשחקנים?
 
"קודם כל, לפני הכל ומעל הכל, אינטליגנציה. אחר כך טכניקה מעולה לטיפול בטקסט - להוביל טקסטים בצורה מיומנת, מדויקת ווירטואוזית שמתחשבת בשינויים ומעברים. אני מוציאה את הנשמה על זה. זה מתחיל מללמוד את סימני הפיסוק, התווים שמכתיבים את הביצוע. הם צריכים אינטליגנציה רגשית גבוהה עם מנעד גדול של מצבים רגשיים, לדעת להפנים ולהסתובב ולעצור ברגעים מסוימים, באיזה קצבים ומהירויות לעבור ממצב למצב. השחקנים שאני עובדת איתם הם שחקנים עם יכולות ייחודיות. הם מסוגלים לעצור ולהגיד: 'אני לא מצליח להגיד את המשפט הזה באופן שיהדהד את ההיגיון הדרמטי שלו'. הרי כאנסמבל כל עבודה אמורה לקחת את כולנו למקום חדש".
 
אז לאיזה מקום חדש הגעתם עם "בסימן הלוטוס"?
 
"בפעם הראשונה הבנתי שכדי לנצל את המילים באופן שהמסר שלהם יעבור לקהל אני חייבת ליצור רגעים שכוללים תרגום בגוף. הנאומים שדינה נואמת בהצגה לקוחים מצלקה, והרגשתי שצלקה מגיע עד קצה גבול היכולת של המילה. הייתי צריכה למצוא דרך לנאום בגוף, אז ראינו סרטים דוקומנטריים של נאומים כדי לשאוב מהם אלמנטים לתוך השפה הגופנית, שמשפיעה על התודעה יותר מהמילה. חזרתי למחול שבו הגוף הוא אובייקט מילולי. הרי עד גיל 42 זה מה שעשיתי, ובגלל הטראומה של הוויתור על המחול, לקח לי הרבה שנים לחזור לשם אבל בצורה אחרת לגמרי. את אותם תחקירים שאני עושה על טקסטים אני עושה שנים על שפה גופנית.
 
"יש לזה אימפקט אדיר וללא ספק זה קשור גם לקורונה. ההגבלה על השפה הגופנית הטילה עלי אימה - מה את מבינה מהעולם כשאין לך מפגש פיזי איתו? רעבנו לאזורים שהיינו רגילים אליהם והבנו משהו על העולם ועל התחום שלנו שלא ידענו קודם, וזה נכנס ל'לוטוס'. זה קרה לי גם עם הסטודנטים. הרי אי אפשר ללמד משחק בזום - משחק הוא פיזי, תיאטרון הוא מפגש חי בין שחקנים לבין קהל. אין אפשרות לעשות את זה אחרת". 



יעל קרמסקי, צילום: ז'ראר אלון
 

"אחרי 'מדיאה' כבר לא הייתי אותו בן אדם"
 
את עדיין מלמדת, מה נותנת לך ההוראה שאת לא יכולה לוותר עליו?

"אני מלמדת שנים, וההוראה אצלי היא לא רק תפקיד. היא בדמי ובנפשי. יסוד עמוק בצורך שלי להיפגש ולחקור ביחד. הסטודנטים הם שותפיי למחקר. הם לימדו אותי על החיים, על זהויות, על נפש האדם. היכולת לביים דמויות וסיטואציות קשורה גם בזה, בהיכרות העמוקה הזאת עם מנעד אדיר ונדיר של זהויות".
 
אם נחזור לרגע אחורה, מה יש בתיאטרון שאין באף אמנות אחרת?
 
"אם המחול מתעסק בתקשורת הפיזית שמתחילה בראשיתו של האדם, בתקופה הטרום שפתית שלו, התיאטרון מעלה סוגיות של שפה, של פירוק השפה ושל תקשורת. מהמילה הראשונה שנאמרת, האדם מתחיל לצרוך את הסביבה שלו אחרת. התיאטרון מבחינתי עוסק בתיווך של המילים את העולם. אני רוצה להתקרב - ושלזרות, לחוסר ההבנה, יהיה מקום ענק בתוכנו. זה פתטי להילחם בזה".   
 
מה היצירה שהכי השפיעה עליך כילדה והפכה אותך להיות מה שאת?  
 
"ההורים שלי בתמימותם, נתקעו בלי בייביסיטר ולקחו אותי כשהייתי בת שש או חמש ל'מדיאה' של תיאטרון חיפה עם חנה מרון ובבימויו של יוסי יזרעאלי, שגם הפך ברבות הימים למורי המיתולוגי. זה השפיע עלי באופן בלתי הפיך. אני לא יודעת מה הבנתי או לא הבנתי, אבל ראיתי, קלטתי, הרגשתי בתדרים של הגוף ומשם כבר לא הייתי אותה יעל.
 
"30 שנה אחר כך פגשתי את יוסי יזרעאלי והוא הפך למנטור שלי, הנחה וליווה אותי מהעבודות הראשונות שלי. בדיעבד מאז אותה 'מדיאה' לא היה לי עולם מלבד הבמה. ראיתי שם תנועה וסיטואציות וזה פתח לי עולם שלם".
 
כאוהבת טקסט ידועה, איזה טקסט פועל בך כרגע?
 
"באופן מוזר ומבלי שיש לי מושג למה, אני קוראת עכשיו את משלי קרילוב - אותם כלילי יופי מעוררי מחשבה. אני בדיוק עסוקה במשל שמספר על משאית שנושאת שתי חביות - אחת מלאה יין שעמדה ולא התנודדה והשנייה, הריקה, שכל הדרך לא שתקה. משל עם מסר לא רע עבור כולנו".

"בסימן הלוטוס": כתיבה, עיבוד לבמה ובימוי – יעל קרמסקי, עיצוב חלל ותלבושות – דינה קונסון, עיצוב תאורה ווידאו ארט – איריס מועלם, מוזיקה מקורית – רונן שפירא, צילום ועריכת וידיאו ארט – תמי שחם. שחקנים: דינה בליי, יואב הייט, איל זוסמן, גבי דוד, אליזבט וייסמן


7 ו-8 ביולי, 18 ו-19 באוגוסט 2021 ב-20:00 באולם שידלובסקי במוזיאון תל אביב. להזמנת כרטיסים
  
 


למועדי מופעים >

30/06/2021   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע