במסגרת המוסכמות החברתיות, ובמיוחד אלה הקשורות בחינוך ילדים, האונומטופיה ששש… היא הצליל המורה על שקט. כשאיננו רוצים שדברים ישמעו בקול, אנו מקרבים את האצבע אל הפה ולוחשים ששש… לא אחת נאמר שהסוד, השקר, ובמיוחד זה ה"לבן" הפחות כואב, הם הבסיס של קשרים משפחתיים או של קבוצות של אנשים שחיים יחד, כנראה בשמחות, אך מסתירים בעיות בסיסיות לא פתורות.
הכוריאוגרפיה של אבי קייזר וסרג'יו אנטונינו לוקחת השראה מנושא זה כדי לבנות מסגרת לרביעייה: שתי נשים ושני גברים בני דורות שונים, שחווים את המורכבות של להיות יחד. אהבה, שנאה, רתיעה, משיכה, תחושת שייכות וצורך בעצמאות הם חלק מהרגשות שנחקרים ביצירה זו. לאחר השבעה באוקטובר, קיבל הצליל ששש… ההוראה על שקט, הדהוד דרמטי על חיי היום יום שלנו, ובמקביל, מוסד המשפחה ספג מצבים של ניתוק, שבירה וחוסר אונים – אך מאידך, גם כוח אדיר של איחוד ושמירה, כוח המאחד את החברה שלנו.