העיבוד התיאטרלי החדש של בית ליסין לרב המכר שהפך לסדרה בנטפליקס הולך לשבור קופות. ביקורת
התנפצות של חלום רומנטי
"מלכת היופי של ירושלים", במקור ספרה של שרית ישי-לוי, מגיע לתחנת עיבוד שנייה אחרי ההצלחה הגדולה של המקור הכתוב לפני כעשור, ואחרי ההצלחה הרבה של העיבוד הטלוויזיוני שלו שהגיע עד נטפליקס. אז עתידות (וד"ש לבזוקה): גם ההצגה בשם זה, שכתבו ליאת פישמן לני ושלומית ארנון בר-לב וביים אודי גוטשלק ועלתה באחרונה בתיאטרון בית ליסין, תהיה להיט.
התוכנייה מגדירה את ההצגה כ"דרמה רומנטית" שמתחרשת ערב קום המדינה. בעיני זאת יותר מלודרמה מאשר דרמה, כי המחזה לוחץ חזק על בלוטות הרגש והרגשנות.
אבל כך או כך, מדובר בסיפור התנפצות של חלום רומנטי על סלעי המציאות, סיפור שנטוע בתקופה שמאפשרת נוסטלגיה סנטימנטלית וקלה לעיכול, כזו שכל גילוי בה של התנשאות בואכה גזענות, סקסיזם, שוביניזם, התעללות נפשית או דיכוי, זוכים בעיקר לצחוק סלחני ומשחרר של "נו, כן, ככה זה היה פעם".
מלכת היופי של ירושלים, צילום: כפיר בולוטין
לונה הירושלמית היפהפייה
לונה היא הירושלמית היפהפייה, בת למשפחה ספרדית גאה, עובדת בחנות בגדים נחשבת כי אבא שלה גבריאל מרשה לה הכול. יש לה אחות צעירה ממנה, רוזליקה הגמלונית והנערית, שבמקום להתעסק בשמלות וחלומות רומנטיים מדביקה בהסתר כרוזים של האצ"ל וחדורה אידיאולוגיה לוחמנית.
לגבריאל יש חנות, אבל אין לו אהבה של ממש לאימן רוזה, עקרת בית אפרורית לכאורה (אבל ברגעים מכריעים מסתבר שהיא לא רק יודעת לשטוף רצפה ולהקדיח תבשיל, היא יודעת גם אנגלית ותומכת בפעילות החשאית של אחיה במחתרת), שגבריאל נישא לה רק בזכות היותה ספרדייה (ולמרות שנהגה לעבוד בניקיון בבתי אנגלים).
גבריאל בעצם היה מאוהב באחרת טרם נישואיו, אבל את הרומן ההוא סיכלה אמו, מרקזה, בגלל שהכלה - אוי לבושה - הייתה אשכנזייה. מרקזה אף משוכנעת שהרעיון של גבריאל להינשא לאשכנזייה הוא שגרם למות אביו.
מלכת היופי של ירושלים, צילום: כפיר בולוטין
לא סתם אשכנזי
והנה עכשיו, למרות שיש לה אינספור מחזרים (אחד מהם, שיתגלה כחבר ואוהב באמת, גם הוא אשכנזי ואף ניצול שואה) היא מתאהבת מכולם דווקא בדוד.
דוד הוא לא סתם אשכנזי ובן למשפחת אופטיקאי, אלא גם יוצא הבריגדה היהודית בצבא הבריטי שלחם באירופה והתאהב שם באיטלקייה גויה - שוב אוי לבושה - אבל בסופו של דבר עזב אותה וחזר לירושלים ועכשיו הנה לונה היפה, שנורא מזכירה את האיטלקייה האבודה.
טוב לא יוצא מזה: קודם כל המשפחה מתנגדת לאשכנזי. אחר כך האמא והסבתא מנסות לכפות שידוך ספרדי. אחר כך לונה, בתמיכת אבא, מצליחה לכפות על המשפחה לקבל את האשכנזי היפה כחתן ואז בליל החתונה היא מגלה שהוא לא באמת אוהב אותה ולכן היא בורחת, נקלעת לזירת פיגוע של המחתרת, נפצעת קשה, מנסה להתכחש לנישואיה נטולי האהבה ו... לא נעשה ספוילר.
מלכת היופי של ירושלים, צילום: כפיר בולוטין
אין על סבתא
אמרתי מלודרמה, כי הכל גדוש רגשנות שעולה על גדותיה. לתחושתי, בנבדל מספר (אורך הצגה ושאר אילוצים מובנים) ולכן כשנגמר האוויר והזמן, הן השתמשו בפתרון קל של מספר/ת, שמשלימים פערים ומסבירים את מה שלא ניתן להציג ישירות במסגרת האילוצים.
במחזה הזה זו הסבתא מרקזה, התגלמות סטריאוטיפ הסבתא העסיסית, הערמומית ומלאת חוכמת חיים, כאן בגרסה ספרדייה, כולל שלל ביטויים בלדינו (ומילון בתוכנייה).
דינה בליי, שמגלמת את מרקזה, היא אמנם סבתא מלבבת מהסוג האמור ומפיקה את המקסימום מהדמות ומהטקסטים שלה, אבל גם היא לא גאלה בעיני את קטעי הדיבור-סיפור מלהדהד וריאציה על שעת סיפור.
מלכת היופי של ירושלים, צילום: כפיר בולוטין
לשנות את העולם
בהצגה שבה צפיתי גילמה כרמל בין את לונה ואור אבוטבול את גידי, החבר-מחזר הביישן שבעצם מציל את חייה. אבוטבול אכן מקרין חביבות, טוב לב ואופטימיות חסרת תקנה כנדרש. בין אכן יפה כיאה לתוארה של הדמות, ומשכנעת ביהירות זחוחה של ילדים להורה, או הורים שרואים בילדם-ילדתם נציגי אלוהים עלי אדמות. אבל כשלונה נקלעת למצוקות, בִּין לוקחת את הדמות למחוזות מוגזמים-לטעמי של ילדה מתפנקת במקום של אישה צעירה בבעיה.
יורם טולדנו עושה את שלו כגבריאל וכך גם אסף יונש כדוד, מושא הפנטזיה הרומנטית של לונה. קרן צור מצוינת כתמיד כרוזה, אם המשפחה המעוכה מהחיים ומהאנשים הסובבים אותה (כולל בתה).
ומאי קשת כאחות רוזליקה מספקת היטב את הקומיק-ריליף במלודרמה הרוגשת סביב, כנערה החכמה שרוצה לשנות את העולם, אבל גם לנשק בחור.