המושג "התקרנפות", ויתור על דעה עצמאית והליכה עם עדר, כל כך שגור בשפה העברית, שבהחלט ייתכן שרבים בעצם לא יודעים, או זוכרים, שמקורו במחזה של אז'ו יונסקו שנקרא - "קרנפים".
 
זהו מחזה אבסורד שנכתב ב-1958 (לפני 67 שנים), ועניינו הכניעה של אנשים ללחץ חברתי, סביבתי, לקונפורמיות, מול אובדן דעה עצמאית, שמירה על עמדה אישית, על זהות וחשיבה עצמאית.
 
דורסים את כל הנקרה בדרכם
 
את המסר הביקורתי והחריף הזה, מלביש המחזאי בבגדי אבסורד שמקלים על עיכולו: עיירה שלווה מותקפת בידי עדר קרנפים. תחילה זה קרנף אחד שנראה דוהר ברחובות ואחריו באים עוד ועוד קרנפים ששועטים ודורסים את כל הנקרה בדרכם.

התושבים שלא יודעים מאיפה כל זה בא להם, מנסים תחילה להתייחס בביטול לאיום, אך ככל שהוא גדל כך גוברת חרדתם עד שכמעט כולם הופכים מרצונם לקרנפים גם הם.

היחיד שנותר בסופו של דבר עומד אנושי מול חיות הטרף הדורסניות הוא גיבור המחזה בֶּרָאנְזֶ'ה, מי שהיה חריג ונוקונפורמיסט מלכתחילה, שניסה בכל כוחו להגן על חבריו ובעיקר על אהובתו דייזי, ולשדל אותם לעמוד על שלהם מול הקרנפים, אבל נותר לבסוף בודד ומבודד. 


קרנפים, צילום: דניאל קמינסקי
 
עיבוד מצמרר ומפחיד

את העלילה הזאת הלביש אלי ביז'אווי בנוסח עברי עכשווי להכאיב של "קרנפים", שעלה עכשיו בבית ליסין, נוסח עברי ששימש היטב את העיבוד שהעניק למחזה הבמאי יאיר שרמן - עיבוד תובעני מאוד, הן מהשחקנים והן מהקהל, שאי אפשר להימלט ממשמעויותיו. אי אפשר, ואסור.
 
כן, זה מחזה מצמרר מיסודו, ובעיבוד של שרמן, שהפך אותו לחוויה מתגלגלת בת שעה ו-45 דקות בלי הפסקה, זה לא סתם מחזה מצמרר ומעורר אי-נוחות, זה מחזה ממש מפחיד; וכן - זו הצגה רבת מלל, שלעיתים מאיימת להטביע את הקהל בשטף של טקסטים מאתגרי קשב ומחשבה, אבל אלה דברים שמן הראוי לשמוע ולהקשיב להם, ודאי עכשיו.
וכן, זהו עיבוד שנכון לעכשיו מוגבל ל-50 הצגות בלבד, ואפשר כמעט לומר שזה מובן, כי אחרי כל מה שציינתי כאן, ועוד בטרם אמרתי מילה על הוויזואליות של הבמה ומה שמתרחש עליה, זוהי בהגדרה הצגה למיטיבי-הלכת בין אוהבי התיאטרון, יצירה של אמנות-תיאטרון.

אבל אחרי שהיו לי כבר אי אילו ימים לחזור ולהרהר ולדוש בראש בכל מה שעלה בהצגה ועולה ממנה, אומר שזאת הצגה שחשוב לראות, גם מי שבדרך כלל לא אוהב תיאטרון "כבד", "קלאסי" או "אמנותי". כי זאת הצגה שמדברת גם אלינו ועלינו, על סכנה ברורה ומיידית, גם כאן ועכשיו. 



קרנפים, צילום: דניאל קמינסקי
 
אפלולית-מסנוורת ומאיימת
 
שרמן, יחד עם מעצבת התפאורה והתלבושות פולינה אדמוב, מעצבת התאורה פליס רוס ואורי שפיר האחראי על התנועה, העמיד על הבמה הכאילו-מינימליסטית בגווניה וחלקיה הנעים, אבל עשירה, אפלולית-מסנוורת ומאיימת, אנסמבל מגובש ומהוקצע של שחקנים שנעים כמעט ללא הפסק, בונים והורסים חלקי תפאורה דמויי לגו ענק וכהה, מתהלכים, מתרוצצים, מטפסים ופורצים, לובשים ופושטים דמויות וצורה, מישירים מבט אל הקהל ולוכדים את תשומת לבו מהרגע הראשון הלא-צפוי, לופתים ולא מרפים עד לסיום המתיש-מרתיע. את שני הצדדים. כל השחקנים עושים עבודה מצוינת, מדייקת ומדויקת (שדורשת גם כושר גופני רב), ובראשם תום חגי כבראנז'ה וליהי קורנובסקי כדייזי. 


קרנפים, צילום: דניאל קמינסקי



קרנפים, צילום: דניאל קמינסקי

 
"קרנפים" בעיבוד הנוכחי היא הצגה שלא מרפה גם הרבה אחרי הצפייה. מחזות טובים הם בעלי שובל השפעה כזה, ניכרים ביכולת להעסיק את הצופה גם הרבה אחרי היציאה מהאולם.

"קרנפים" של עכשיו, דווקא עכשיו, עושה את זה בממד החברתי-קהילתי וכן, פוליטי. זאת לא ההצגה שתעורר בצופה אמוציות ומחשבות – נוגות או שמחות – על יחסים במשפחה, על זוגיות וכאלה, אבל זאת בהחלט הצגה שתעורר מחשבות על מה אני עשיתי היום, אתמול, ואעשה מחר, כדי לא להתקרנף.