שונאים, סיפור אהבה

בשביס-זינגר טבע את ההגדרה הכה-קולעת, "שונאים, סיפור אהבה". "אמדאוס", מחזהו של פיטר שאפר הבריטי שעלה עכשיו בהפקה חדשה בתיאטרון בית ליסין בבימויה של רוני ברודצקי ובתרגום ועריכה מוזיקלית של דורי פרנס, הוא בדיוק זה: סיפור יחסיהם המשתנים-סוערים-מתנגשים של אנטוניו סליירי, המלחין האיטלקי ששימש כמלחין החצר של הקיסר האוסטרי, לבין המלחין הגאון  והצעיר-ממנו, וולפגנג אמדאוס מוצרט, שעל פי המיתוס (שעליו מתבסס המחזה; חפשו את המקורות במחזה בחרוזים שכתב פושקין) היה גם מעורב במותו המוקדם מאוד ומדי של מוצרט (בגיל 35).

העובדות ההיסטוריות מלמדות שהייתה בין השניים האלה תקופה קצרה של עוינות בה התמודדו על משרות, בעיקר בהוראת מוזיקה - או כסף, במילים פשוטות. אבל המפסיד הגדול בין השניים היה מוצרט, ואם מישהו באמת קינא בגדול במישהו, זה היה מוצרט בסליירי ולא להפך.

אבל מה חשובות העובדות, כשיוצרים מוכשרים לא נותנים להן לבלבל אותם וכותבים יצירות שעם הזמן מתקבעות בתודעה כסיפור אמיתי. 


אמדאוס, תיאטרון בית ליסין, צילום: יוסי צבקר


אמדאוס, תיאטרון בית ליסין, צילום: יוסי צבקר



המבוגר המבוסס מול הצעיר הפרוע
 
"אמדאוס" של שאפר הוא מחזה כזה, שהופך את גרעין העוינות האמיתית על פיו, מעבה ומלבה ומעצים אותו לסיפור של תחרות שנהפכת ליריבות רווית קנאה ושאר יצרים שמשגעים אנשים עד כדי מעשים קיצוניים-עד-קטלניים. אולי.

כל זה נצבע בצבעים עזים עוד יותר בדו-קרב הבימתי של שאפר משתי סיבות עיקריות: ראשית, הדמויות עצמן - מול סליירי המבוגר, המבוסס-מכובד, השמרן-בואכה-צדקן, מתייצב מוצרט, הגאון הצעיר, הפרוע, הילדותי וחסר העכבות.

זה לא רק מאבק בין שני מוזיקאים מוכשרים ולא רק מאבק בין דורי, זה מאבק בין שני סגנונות אישיים סותרים, בין אישיות מבוקרת-מנומסת לאישיות מתפרצת, בין אדם מעוצב שיוצא מדעתו, לבין אדם צעיר שהוא מלכתחילה סוג של גאון מטורף. המרכיב השני שהופך את רצף האירועים הבימתיים לקשת צבעונית במיוחד הוא המוזיקה, כמעט כולה של מוצרט.

מולו ניצב אדם בעל מוניטין ומעמד, איש מוכשר, מוערך ומבוסס, שבאמצע חייו הטובים מוצא עצמו לפתע מול סופה אנושית שמערערת את עולמו, את ביטחונו והערכתו העצמית - קצת כמו איש מכובד ונשוא פנים שיוצא מביתו ונקלע לפרץ רוח עזה שפורעת את כל הופעתו ומותירה אותו סתור ומרוט לעין כל.

ולא רק האפיון השונה בעליל של שתי הדמויות מעניק לכל אחת ומונע ממנה דרכי ביטוי שונות, גם העובדה שעיקר משא המלל, הדיבור, מוטל על סליירי שהוא כאמור המספר, יוצרת מראש חוסר איזון בין שתי הדמויות במאבק שלהן ביניהן ועל לב הצופים. 



אמדאוס, תיאטרון בית ליסין, צילום: יוסי צבקר
 


שונה, ייחודי, יפה לאוזן
 
בהפקה הקודמת של המחזה, בתיאטרון הקאמרי (לפני 18 שנים, בבימויו של עמרי ניצן), זה כמעט לא היה כוחות בעיני, כי את מוצרט גילם איתי טיראן, שאם לא די בכישרון המשחק המופלג-מופלא שלו, גם היה נגן פסנתר מעולה. צפיתי בו באותו תפקיד עוד קודם לכן בבית צבי, שם הוא ניגן בפסנתר את הקטעים שנכללו בהצגה, כולל אחד בלתי נשכח בשכיבה על רצפת הבמה, הפוך.

זיכרונות כאלה לעיתים מתעתעים חוויית צפייה בהפקות חדשות, אבל כשהיוצרים והשחקנים עושים את זה אחרת וטוב – זה מרגש וכובש מחדש, ובאופן שונה לגמרי.

וזה מה שקורה בהפקה הזאת של בית ליסין. הבימאית רוני ברודצקי השכילה ראשית לכל - מן הסתם בשיתוף פעולה עם דורי פרנס, העורך המוזיקלי - להפקיע את מירב הקטעים המוזיקליים מנגינת-כאילו בפסנתר שעל הבמה או פלייבק אינסטרומנטלי בלבד, ובמקום זה מופיעה בהצגה זמרת הסופרן אלינור זון, המבצעת את מרבית הקטעים המוזיקליים. זה שונה, ייחודי, מרשים, יפה לאוזן – ומבטל מהתו הראשון כל השוואה למשהו אחר. 


אמדאוס, תיאטרון בית ליסין, צילום: יוסי צבקר



תאוות משחק גלויה ונפלאה
 
גם את המסגרת הסיפורית של סליירי הזקן, אכול רגשות האשמה, שעושה חשבון נפש שנים אחרי מותו של מוצרט ברודצקי ניערה וקרבה, כשהלבישה אותו בבגדי חקירה נוסח אף-בי-איי פינת חוק-וסדר העכשוויים. ויש גם תלבושות מרהיבות של שירה וייז ותנועה מתוזמרת היטב (ליאור תבורי), ובתוך כל אלה, מוקפים באנסמבל שכולו עושה עבודה טובה, ישנם טל גרושקא כמוצרט וליאור אשכנזי כסליירי.

גרושקא, מחוזק בתלבושות ופאות תקופתיות-מוגזמות ובמראה נערי מטבעו, מתמסר בחדווה לדמות הילדותית המתפנקת-מתפרעת ומצליח לשכנע כמי שגם כשהוא עובר כל גבול, אי אפשר שלא לסלוח לו, כי הוא בסך הכול ילד.

ליאור אשכנזי חוזר כאן לתיאטרון בית ליסין אחרי היעדרות ארוכה מהבמה, וכמה טוב שהוא חזר. סליירי שלו הוא דמות רבת גוונים ופנים: רגע נדיב ויציב ורגע מניפולטיבי, קנטרני ונוטר; איש בעל שיעור קומה וקנאי קטן ותככן; מי שמשחק לפי הכללים וגם שובר את הכלים. אשכנזי מגלם את סליירי בתאוות משחק גלויה ונפלאה ומעצב דמות של גיבור עסיסי, אנושי, מלא ברק ורעם. הוא עושה מטעמים מהתפקיד, ואיזה כיף זה. 



אמדאוס, תיאטרון בית ליסין, צילום: שי פרנקו


 
אדם שעושה לעצמו את המוות
 
אשכנזי גם מצליח לעמוד במשימה הלא-קלה-בכלל המוטלת על מי שמגלם את התפקיד, לדבר לאורך כל ההצגה כמעט, כמספר של הסיפור לצד אחד מגיבוריו הפעילים.

והוא לא סתם עומד במשימה, הוא מצליח לעורר בצופים את ההרגשה שהוא פשוט מספר משהו - זורק הערות ופרשנויות לכיוון השומעים מהצד, כלומר הקהל, עונה לחוקרים על שאלותיהם לאורך החקירה המתמשכת, רגע עומד מהצד ורגע משתלב באירועים המתרחשים. במילים פשוטות, הוא מדבר, ממש. לא מדקלם, לא נואם, לא מרצה, לא מופיע. מדבר. כמו אדם. אדם שעושה לעצמו את המוות.

לכו. הנאה מובטחת.



אמדאוס, תיאטרון בית ליסין, צילום: יוסי צבקר