תיאטרון ניקו ניתאי מעלה הפקה מהנה, עשירה ומצוידת בשחקנים מצוינים, שכדאי מאוד לחוות
ממשיכה את הקו של אביה
חלק מייחודיותו של ניקו ניתאי ז"ל הייתה בכך שמצד אחד נחשב לאב המייסד של הפרינג' הישראלי, שבאופן טבעי מזוהה עם חדשנות ופריצת גבולות - אך מצד שני יצר כל חייו תיאטרון קלאסי על אמת, טקסטואלי במהותו, כמעט מפתה לומר "בטעם של פעם".
המשיכה של ניתאי לטקסט ולמפגש שלו עם ביצוע בימתי צנוע, נקי, כזה ששם את השחקן במרכז, הפכה את התיאטרון שלו לאורך השנים ככזה שניצב כמעט מחוץ לזמן – עולם אוטונומי, עם טעם וריח משלו, אבל גם מנותק במידה רבה ממה שקורה מסביב.
נדמה שדורית ניתאי נאמן, בתו של ניקו, שלקחה את מושכות התיאטרון אחרי מותו, ממשיכה במידה רבה את הקו של אביה, גם אם נדמה שהיא מנסה לקרב את הרפרטואר יותר אל הישראליות, בניגוד לניקו שנמשך יותר למחזאות אירופאית, עם דגש כמובן על רומניה מולדתו.
ארץ יחפה, צילום: גל רוזנמן
חיפוש ופריצת גבולות
החדשות הטובות, אם ניתן לשפוט לפי ההצגה החדשה "ארץ יחפה", הן ש"תיאטרון ניקו ניתאי" (בשמו החדש והמעודכן) ממשיך, גם אחרי מות מייסדו לפני שש שנים, להגיש תיאטרון אינטליגנטי, מעמיק ועשוי בטעם.
"ארץ יחפה" נכתב בהשראת מחזה של פנינה גרי, עוד אחת מחלוצות הפרינג' הישראלי שהלכה לעולמה לפני שלוש שנים. כמו ניקו ניתאי, גם גרי הגיעה לפרינג' לא מתוך אילוץ אלא מתוך יצר של חיפוש ופריצת גבולות וגם היא, כמו ניקו, נשארה מחוברת לתיאטרון טקסטואלי, אירופאי במהותו.
ההבדל ביניהם הוא שגרי הייתה צברית, והיצירה שלה - שלא כמו היצירה של ניתאי - נמשכה שוב ושוב לנושאים מקומיים, ארצישראליים, ציוניים. על כן לא מפתיע אולי שדורית ניתאי נאמן מצאה דווקא בחומרים של פנינה גרי את מקור ההשראה, שמאפשר לה גם ללכת בדרכו האמנותית של אביה וגם לסובב אותה קלות לכיוון מקומי יותר, וטבעי יותר עבורה.
ארץ יחפה, צילום: גל רוזנמן
סיר הלחץ של ההוויה הישראלית
"ארץ יחפה" מתרחש בקיבוץ, בתקופה שמרגישה אל-זמנית וכל-זמנית, אבל בטוח לא כאן ועכשיו. מזכיר הקיבוץ חיים (ערן בוהם) ואשתו לאה (דליה ריבר) מודאגים ממצבו של בנם יוני (ישראל מעוז), שחוזר מהמלחמה עם פוסט טראומה. אשתו אלונה (נוי יתום) מתוסכלת מהמצב ולא מצליחה ליצור קשר.
במקביל מגיע אל הקיבוץ דניל, עולה חדש מתנדב (תומר קפלן), שלוקח על עצמו את העבודה במוסך שיוני מתחמק מלבצע, ובהדרגה גם מגלה נטייה למלא את תפקידיו גם בתוך הבית.
מסביב לסיר הלחץ האישי הזה, מתקיימות גם חזרות לטקס חגיגי, שבמהלכן מנסים הכותב והבמאי משה (אופיר דואן) והשחקנית נעמה (מורן רייכר) לגשר על חילוקי הדעות שלהם בעניין ייצוג נכון של ההוויה הישראלית.
ארץ יחפה, צילום: גל רוזנמן
מרחב בימתי מקסים
הרבה יופי יש ב"ארץ יחפה" של תיאטרון ניקו ניתאי, שעל אף צניעותה לכאורה מצליחה לעניין ולענג בחלק גדול ממרכיביה. זה מתחיל במחזה הרגיש והאלגנטי, ששוזר בחוכמה סיפור מסגרת טעון ב"אמירה", כולל דמות כמו-מיתית בשם "הרוח הישראלית", עם סיפור משפחתי נוגע ללב. זה נמשך בצוות שחקנים טוב, מחויב ומכוון היטב, כאשר כל דמות זוכה לרגעים מקסימים משלה ונשארת בזיכרון למשך הרבה זמן.
אפילו העיצוב של צבי פדלמן, שהרבה פעמים הוא החולייה החלשה בהפקות פרינג', מצטיין כאן ביצירת מרחב מינימליסטי אך יפה ומאופיין היטב - עם כמה מפלסים/מדרגות מעץ היורדים אל הקהל ושני עצים סמליים ממסקינג טייפ לבן, שמשרתים לכאורה את "התיאטרון בתוך תיאטרון" אבל בעצם הופכים לרקע הולם עבור ההצגה כולה.
צריך לציין לטובה גם את עיצוב התלבושות של סופיה טרוטוש, את התאורה של ואדים ירוחין ואת המוזיקה של איציק ינקלביץ' (כולל עיבודים יפים לכמה שירי ארץ ישראל), שמשלימים זה את זה ביצירת מרחב בימתי מקסים ומותאם היטב לחומר.
ארץ יחפה, צילום: גל רוזנמן
טיפול בארוטיקה על הבמה
מה שכן פגע במידה מסוימת בשלמות ההנאה שלי מההצגה, היה הטיפול במשולש הרומנטי הנוצר בין יוני, אלונה ודניל. טיפול בארוטיקה על הבמה הוא עניין מורכב שקל ליפול בו, וגם כאן יש משהו במערכת היחסים הזאת שלא מתפענח על הבמה בצורה מספיק אמינה ושלמה.
גם השימוש האקספרסיבי בתנועה עובד אמנם בחלק מהרגעים, אך ברגעים אחרים שובר לתחושתי את המרקם הסגנוני העדין והמדויק של ההצגה כולה.
ועדיין, "ארץ יחפה" בתיאטרון ניקו ניתאי היא ערב תיאטרון מהנה ועשיר, שכדאי מאוד לחוות.
לרכישת כרטיסים