"למצוא את ארץ לעולם לא", הסרט על האיש שהמציא את פיטר פן, נשמר לכל אורכו מדביקות יתר עד לסצינת הסיום הקיטשית להחריד. למרות זאת, רונן אלטמן קידר ממליץ על סרט הפתיחה של פסטיבל הסרטים בחיפה.
הניצוץ החמקמק של ההשראה
אחת השאלות שנשאלות תמיד על כל ספר, סרט או מחזה שמצית את הדמיון היא "מאיפה הוא המציא את כל זה?" במלים אחרות, מה קרה בחייו של האמן היוצר שהביא אליו את המוזה החמקמקה. השאלה מפרנסת מבקרים מתוסכלים, ופעמים רבות גם ספרים, סרטים ומחזות, המנסים לתאר את חייו של היוצר ולהראות כיצד הגיע אליו הניצוץ החמקמק.
היוצר העומד במרכז "למצוא את ארץ לעולם לא", סרטו של מארק פורסטר, שפתח השבוע את פסטיבל הסרטים בחיפה, הוא מחזאי לונדוני בשם ג`יימס מ. ברי, שאחראי לאחד מסיפורי הילדים המוכרים ביותר בהיסטוריה – פיטר פן.
בתחילת הסרט, ברי רחוק מארץ לעולם-לא כמו שלונדון רחוקה מהירח: הוא אמנם מקובל יחסית בחברה הגבוהה, אך כישלונו המוחץ של המחזה האחרון שלו מאיים לגדוע את הקריירה שלו ושל בעל התיאטרון שהשקיע בו. כדי להצדיק את ההשקעה, ברי חייב לייצר במהירות מחזה חדש. הוא יוצא לפארק למצוא השראה, ושם נתקל בסילביה לואלן דייויס, אלמנה נאה ולה ארבעה ילדים מתוקים להפליא.
איזון אמין בין דמיון למציאות
בנקודה הזאת היה הסיפור יכול לפסוע מעדנות בשבילי הרומנטיקה המתקתקה, אלא שמר ברי הוא איש נשוי וג`נטלמן למופת, ואנחנו באנגליה של תחילת המאה העשרים, כך שקשריו עם המשפחה מסתכמים במשחקי הרפתקאות סוחפים שהוא ממציא עבור הילדים ובשביל עצמו. חלק מאותם משחקים משתלבים במחזה החדש שברי מתחיל לכתוב, אבל לא באופן ישיר: הסרט לא מפרט את תהליך ההשראה, אלא משאיר אותו מכוסה מעט בערפל קסום, כמו זה המפוזר על הבמה.
ברי לא רק שואב מילדי משפחת דייויס השראה, אלא גם מראה להם כיצד יוכלו להשתמש בדמיון כנגד קשיי המציאות. כמו פיטר פן, המבקש מהילדים להאמין בפיות, גם ברי מנסה להשתמש בדמיון ככוח פועל המשנה את המציאות. זה לא קל, לפעמים בלתי אפשרי, וייאמר לזכות הסרט שהוא לא מתחמק מהמציאות של הדמויות, אלא מתמודד אתה, ועם השאלה מתי הדמיון מתפקד כהכחשה של האמת.
כתוצאה מכך, הוא כמעט ולא גולש לדביקות יתרה (פרט לסצנת הסיום הנמרחת להפליא) ושומר על איזון אמין בין עולם הדמיון לבין המציאות שבה פועלות הדמויות (למשל החחברה הגבוהה, שאינה מבינה את הקשר בין ברי לאלמנה ולילדים, או עובדות החיים והמוות שאינן ניתנות לשינוי).
קפטן הוק בלי איילנר
לאיזון האמין הזה תורם ג`וני דפ, המשחק את ג`יימס ברי. דמות הג`נטלמן הסקוטי עומדת בניגוד מוחלט לדמויות המוחצנות של דפ, שלאחרונה נצפה כפיראט מאופר בכבדות ב"שודדי הקאריביים". בתחילת הסרט קשה אפילו לזהות אותו בחליפה ובתסרוקת מהודרת. דפ מציג שילוב כובש של רצינות ושובבות, ועומד היטב במשימה, גם כשהוא משחק מול הילדים את קפטן הוק (אפילו בלי איילנר).
לעומתו, קייט ווינסלט בתפקיד סילביה מציגה משחק אנמי ולא מלהיב, הממחזר תפקידי עבר וקלישאות. הילדים, לעומת זאת, מוכיחים שיש שחקנים בריטים צעירים שיודעים לשחק היטב (לתשומת לב מלהקי "הארי פוטר"). בולט במיוחד פרדי היימור בתפקיד פיטר, הילד החביב ביותר על ברי.
עם ילדים, כלבים, תיאטרון, וכרי הדשא של אנגליה הויקטוריאנית, קשה להתחמק מקלישאות פה ושם. ייתכן שהתסריט של "למצוא את ארץ לעולם לא" היה מרוויח מכתיבה קצת יותר מקורית, וחבל שהבמאי החליט לעייף אותנו בסצינת סיום מיותרת וקיטשית; אבל בתוך המסגרת של סיפור על דמיון, השראה ואהבה, הסרט עושה עבודה טובה, ובעיקר מצליח להכניס אותנו לתוך אותה ארץ לעולם-לא מסתורית, אליה הולכים האמנים למצוא השראה.
עוד על הסרט
רונן אלטמן קידר
08/10/2004
:תאריך יצירה
|