תיאטרון - רטרוספקטיבה לרובר לפאז''

סינמטק תל-אביב וסינמטק ירושלים יקיימו החודש רטרוספקטיבה מסרטי רובר לפאז` – במאי הקולנוע והתיאטרון הקנדי.

מות האם והמרוץ לחלל

סרטו האחרון של רובר לפאז` "הצד הרחוק של הירח" עוסק בשני נושאים בלתי קשורים לכאורה: התמודדות עם מות אם ומרוץ החלל הבין גושי. לפאז` בכלל לא התכוון לחבר את שני הסיפורים, הוא עבד עליהם כשני פרויקטים נפרדים. אבל כאשר יום אחד הלך ברחוב בקוויבק ונתקל בדלת של מכונת כביסה ישנה, שני הסיפורים התחברו. החפץ השקוף העגול הזכיר לו את ילדותו, כשהיה הולך עם אמו למכבסה, אך הוא גם נראה לו כמו חלק מתוך חללית ישנה. התוצאה הפכה להצגת יחיד שעובדה בשנה שעברה לסרט, אחד היפים שנראו ב-2004. יש בסיפור הזה הרבה מהמאפיינים ביצירתו של רובר לפאז` – השימוש באימאג` ככלי קומוניקטיבי, הכישרון לארוג סיפורים שלא באמצעי סיבה/תולדה דווקא, והחיבור המתמיד בין ענייני הלב לשאלות שכלתניות - מאפיינים שהפכו אותו לאחד מאנשי הקולנוע והתיאטרון החדשניים והמרתקים שפועלים היום.

אאוטסיידר מגיל צעיר

רובר לפאז` נולד בקוויבק ב-1957. הוא היה הבן הביולוגי הראשון לשני הוריו, לאחר שכבר אימצו שני ילדים. בעוד אחיו הגדולים דיברו אנגלית, רובר ואחותו הקטנה נשלחו לבתי ספר צרפתיים. בבית דו לשוני שכזה התגלעו לא פעם מחלוקות, למשל על שפת הקריינות בעת משחקי ההוקי, מחלוקות שהיו חלק מהאווירה הציבורית בחבל קוויבק ששאיפות העצמאות שלו מעולם לא היו נסתרות.

מחלת ילדות, ההכרה מגיל צעיר בזהותו החד מינית, הוסיפו לתחושת האאוטסיידריות של רובר הצעיר. בגיל 17 הוא הלך ללמוד תאטרון, השתלם בצרפת, שב לקנדה ועד מהרה הפך לאחד השמות החמים בעולם הבמה הקנדי. עד 1995, השנה שבה ביים את סרטו הראשון, הוא הספיק לעמוד בראש מרכז האמנות הלאומי של קנדה, לביים אופרות, לביים תיאטרון בנשיונל תיאטר בלונדון, לעצב את מופע הרוק של פיטר גבריאל, ולנדוד בכל העולם עם הלהקה הבין-תחומית שלו "אקס-מכינה".

שפת התיאטרון של לפאז` ויזואלית מאוד, עשירה בדימויים ומנסה לעקוף את מכשול השפה ולפנות לקהל רחב יותר מאשר לקבל דוברי הצרפתית-קנדית המצומצם של חבל קוויבק. מנקודת מוצא זו הוא מגדיע ב- 1995 לביים את סרטו הראשון לקולנוע.

"משחק" היא מילת המפתח

כל סרטיו של לפאז` מתרחשים תמיד בחיכוך שבין הממד הפרטי של גיבורים הנאבקים את מאבקי חייהם ובין הרקע הציבורי – המאבק הבין גושי, המתח הפוליטי בקוויבק, פשע עירוני. הם משלבים ריחוק גיאוגרפי וזמני, ובמילים אחרות, הם מדגישים את שאלת הזהות האישית באופן הישיר ביותר על ידי יצירת גיבורים בודדים, מנותקים מסביבה או מחברה.

לפאז` יודע איך לקחת את המצע הזה, לעצב מתוכו כמה אבני יסוד עלילתיות וצורניות, ולשחק איתן באופן חסכני ביותר: לשחק עם הגיבורים המנותקים שלו, לחפש איך ומה "מחבר אותם" זה לזה ולעולם, ולשחק עם המדיום, לבדוק איך אפשר לחבר תמונה לתמונה, סיפור לסיפור.

בכלל, "משחק" היא מילת מפתח ביצירה שלו - הוא ממעט לעסוק בחיקוי המציאות במובן הריאליסטי שהקולנוע והתיאטרון נוטים להידרדר אליהם, והרבה יותר נהנה לעסוק באפשרויות של הכפלה, ניגוד, תנועה, אסוציאציה, תוך שימוש ישיר במדיום, על ידי עמדות מצלמה מתוכננות היטב או חיתוכים דרך דמיון וויזואלי (כמו דלת מכונת הכביסה). ההקפדה הצורנית הזו נעשית באלגנטיות וקלילות מרשימים, היא יוצרת אצל הצופה הפתעה, סקרנות, ואפילו ריגוש, שיש בכוחה להסתיר את העובדה כי הסרט אינה תמיד נענה לצווי הסיבה-תולדה המתבקשים.

מה שמקסים כל כך אצל לפאז` – אחרי כל הממבו ג`מבו הצורני שהוא יוצר, שיש בו יותר מניחוח פוסט מודרני ולא מעט שכלתניות קרירה שאינה מעוררת רגשות, הוא מצליח להוביל את יצירותיו ולזקק אותן לרגע צלול, אנושי מאוד. "כדי לעשות יצירה מרגשת אין צורך בהכרח להראות רגש, אלא לעצב את הרגש, להציג אותו כדימוי או כסימבול". הקולנוע של לפאז` איננו תמיד קולנוע פשוט, אך זהו קולנוע שמותח את גבולות המדיום ומוכיח עד כמה גמישה ונפלאה יכולה האמנות הזו להיות.

הסרטים

סרטו הראשון, "הווידוי" (1995), עוסק בחיפוש אחר אביו הביולוגי של גבר קנדי שאיבד לאחרונה את אמו. למסע נלווה אליו אחיו המאמץ, והמסע שולח את השניים אחורה בזמן, אל הימים בהם צילם היצ`קוק בעיר את "אני מתוודה".

"הפוליגרף" (1997) עוסק בחקירת מקרה רצח או אולי בניסיון לעשות סרט על מקרה רצח. לפאז` משאיר מספיק חורים בעלילה כדי שהצופה ירכיב בעצמו את הסרט ואפילו את הדמויות. אך בשל הערפול הזה די קשה להסיט מן הסרט את המבט. "נו" (1999) מתרחש בעת המשבר הפוליטי שפקד את קוויבק ב-1970 עם הופעתה של "החזית לשחרור קוויבק". כאן הביא לפאז` לשלמות את היכולת הסיפורית עם זו הצורנית והתוצאה משעשעת ומרגשת.

"עולמות אפשריים" (2000) הוא מעין סרט מדע בדיוני, היחיד שביים לפאז` באנגלית. גופת גבר שמוחו הוסר שולחת צמד בלשים לחקירה ללא קצה חוט. כמו ב"פוליגרף" גם כאן העלילה אניגמטית למדי ומשאירה לצופה פתח נרחב לפרשנות. ב"הצד הרחוק של הירח" (2004), האחרון בסרטיו, הוא ממשיך ועוסק בשאלות של מתח פוליטי ופרטי, על רקע הקושי שמגלה גבר לא צעיר להפרד מחפציה של אמו שזה עתה הלכה לעולמה.

לפירוט הסרטים בסינמטק תל-אביב
לפירוט הסרטים בסינמטק ירושלים