תיאטרון - גורן בלונדון 2: קלאסיקה במבחן הזמן

ברשימה שנייה מלונדון מספר צבי גורן על אכזבתו מהפקת היוקרה של שני חלקי "הנרי הרביעי" ועל הפיצוי הראוי שקיבל ב"מסיבת יומולדת" של הרולד פינטר.

פלסטאף ממריץ את הנרי הרביעי

לוח הזמנים של נסיעתי לחו"ל נקבע בין השאר על פי לוח ההצגות של התיאטרון הלאומי בלונדון, באשר יש לי חולשה למקום הזה ולשלושת האולמות שלו, ובעיקר להצגות המועלות בהם. לפעמים, אני מודה, המקום נראה כמו הצגה בפני עצמה בתחנת רכבת תחתית. מאות בני אדם בני כל הגילים וכל הצבעים וכל המינים עולים ויורדים בגרמי מדרגות, נכנסים ויוצאים לדוכני מזון או ספרים, ומעת לעת נעצרים לשמוע קבוצת נגנים באולם המבואה, או אפילו שחקנים ומרצים ששעתם פנויה להופיע שם, בתוך הרעש וההמולה.

הפעם נקבע הביקור סביב מועדי הצגות ההרצה של שני חלקי "הנרי הרביעי" של שייקספיר, הפקת היוקרה החדשה של מנהל התיאטרון, הבמאי ניקולס הייטנר. גם אם לפני שנה חזרתי מאוכזב מהפקות היוקרה הקודמות שביים הייטנר, עדיין הוא מהלך עלי קסם בזכות הישגים כמו "גטו" של סובול, "טירופו של ג`ורג` השלישי" (גם כסרט), "הרוח בערבי הנחל", או "מיס סייגון".

שני חלקי "הנרי הרביעי" יוצרים מחזה אחד מרתק ומורכב ביותר במחזור המחזות ההיסטוריים של שקספיר. הוא שוכן בין "ריצ`רד השני" ל"הנרי החמישי", שלושת המחזות הראשונים במחזור הגדול המתאר את "מלחמת השושנים" העקובה מדם.

ב"הנרי הרביעי" הדמויות המרכזיות הן כמובן המלך הנרי, בנו הסורר הנרי, וידידו של זה – פלסטאף. לכל אורכם של שני החלקים מוצגות מערכות יחסים מורכבות, עשירות בפרטים, בין אב לבנו, בין ידידים, בין יריבים, בין גברים לנשים, בין חוק לצדק, בין מלחמה לשלום, בין ערכי הזמן המוכרים כ"עבר" ו"עתיד", ובין אדם לגורלו, למעשיו ולמצפונו.

אם נוסיף על אלה גם את מערכת היחסים הדרמטית בין חלקו הראשון של "הנרי הרביעי" לחלקו השני, נקבל את אחת היצירות החשובות ביותר במכלול יצירותיו של שקספיר, ובדרמה הקלאסית והמודרנית. לא במעט בזכות דמותו של סר ג`ון פלסטאף, כדור-האדם המתגלגל בשני המחזות כתוסף חיים חיוני לכל המתרחש בהם.

לא די בגמבון

בריאיונות השונים לקראת העלאת המחזות גילה הייטנר כי הם היו אצלו על הכוונת חמש שנים, שבמהלכן ניסה ללא הצלחה לגייס עבור תפקיד פלסטאף את השחקן הנפלא מייקל גמבון ("הבלש המזמר"), ורק עכשיו עלה הדבר בידו.
הייטנר צדק. גמבון הוא פלסטאף מכרסו והלאה, וכשהוא פונה אל הקהל עם המונולוגים הפילוסופיים והקיומיים שלו - אבי-אבות הסטנד-אפיסטים של ימינו.

גמבון יודע להצחיק, לאהוב, או לזעזע כאשר פלסטאף שלו שודד את חייליו המתים, אבל הרגע היחיד שבו נוצרה תחושה של "אמת" במשחקו בא בסופו של החלק השני, נוכח בגידתו המלך החדש, הנרי החמישי, שאינו אלא האל, הלא הוא הנסיך הנרי, ידידו משכבר. ברגע המרשים הזה, שבו המלך הצעיר מכריז "אינני מכיר אותך" גמבון נשבר פיזית, וכשהוא בגבו אל הקהל, ניכר בו הרטט הכואב לשמע דברי המלך הגוזר עליו גלות עד שיתקן את דרכיו.

אבל בגמבון לא די כדי להפוך את ההפקה הזאת לאירוע גדול באמת. למעשה, הוא היוצא מהכלל המאיר את העובדה שחוץ מבכל מה שקשור לפלסטאף ההצגה הזאת סטטית, ולא עוזר לה המגע המודרני באמצעות התלבושות וברז מים מגוחך. המשחק בדרך כלל בתבנית מוכרת של המשחק האנגלי השקספירי המקצועי. מאחר שראיתי הצגות הרצה יש סיכוי שהדברים יזוזו לכיוון מוצלח יותר כאשר תעלה הבכורה הרשמית בערב יום הבחירות בבריטניה.

אחד יהודי ואחד אירי

את הפיצוי על החיים שהיו חסרים לי ב"הנרי הרביעי" קיבלתי בהצגה "מסיבת יומולדת" מאת הרולד פינטר, שאותה הביא ללונדון התיאטרון הרפרטוארי של בירמינגהם.

ארבעים ושבע שנים אחרי שהועלה בלונדון, עיצבן את המבקרים (חוץ מאחד) וירד מהבמה אחרי שש הצגות בלבד, נחשב מחזהו של פינטר לקלאסיקה של הדרמה המודרנית שאחרי מלחמת העולם השנייה. הכישלון של הבראשית נמחה מהר מאוד, וכעבור שנה בלבד החל המרוץ הנמשך של הפקותיו בכל רחבי העולם.

אולי משום שעד היום אין לאף אחד מושג על מה המחזה הזה. והדברים נאמרים לא כשלילה אלא כהסבר. כי כן ב"מסיבת היומולדת" יש הכול, חוץ מפרט אחד קטן שבלעדיו אי אפשר להסביר את המתרחש בו.

העלילה מוזרה למדי ומתרחשת בבית הארחה קטן בעיירת נופש נידחת בדרום אנגליה. זוג מבוגר מנהל את המקום שאין בו לקוחות, חוץ מאחד, סטנלי, שהיה פעם פסנתרן. למה הפסיק? לא יודעים. בעלת הבית מפלרטטת אתו בגלוי. יש רומן? לא בטוח, או בטוח שלא. אל תשאלו את הבעל. גם הוא לא יודע.

ואז, בתוך השגרה, נוחתת מכונית שחורה ומתוכה יוצא צמד-חמד חביב של גברים, אחד יהודי ואחד אירי, שהופך מהר מאוד למשהו מאיים ואלים. הם באו לקחת את סטנלי. למה? מי שלח אותם? לאן? מי הם? לא, אין טעם לשאול. אולי יש טעם, אבל אין סיכוי לקבל תשובה. המבקרים והפרשנים מאז ועד היום מתחרים בהסברים שהם שולפים, וזה משעשע מאוד.

בעיקר את פינטר, שכמו בקט מסרב לתת הסברים למחזות שלו. הוא מאמין בדיאלוג (והוא אשף אמיתי בתחום הזה) ובעיקרון שלא כל דבר צריך להיות ברור ומפורש. זה אולי מקשה על הצופים, אבל זה תיאטרון. חגיגה של מסכות. תוריד אחת, ותגלה מתחתיה אחרת, וכך הלאה. ואסור שיהיה מצב שבו אין יותר מסכות.

מבחינתי המחזה מתאר מצב אנושי. אינני בוחן אותו על פי אמות המידה והמוסכמות החברתיות של המציאות, אלא באמות המידה של המצב הבימתי המתואר בו. המחזה איננו תיאור דוקומנטרי של המציאות, אלא ביטוי אמנותי של אפשרויות שונות במתחם של הרגש,של המעשה או של האין אונים של בני האדם. מה הם אומרים זה לזה, מה הם שותקים. מה הם מרגישים, מה מפחיד, מה משמח, מה מרמה ומה כואב להם.

כשלוקחים את סטנלי בסופו של דבר אומר לו בעל בית ההארחה "אל תיתן להם לשבור אותך". המשפט הזה הפך ברבות השנים לביטוי המתומצת ביותר של חידת המחזה הזה.

פיוט ושנינות פינטרית

את ההצגה המצוינת ביים לינדסיי פוזנר, אחד הבמאים המוערכים ביותר בבריטניה, ולרשותו עמד צוות שחקנים מעולה. עיקר התשואות מגיעות להנרי גודמן, שמעצב דמות מסקרנת מאוד של גולדברג, הנע בין חביבות של תלמיד חכם לבין נחישות של גנגסטר משיקאגו (ואולי זה לא מפתיע ביחס למי שזכה בפרסים יוקרתיים על תפקידים כמו שיילוק השקספירי, ועו"ד פלין ב"שיקאגו").

לא פחות ממנו כובשת את ההצגה איילין אטקינס בתפקיד מג, בעלת הבית. השחקנית הוותיקה הזאת מעצבת את הדמות הזאת כאילו מדובר במעיין שנדמה כאילו יבשו מימיו, אך למעשה הם מפכים ומגלים סימני חיים. מבחינות רבות היא מזכירה לי את אמנדה של ביבר הזכוכית.

אולי משום שהמחזה כולו, בדרך מסוימת מאוד, מזכיר לי את מחזהו של וויליאמס. בעלילה זה מתבטא בסיפור על מקום ואנשים נידחים, על אורח שמחולל תמורה, ובחידת-הפיתרון של הדרמה. אך לא פחות מאלה בזכות השפה. כי אצל פינטר, כמו אצל וויליאמס – על כל ההבדלים שביניהם – זה הכלי היצירתי האמיתי. טקסטים שיש בהם פיוט ושנינות.

בסופו של דבר גם הפעם אינני יכול להצטער על מה שראיתי במהלך הביקור הזה בלונדון, למרות שבגלל מגבלות שונות לא הצלחתי לראות כמה מההצגות המומלצות ביותר שם, שגם ירדו או יורדות מהבמה בימים אלה. וחוץ מזה, את ההצגה הגדולה באמת – הבחירות – אראה, אפילו אם זה רק בטלוויזיה.

את שני חלקיו של "הנרי הרביעי" ניתן לראות בתיאטרון הלאומי בלונדון החל מן ה- 2 במאי ועד לסוף אוגוסט 2005
לפרטים נוספים – באתר התיאטרון
"מסיבת יומולדת" רץ בלונדון עד ה- 9 ביולי 2005 לפרטים נוספים