תיאטרון - פינוקיו, ענה לי

משורר הרוק אוחז בגיטרה אקוסטית, הגיטריסט המהורהר מפיק סאונד שניתן לזיהוי בעיניים עצומות, זמרת הליווי פורצת, הבס-תופים צנוע והקלידים נבונים. התמונה שמציירת פונץ` במופע החדש שלה, "פינוקיו" (שלישי האחרון בבארבי תל-אביב), אינה מושלמת, אבל שלמה לגמרי.

פרדוקס של רוקנ`רול

הגלגול הנוכחי של להקת פונץ` מרתק לא פחות מהגלגולים הקודמים, וזה יהיה נכון כל עוד ימשיך יוסי בבליקי לכתוב שירים טובים ולעמוד בפרונט. מי שהתחילה כהרכב רוק-ניו ווייב מהפרברים, שהייתה לו השפעה מבורכת על תחיית הרוק הישראלי לפני 15 שנה, המשיכה כלהקה קיימת-לא-קיימת בתודעה הציבורית, וחזרה לצבור אוהדים חדשים לפני שלוש שנים, עושה מאז סימנים של להקה אמיתית. להקה אמיתית, כמו כל הלהקות, עם שירים ברדיו, קליפים בטלוויזיה, קהל בהופעות ואמירה משל עצמה, קיימת, הווה, בעלת משקל.

פינוקיו, שנבחר לכותרת אלבומה החדש (העתיד לצאת בעוד כשלושה חודשים), הדמות שובת הלב מאגדת הילדים, דרכה בוחר בבליקי למקד את הזרקור בהתבוננותו העכשווית על העולם, מעלה לדיון את אחד הפרדוקסים של הרוקנ`רול ושל החיים בכלל - להיות כמו כל הילדים, פירושו לוותר על הייחודיות שלך, להיפרד מהשריטות; באמירה הביקורתית של בבליקי פירושו לוותר על ערכי היסוד שלך כעם - על השפה, התרבות, הדת והיושרה הפוליטית ("טקסס פלסטין"), פירושו להיות ככל הגויים.

מנגינות של חופש

אלא שפינוקיו מתאים לא רק לתיאור המצב הנוכחי של הישראליות, כפי שתופס אותה בבליקי, אלא גם לתיאור התנהלות הלהקה. להיות להקה ככל הלהקות שמשחקת את המשחק ולא חבורת סוד מוחלט בהחלט השייכת רק ליודעי חן, פירושו להיות מאוים בכניעה לתכתיבים, מאוים בוויתור על האמת, על המסר, על הבועה, על החיים ליד החיים; פירושו גם לוותר על המיתוס, על האגדה - מחיר גבוה לשלם בעבור קפיצה על העגלה שנוסעת, אין עצור; הסכנה, ופונץ` מודעת לה היטב, היא שבסוף, כמו שלוש דמויות הפינוקיו שמוטות הראש וחנוקות החבלים שקישטו את הרקע בהופעה, אתה עלול למצוא את עצמך תלוי על חבל, בלי טיפת מוח, מחזיק ענף בכל הכוח.

זהו פרדוקס, כי בבליקי היה, ועודנו, רוקר, אמן משמעותי, יש שיאמרו מהגדולים שצמחו כאן בדור שאחרי שלום חנוך, לא אחד שהולך עם הזרם; כי פונץ` לא רוצה להיות להקה מנוסרת מעץ, מריונטה של חברת תקליטים, חברת סלולר, תאגיד משקאות או של 100 התומכים הקבועים בהופעות ו-1000 הרוכשים הקבועים של התקליט התורן; היא רוצה להוביל, לא להיות מובלת, לשבות, לא להיות שבויה; העיניים של בעז כהן ויאיר יונה אמרו את זה השבוע בבארבי, הגיטרה של אלי שאולי ניגנה מנגינות של חופש, השירה של דנה בקר פרשה כנף גבוה מעל הענבלים.

בלוז נוגע, רוק מחוספס, מלודיה מרירה

במופע החדש פונץ` חוזרת ומספקת חוויה למי שבאמת אוהב מוזיקה טובה - ה UPPERהגדול והאופטימי ("עוף על כנפי הדמיון"), הבלדה המרגשת ("מה אתה עושה עם לב שבור, ילד, כשאין לך אף אחת לשבור את הלב בשבילה" מקסימה דנה בקר בסולו של "לב שבור", מתוך "אלבום המצעדים"), הבלוז הנוגע (`יש לך מקום`), הרוק המחוספס והמתריס ("צונאמי ציוני", "פינוקיו בחלל"), השיר ההזוי של המסע ("פינוקיו בירושלים", עם גיטרה פסיכדלית נפלאה של אלי שאולי), שיר-נושא מתוך סרט חדש ("דני חוזר לסיפור האמיתי").

לא הרבה שירים כמו "רוקנ`רול" נכתבים כיום בעברית: "על כל לב ששברת פעם, יישבר הלב שלך ואתה תרוץ לחפש מה עשית למישהו / על כל שקר שאמרת סתם, תחרב הממלכה שלך / קח אותי לגג שמנגנים בו רוקנ`רול"; אין הרבה שירים כמו "`405", למשל, שנהנה ממלודיה מרירה שבפזמון צוברת מתיקות. מעל כולם ניצבת בלדת אהבה מנצחת בסטייל הוליוודי "`האיש שלא ידע להיפרד", שיר שאמור להגיע לכל אוזן דוברת עברית ולעשות בה שמות.

תמונה שלמה

התמונה שמציירת פונץ` ב"פינוקיו" אינה מושלמת, אבל שלמה. משורר הרוק אוחז בגיטרה אקוסטית, הגיטריסט המהורהר מפיק סאונד שניתן לזיהוי בעיניים עצומות, זמרת הליווי הפורצת, הבס-תופים הצנוע, הקלידים הנבונים, הלהיטים הגדולים מהעבר ("עדינה", "אני מאוהב בבחורה מבת ים"), העצב הקיומי ("סוויטת יום העצמאות"), האהבה הגדולה ("הוא מסתכל בה כל הזמן"), השירה בעיצומה ("דנה ראתה עב"מ", כשבבליקי מפלרטט עם הכתיבה של אביב גדג` מלהקת אלג`יר ב"אלף מיקרופונים מנותקים על הספה ביום שישי"), הדז`ה וו למרד הנעורים האינטליגנטי ("שיטוט ברחובות"), וכמובן השיר האחד, היחיד והמיוחד ("ונדמה שישוב"), שחרטה פונץ` לנצח בספרי ההיסטוריה של המוזיקה הישראלית, שאחרי כמעט שני עשורים עדיין מערבל את הבטן.

בגילה המתקדם ובאופייה המיוחד פונץ` לא הולכת לפוצץ הקיץ שום אירוע. בארבי מלא, מבחינתה, הוא עדיין בגדר שאיפה. אבל את הנישה שלה, עם אותם חובבי מוזיקה, שבאמת מרגישים שהלהקה הזו חשובה להם בחיים, היא תמלא במסירות.

בניגוד לעיתונאים, אך בדומה לדמויות מאגדות הילדים, משוררי רוק לא מתים אף פעם. כל עוד יישארו אוזניים בעולם הם יחיו לנצח. "קח את הנמר לישון, תדאג שהוא יתעורר מחר", פותח בבליקי את "מאושר". מי כמוהו יודע שמדובר בציווי שגם ילד כמו פינוקיו יצטרך לעמוד בו ביום מן הימים.

לפרטים נוספים
האתר של פונץ`
יוסי בבליקי בפינת גורדון