לאלבומים שלו מקשיבים בחושך, ולבד, ולהופעה באים כאל סוג של שיטה לטיפול הדדי. המטוטלת של אביתר בנאי לא מפסיקה לנוע מצד צד על פני כל קשת הרגשות האנושיים.
פותח חלון, שתיכנס טיפה של אור
בהתחלה הוא יושב ליד הפסנתר, חבוש בכובע המפורסם, באווירת קונצרט רגועה, לעתים רגועה מדי. להקת הליווי המצוינת מסביבו -עודד שכטר בבס, רועי שקד בתופים, מוטי ביקובסקי ואמיר צורף בגיטרות. קונצ`רטו לפסנתר בעטיפה של רוקנרול. ללקק את האצבעות.
הוא פותח "חלון", שתיכנס "טיפה של אור", טוען "אין לי ברירה", זה הכל "בשבילך". מדלג בין "הזאב והאיילה" ל"הדוב והנחש", ד"ר דוליטל של נפשות פצועות. "בואו נעשה שיר אוורירי, לכבוד החג", הוא אומר, "משהו על פחדים, חרדות, כאב, מועקה, משהו קליל". זיגמונד היה גאה בו, על שיטת הטיפול ההדדי שפיתח. הוא פותר להם את החלומות, מאחה להם את הלב, מעניק ומקבל בחזרה, מתגבר בעזרתם על הייאוש, הבשר, הגאווה, אויבים גדולים שטיפח.
פתאום הוא עוזב את הפסנתר, ניגש לפרונט ומפציר ב"אלוהים יקרה". "זה הפך להיות שיר מתחתנים, למרות שהוא שיר עצוב על בדידות", הוא מלטף גיטרה אקוסטית ומציע לקהל להציע נישואים לרגל חג האהבה, בואכה השיר שהגדיר דור שלם של מוזיקאים. בפזמון, הלהקה מגבירה קצב והפודרה של אמא אווזה הופכת למסיבה של טי טי טי. לא הביישן למד, אך הביישן רוקד, משתחרר, זז, נע, מש, סוחף, מעלה את הרגיסטר בשירה, מתלהב. העיבוד הבא נושק לסגנון של אהוד ומאיר, בפולק-רוק עם אקוסטית דומיננטית. זה אחריו מגביר עוד יותר את הקצב, כשביקובסקי מצטרף בשירה.
ב"מתנות" עדת המאמינים בטירוף, שרה יחד עם הרואה: "כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם, כשאני יוצא מזה אני איש חדש בעולם…הגוף יש לו סוף, לנשמה אין לה סוף…תן לשינוי לצמוח, אל תפחד מהפחד, הפחד הוא רגע…הפחד הוא שער".
בין שבריריות לכוח
על הבמה הוא אמן גדול, במובן העמוק של המילה. בהופעה שיש בה את כל הרגשות והתכונות האנושיות, המטוטלת שלו לא מפסיקה לנוע מצד לצד. תנועה שקטה, מיוסרת, טעונה, חורצת לשון, חורקת שן. תק. בין שפיות לאי-יציבות, בין קודש לחול, בין אהבה לתועבה. תק. בין ביישנות לחשיפה, בין צלילות מחשבה לערפול חושים, בין עיוורון לפיקחות. תק. בין שבריריות לכוח, בין חיים למוות, בין ייאוש לתקווה. תק. בין רצח לאופי, בין ירושה ללידה, בין משחק לדמעות. תק. בין מין לאמונה, בין פסנתר מרחף לגיטרה דוקרת, בין שירת מלאכים לפרוורסיה. תק.
הוא חוזר לפסנתר עם "כשזה עמוק" המופלא, שיר של קורין אלאל ושל ענבל פרלמוטר ז"ל, שביצע בעבר ב"חברים שרים קורין". מנגן את התמה ביד ימין, הביצוע מושלם, הבנות בקהל נמסות, הבנים גם. ב"תחרות" הכלבים שומרים לו על העדר, שלא יברח ליפו. ב"שוב אני לבד" שכתב גלעד כהנא הוא נותן קצת ברגאיי, מלביש את "לקום, להאמין" על גרוב נכון. להדרן הראשון הוא חוזר לבד עם גיטרה ומבצע את "טיול". אחד אחד הם ניגשים לכותל, דומעים ומטמינים. הוא מתפלל בשבילם, אבל אחר כך מוציא את הפתקים, קורא אותם אחד אחד, לוקח ושם בכיס, מחייך בנימוס.
"תכף אני ארצה שתלכו מפה, תוותרו כבר ותלכו…אבא בוכה על בן בוכה על אבא", הוא חוזר להיות קיסר העצב והדמעות עם "אבות ובנים". הקהל שלו מצטיין ברגישות ובאינטליגנציה. מאזינים לאלבומים שלו לבד, בשקט, בחושך, רק הכרית שם כדי לספוג, והנר שדולק עד כליה. "עולם קשוח, אני יכול עליו, רק עם כוח, רק בבעיטות למוח", הם עונים לו ב"תתחנני אלי", והוא מפטיר "שיואו", וחוזר להיות דובר של דור ב"יש לי סיכוי". גל שקט של רגש מתפקע. לכל אחד כואב. מייקל סטייפ מזדחל מאחורי הבר, שודד קוקטייל.
"זהו שיר פרסי עתיק", הוא מכריז לפני "מתי נתנשק", ההדרן האחרון בהחלט. החגיגה בבארבי מרקיעה. לאן שאתה מסתכל, אהבה באוויר. בפזמון הוא שולף מפוחית, ושוב נראה הכי קול, גם כשהוא גומר והיא לא הספיקה.
מועדי מופעים
האתר של אביתר בנאי
23/08/2005
:תאריך יצירה
|