סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מחול
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ריאיון
 
מאת: ענת זכריה בלט לבובה ממוכנת
 

 
 
"אני משווה ב'קופליה' בין הבלט הקלאסי לבין סחר בנשים וזה נשמע מופרך אבל בתפיסת הגוף שלי את ההתנהלות שלי במרחב הישראלי, במרחב של פנים הגוף שלי, אני חווה את העולם והתחושות שלי הן קשות. החיפצון, הבעייתיות שיש בדימויי גוף, השפיפות - הכל מטריד אותי. יש דיסוננס בין מה שאתה פוגש כרקדן, ואני מתייחס אל עצמי כאל רקדן, לבין התפיסה הפנימית שלי של איך אני רואה את הדברים."
בצעד מפתיע הוזמן הכוריאוגרף עידן כהן על ידי בלט ירושלים ליצור גרסה עכשווית לבלט הקלאסי "קופליה". שיחה 


בצעד יוצא דופן ומעורר השראה הזמינו מנהלי להקת "בלט ירושלים" את הרקדן והכוריאוגרף עידן כהן ליצור עבודה חדשה עבור הלהקה.

מה שנולד מהמפגש הוא גרסה עכשווית, חשופה וריאליסטית לבלט "קופליה" של מריוס פטיפה (1889), המתייחסת באופן ישיר לעלילת הבלט המקורית ומעמתת אותה עם מציאות עולם הבלט, תפיסת הגוף ודימויי מגדר מעוותים.

החלום ושברו

הבלט "קופליה" מבוסס על הסיפור הקודר "איש החול" מאת א.ת.א. הופמן, אשר פורסם בשנת 1815. עלילת הבלט נסובה סביב דוקטור קופליוס, ממציא מסתורי ואף שטני משהו, אשר המציא בובה מרקדת בגודל אדם.

הבובה, שהייתה כה אמיתית למראה, גורמת לפרנץ בן הכפר להתאהב בה ולזנוח את אהובתו האמיתית, סוונילדה. אבל היא איננה מתייאשת ומראה לו את סכלותו בכך שהיא מתלבשת כבובה ומעמידה פנים שהיא מתעוררת לחיים.

היא מוליכה שולל גם את קופליוס שנעצב מאד אל ליבו, ונותר עם בובת העץ. אבל סוף טוב הכל טוב וסוונילדה ופרנץ משלימים זה עם זו, והסיפור מסתיים בחגיגת חתונתם.

איך נוצר הקשר עם בלט ירושלים?

"בלט ירושלים פנו אלי כבר לפני שלוש או ארבע שנים בבקשה ליצור להם יצירה והתגובה המאוד מיידית שלי היתה: 'אין לי מה להציע לכם'. הרי אני לא מתעסק במחול ניאו קלאסי והחיבור היחיד שלי, וזו גם אולי הסיבה שהם פנו אלי, היא העיסוק שלי באיקונות של הבלט הקלאסי כמו העבודה שלי 'אגם הברבורים'.

"לפני שנה כשהם לשמחתי פנו אלי שוב הצעתי להם להעביר סדנה לרקדנים של הלהקה, כדי לראות אם יש בינינו בכל זאת איזה חיבור. והדבר הראשון ששאלתי את הרקדנים בסדנה היה למה הם בחרו להיות רקדנים קלאסיים.

"פגשתי אנשים מאוד מאוד מוכשרים עם יכולות גבוהות וזה באמת מאוד העסיק אותי, למה בעצם רקדן רוצה לעקוב אחרי לקסיקון של תנועות או לנסות לייצר מנח של תנועות קיימות כקריירה. האם זה מתוך המקום האתלטי, ממקום שמאדיר את תרבות הגוף, או אולי מתוך איזו תפיסה רומנטית של 'לחיות את החלום'.

"רקדנים, ובטח רקדנים קלאסיים, פוגשים מהר מאוד את החלום ושברו. אז מאיזה מקום בעצם רקדן בוחר לעשות את הדבר הזה? הרי אנחנו לא מדברים פה על בלט האופרה של פריז עם תנאים, אנחנו מדברים על להקה שנלחמת על קיומה ובונה את דרכה בתוך סצינה לא פשוטה, עם תנאים לא פשוטים".
 
סיפור שוביניסטי ופטריארכלי

למה דווקא "קופליה"?
 
"קופליה" זה הסיפור המאוד מופרך הזה שהבלט מייצר, סיפור שוביניסטי להחריד, פטריאכלי, כל מה שנופל תחת ההגדרה של 'לא פוליטיקלי קורקט'. זה נורא מעניין כי זה בלט שבתפיסה שלנו הוא הבלט ההומוריסטי הראשון בהיסטוריה, והוא בלט שבדרך כלל בבתי ספר לבלט לומדים אותו בני נוער, כי יש בו חלקים יחסית פשוטים שנראים טוב על הבמה.

"הוא מין גימיקי כזה ואני רציתי להפגיש את הרקדנים עם התכנים הבעייתיים שיש שם - עם שאלות כמו מה זו נשיות ומה זה נשים, בעיקר דרך הביטוי האסתטי, ואיך צריכה אישה להיראות; עם האלימות והכפייה שאנחנו כחברה מפעילים על נשים וגם על גברים במידה מסוימת, בהבדלים מאוד משמעותיים עדיין. וזה דבר שב'קופליה' אני כמעט ולא צריך ליצור אותו. הוא פשוט שם, בבסיס של הדבר ובדיבור שאנחנו מייצרים על הבמה.

"במידה מסוימת אנחנו מקצינים את הסיפור של קופליה, אין ממש סיפור אבל יש מהלך. פרנץ בן הכפר וסוונילדה וקופליה וקופליוס, הם כולם פרנץ והם כולם סוונילדה והם כולם קופליה וקופליוס. כן יש כאן בחירה מאוד ברורה בין תפקידי הנשים לתפקידי הגברים, אבל אני דואג לערער אותה".
 
אז איך משכת את "קופליה" אל המקום העכשווי?

"איכשהו המחשבות על 'קופליה' הובילו אותי לעבוד עם פסקול של אמנדה פאלמר, זמרת רוק אלטרנטיבי ואמנית קברט אמריקאית, שיש לה אישיות קווירית. הבקשה המאוד ספציפית של בלט ירושלים היתה שהיצירה תהיה על נעלי אצבעות. אני לא יודע אפילו מה זה אומר שהיצירה כולה תהיה על פוינט אבל כן עלינו על נעלי אצבעות והתחלנו להתבונן בגוף, התבוננו בהארכה שזה מייצר לגוף. התבוננו על איך זה יכול להיות גם מכשלה, מעין תותב. והרעיון הזה של 'הבובה הממוכנת' מהשיר של דליה רביקוביץ', המקום השבור הזה, מיד צף".

כי זה לא טבעי לעמוד על אצבעות?

"המונח טבעי זו שאלה בפני עצמה כי אני לא חושב ששום דבר שאני עושה הוא טבעי. אני לא יודע מה זה טבעי באמנות. האם לשים מילים על נייר זה דבר טבעי? אולי אמנות זה אירגון של דברים נורא טבעיים כדי ליצור משהו שבעיני הוא מעבר לטבעי. משהו מטפיזי. וזה באמת החיבור שנוצר אצלי במחשבה ושהתעסקתי אתו הרבה זמן, עוד לפני שהתחלנו את תהליך היצירה".



קופליה-כפיר-בולוטין.jpg
עידן כהן, קופליה (צילום: כפיר בולוטין)



שלב הקלחת

אז המפגש שלך עם "קופליה" השאיר אותך בתוך ההומור, או כבר לקח את התכנים ברצינות?

"אני לא יודע מה זו רצינות ומה זה הומור. אנחנו מדברים עכשיו שבוע לפני הפרמיירה וזה תמיד שלב שאני נורא מבולבל בו. אני פוגש את היצירות שלי בפעם הראשונה, לטוב ולרע, אחרי ההופעה החמישית. ואז בדרך כלל אני גם מרגיש צורך נורא גדול לעבד אותן.

"תראי, מה שאני אגיד על עצמי היום הוא אולי לא מה שאני אגיד על עצמי עוד חמש שנים. כרגע בתהליכי העבודה שלי המוח זורק אותי להמון המון מקומות ולכן את הגרסה של העבודה אני יכול להכיל באמת לעומק רק אחרי שאני רואה אותה על הבמה.

"יש משהו מאוד כאוטי בתהליך של העבודה הזו, שקשור למפגש בין הבלט הקלאסי לבלט העכשווי. יש כאן דרמה כי כשאנחנו אומרים 'בלט קלאסי' אנחנו יותר מבינים מה זה, יש לנו פרספקטיבה. 'בלט עכשווי' עוד לא ברור לי לגמרי מה זה, או לפחות לא ברור לי מה מקומי בתוך זה. כרגע אני בשלב הקלחת".

ואיך הרקדנים הקלאסים של בלט ירושלים פוגשים את הבלט העכשווי?

"אני חייב לומר משהו על הרקדנים. אני חושב שהמפגש איתי בסטודיו הוא מפגש מאוד תובעני ואני נתקל פעם אחר פעם בנדיבות מאוד גדולה של רקדנים. עם כל האתגרים הלא פשוטים אני מוצא יכולת התמסרות שלעולם לא אדע להתייחס אליה כמובן מאליו. אני לא יודע אם אני היום הייתי יכול להתמסר כך למישהו אחר".

 אתה יכול לנסות לדייק את הפער הזה, את הזמן שלוקח לך עד שאתה מצליח לנכס לעצמך את היצירה של עצמך?

"יש פה קודם כל מפגש עם הגוף האנושי, שזה דבר שתמיד מפתיע. ואז יש את הנקודה שבה הרעיונות פוגשים גוף, פוגשים אישיות, פוגשים מגדר, פוגשים גיל, פוגשים אינסוף דברים.

"במקרה הזה של 'קופליה', למשל, הייתי תקופה ארוכה לפני כן בארה"ב והיה לי יחסית הרבה זמן לחקור ולחשוב, ללמוד את היצירה הקלאסית על בוריה ובעצם הגעתי עם תסריט, עם איזשהו מבנה דרמטורגי, מה שבעבר לא נהגתי לעשות. אפילו עשיתי נסיונות עם רקדנים כדי להבין את העמידה על נעלי אצבעות".

מהלך של כפייה

באיזה אופן זה השפיע על תהליך העבודה?

"זה תהליך יצירה מאוד קצר ביחס לתהליכי יצירה קודמים שלי. אני נוהג לעבוד במשך שנה וחצי חמישה ימים בשבוע, ואז החומרים שאני יוצר קורים בד בבד עם העבודה בסטודיו, הם תוצרים של כתישה ועיבוד מאוד אינטנסיביים. פה היה לי חודש וחצי כדי להעלות יצירה של 50 דקות עם קאסט שאת חצי מהרקדנים בו אני לא מכיר בכלל, ועם כולו אין לי את אותה הכרות אינטימית שיש לי עם הרקדנים שלי שעובדים איתי לאורך זמן.

"ואז מגיע המהלך הזה של עבודה בסטודיו שבטבע שלו הוא מתעתע כי אתה כל הזמן מתרחק ומתקרב, ואתה שם ואיתם אבל גם מחוץ להם. לוקח זמן לדבר הזה להיטמע בנו.

"חלק מההתמודדות שלי בכוריאוגרפיה הוא גם עם ההבנה שיש כאן מהלך של כפייה. אתם שילמתם כרטיס ועכשיו אתם תשבו בשקט בחושך עד הסוף. זה דבר מאוד מחייב מבחינתי כי אני צריך ליצור מהלך שהוא ליניארי. הרבה פעמים אני לוקח מהלכים של טרגדיה יוונית ויוצק אותם לתוך המהלך שלי. זה מעניין אותי. אני מאוד מאמין בפורמט הזה גם של הטרגדיה היוונית וגם של הישיבה בחלל של תיאטרון".

אז ביצירות שלך לעולם לא תסיר את "הקיר הרביעי"?

"אני חושב שהרצון שלנו להטריד את הקהל הוא שאלה בפני עצמה. זו שאלה שאני פוגש אותה למשל מול ההנהלה של הלהקה. יש דברים שמבחינתי לא נתפסים כהטרדה, שהם נתפסים כחלק מהעולם האמנותי שלי, אבל כשהם פוגשים את התפיסה האמנותית של בלט ירושלים יש חיכוך מעניין.

"לפני שהסכמתי התעקשתי שהם יבואו לראות שוב יצירות שלי והשיח בינינו היה מאוד ברור מהבחינה הזו. ועדיין אני בטוח שיש רגעים שהם תופסים את הראש ואומרים 'מה יגיד הקהל שלנו?'. יש בהם משהו מאוד אמיץ, ושוב אני מסייג כי אומץ זו גם מילה שיש לי הרבה הסתייגות כלפיה, אבל הם כן בחרו לעמוד מאחורי מהלך יוצא דופן לתפיסתם, וזה יפה".

איך הסתדרת עם הדרישה שלהם שהיצירה תהיה רובה ככולה על פוינט?

"בסופו של דבר חלקים גדולים מהיצירה הם או עם נעל אחת או בלי נעליים בכלל, ככה שלא לגמרי נעניתי לאתגר. יש משהו בטבע של התנועה שלי שהוא ההיפך המוחלט מזה. בשביל לעמוד על פוינט אתה צריך תחושה חזקה של מרכז, ואני כאדם בעולם חסר את התחושה הזו. אין לי מרכז". 

וגם אתה בדרך כלל עובד מאוד נמוך, מאוד קרוב לריצפה ביצירות שלך, נכנע לכוח המשיכה

"אני פשוט לא זקוף. אבל כן הבטחתי לעצמי, אחרי שיצרתי את 'אגם הברבורים', להפסיק עם הנומך. אולי בעיקר כי כל המבקרים ראו בעבודת הריצפה שלי אלמנט חזק, זה בדיוק היה הסימן בשבילי להיפרד מזה".

   

 
לא יודע באהבה
 
אתה כל הזמן דוחה הגדרות בשיחה שלנו

"אנחנו מתבקשים בסיטואציה של ראיון להגיד מי אנחנו, להגדיר את עצמנו, לדעת מה החוזק שלנו ולהשתמש בו, וזו חשיבה שיווקית קפיטליסטית. אני באמת מתעניין, אני באמת נענה לאתגרים. כשיצרתי את 'אגם הברבורים' שלי לא היתה לי מודעות לרגע שזה מהלך יומרני. עד היום אני לא חושב ש'יומרה' היא עניין רלוונטי ליצירה.

"אני מרגיש גם שהדברים שאני לא יודע אומרים עלי לא פחות מהדברים שאני כן יודע, ומהבחינה הזו המפגש עם בלט ירושלים הוא במידה רבה מפגש עם אי ידיעה מוחלטת שהפך להיות עמוד התווך של הפרויקט".

איפה עוד אתה מזהה שיש לך מקומות שאתה לא יודע שהם אלה שמפעילים אותך?

"באהבה".

אתה מרגיש לא יודע באהבה?

"אני מה זה לא יודע באהבה. אני לא יודע כלום גם במרחב הציבורי, במרחב הפוליטי. אולי בכלל אין הרבה מקומות שבהם אני יודע. נכון שאני דעתן ויש לי המון מה לומר על הכל, אבל אני לא תופס את עצמי כאחד שבא ואומר מתוך ידיעה מוחלטת. אני יותר זה שאומר מתוך מחשבה. היום, לדוגמה, לתת פתרון למצב משול כמעט לקריאת עתידות בקפה, ואני לא שם. יש לי מצפן שהוא תוצר של הרבה מאוד דברים והוא מנחה אותי".

וביצירה?

"לפעמים במעמד ההופעה אני מצליח להיות יותר נחרץ, יותר יודע. לומר 'יש כאן ספינה, נעשו כאן החלטות, היא עדיין על מים גועשים אבל אני יודע לאן אני צריך לנווט אותה כדי שהאמירה תהיה קוהרנטית יותר'. יש בי גם תמיד את הפחד שהידיעה, ניהול הכאוס, יהרוג את הראשוניות, את האותנטיות של היצירה.

"כתבתי לאחרונה מניפסט שנקרא 'לא ללא' שמתכתב עם המניפסט של איבון ריינר, בו היא מדברת על שלילת האפשרות להגדיר על דרך החיוב והעדפת ההגדרה באמצעות שלילה ('מה לא'). בעיני בישראל, השאלה המתבקשת היא למה לגשת לעשייה אמנותית, ליצירה, דווקא מתוך שלילה? מה מוליד תפיסה חברתית שקוראת ליצור מתוך שלילה? איך היא קשורה בנעשה במחול בישראל בשנת 2014? האם כשאני יוצר אני צריך להיות עכשווי או שאני צריך לבוא ממקום שמכיר בסצינה סביבי, מכיר בתרבות, מכיר באווירה, ובכל זאת משתדל מבחינה מודעת, ליצור החוצה.

"לדוגמה, אם נדבר על גל העירום ששטף לאחרונה את המחול כאן אז אולי מול זה שכולם מתפשטים צריך דווקא להקפיד להתלבש או ליצור עירום מתוך מקום אחר".

מתאמצים להגדיר מה זה עכשווי

"יש משום מה מאמץ גדול כל הזמן, לפחות במיליה שבו אני מסתובב, להגדיר מה זה עכשווי. מה קורה עכשיו. מאמץ שבא אולי מתפיסות חשיבה של אופנה, ואולי מהתחושה הפרובינציאלית, תחושת הקטנות. ככה אני מרגיש את הדיבור.

"כשמישהו בא ואומר לי 'למה אין כאן ג'רום בל' אין לי כל כך מה להגיד. אני יכול להבין את הטענה, בין אם היא מגיעה מבלט ירושלים או מהיוצרת לילך ליבנה, יש כאן מבנה שהוא מגדיר מוגדר ומגדר. את זה אני יכול להבין, כולנו פוגשים חלון זכוכית וכולנו פוגשים חומות, אני כעידן כהן פחות חלק מהדיון הזה". 

ככה אתה שומר על עצמך?

"אני מנסה להיות חלק מהדיון הזה בתוך היצירה. לעשות עבודה לבלט ירושלים, בין אם אני רוצה ובין אם אני לא רוצה, זה מגדיר אותי באופן מסויים גם ביחס ליצירה עצמה וגם ביחס לסצינת המחול כאן. זה ירתיע אנשים מסוימים וימשוך אנשים אחרים. אני מרגיש שלהיות חלק מחבורה של עושי כן של מאסטר כזה או אחר זה פחות נכון לי.

"רקדתי ב'קיבוצית' ועזבתי את הקיבוצית ולקחתי את הכלים שקיבלתי מכל מיני מקומות. אני באתי לפני זה בכלל מרקע של אמנות פלסטית ושל מוזיקה קלאסית. בגיל 14 הייתי אסיסטנט של מרינה אברמוביץ' בבינאלה לפיסול במצפה רמון, וזו היתה חוויה ששינתה את תפיסתי האמנותית".

מה זה אומר?

"שמה שמעניין אותי הוא ליצור איזושהי פרספקטיבה שמתייחסים אליה כאל פוסט מודרנית, יותר אקלקטית. אני מנסה לקחת את האקלקטי לתוך האישי כי אני תופס את עצמי כתוצר של אקלקטיות. אני לא חלק מדיסיפלינה, אני לא יוצר מתוך 'ריליס', אני לא יוצר מתוך גאגא ואני לא יוצר מתוך בלט קלאסי. אני מושפע מכל אלה אבל אני לא חלק מזה. לא התמחיתי בבוטו. אני מנסה שהאופקים שלי יהיו עשירים ככל האפשר אבל אני מסרב כרגע להיות חלק מז'אנר או מהגדרה".

בכל זאת, איזו הגדרה נוספת אתה מקפל לתוך עצמך אחרי העבודה עם בלט ירושלים?

"אני חושב שהעבודה הזו מאוד דומה לכל יצירה אחרת שיצרתי. אני חושב שקיבלתי ואני מקבל עדיין המון מתוך התהליך היצירתי. אני לא חושב שאחרי שאוהד נהרין יצר את העבודה 'החור' הוא יכניס לתוך מאגר ההגדרות שלו כוריאוגרף 'תלוי מקום'".

עידן-כהן-צלם-רנן-אבינר.jpg
עידן כהן (צילום: רנן אבינר)




אין יותר אמת

עידן כהן אומר שהוא היה שמח אם אנשים היו יכולים להגיע להופעה הראשונה ולהופעה האחרונה. "זו תפיסה השוואתית ומדוייקת לצפייה שהלוואי והיו לה התנאים לקרות".

"מה שעולה לי מאוד חזק מהשיחה שלנו הוא עניין הקהילתיות - הקשר בין אמן, קהל, מבקר, מנהלים, אנשי אקדמיה - כל מי שמייצר מתוך אחריות את הדבר הזה שנקרא סצינת המחול הישראלית, ויש משהו בצפייה חוזרת שהוא נראה לי מאוד משמעותי כדי לקיים את האחריות הזאת, ההסכמה לפקפק, לבדוק מחדש. חיפשנו קודם הגדרה לאמת, אולי זו ההגדרה למה זו אמת - האומץ לבדוק מחדש. והרי אין אמת מוחלטת, יש סוגי אמיתות".

"ברגע שהבנו כתרבות שאנחנו צריכים לאפשר למזרח או לאפריקה לחדור לחלקים שלמים של התרבות המערבית, הבנו שאין יותר אמת. אם פעם כשסיימת את האקדמיה לאמנות היית צריך לדעת מי זה הנרי מור אז היום אני לא בטוח שזה מה שחשוב. יש אוסף מאגרים בלתי נדלים של ידע ומבחינתי אדם משכיל או אדם תרבותי הוא אדם שמוכן להמשיך ולשמוע, לא להחליט בשבילי מה אני צריך לדעת.

"ההנאה שיש לי בלראות עבודה שוב ושוב ולגלות שם את העומקים והרגישות ותהומות הנפש שבה היא אולי, באופן פשטני, הדבר שגורם לי להנות מבלט קלאסי בדיוק באותה מידה שאני יכול להנות מיצירה של הכוריאוגרף בוריס שרמץ".
 
מה גילית בתהליך העבודה על "קופליה" שלא ידעת קודם?

"אני חושב שגיליתי שמורבידיות היא חלק מאוד משמעותי מהתפיסה שלי, אותה שאלה של מה זו החוויה האנושית. יש משהו בתפיסה של קאסט הרקדנים הספציפי הזה שעבדתי איתו שהוא לא שופט.

"אני משווה בקופליה בין הבלט הקלאסי לבין סחר בנשים וזה נשמע מופרך אבל בתפיסת הגוף שלי את ההתנהלות שלי במרחב הישראלי, במרחב של פנים הגוף שלי, אני חווה את העולם והתחושות שלי הן קשות. החיפצון, הבעייתיות שיש בדימויי גוף, השפיפות - הכל מטריד אותי. יש דיסוננס בין מה שאתה פוגש כרקדן, ואני מתייחס אל עצמי כאל רקדן, לבין התפיסה הפנימית שלי של איך אני רואה את הדברים.

"אחד התרגילים שעשינו היה כשהזמנתי את נדיה טימופייבה, המנהלת האמנותית של הבלט, שתשחזר עם הרקדנים חלקים מהבלט המקורי של פטיפה וגיליתי שכשיש להם לקסיקון שמוכר להם הם לומדים את הקטע במהירות בלתי נתפסת. בעוד שכשאני מלמד חומרים תנועתיים אני מרגיש שאני חוצב כל ניואנס, ג'סטה ומשקל, בודק שוב ושוב איפה זה בא מתוך שפת גוף ואיפה זה בא מתוך תחושות של הבנה, של תרגום של גוף ושל רעיון.

"גיליתי שהם באים ממקום אחר לגמרי והפער הזה המחיש לי מאוד את התפיסה של הבלט הקלאסי. יש לקסיקון, זה לקסיקון שהרקדנים הקלאסיים מאוד מצויים בו.

"עוד דבר שגיליתי הוא שבדור שלנו, אנחנו כנראה נוטים לעשות פירוק ופירור של החומרים שמהם תרבות נוצקת ואנחנו עושים את זה מאוד ברמת הגוף, ואותי זה מעניין ברמת הסיפור. כלומר ב'אגם הברבורים' לא עניין אותי לעשות ג'סטות בלטיות, לצטט. עניין אותי לקחת את אגם הברבורים כאיקונה תרבותית ולהפגיש אותה עם המציאות שלנו היום.

גם כאן ב'קופליה' נהגתי באותה צורה אם כי כאן הרגשתי שאני צריך לקחת את זה לתופעות חברתיות יותר ספציפיות שמטרידות אותי, שמכאיבות לי במפגש לי עם החוץ. זה תמיד נוגע גם בדברים ביוגרפיים. זה אף פעם לא בא ממקום שאני מבקר תופעה חברתית מזעזעת. זה חייב להיות סביב משהו שפוגש אותי ממקום פנימי".


קופליה-יחצ.jpg
קופליה (צילום: יח"צ)


"אנשים מגדירים אותי ההיפך מאיך שאני תופס את עצמי"

יש פער בין עידן הרקדן לעידן הכוריאוגרף?

"אני לא כל כך יודע מי זה עידן הזה".

כבר יש לנו קצת מושג מתוך מה שעלה בשיחה, אמרנו שאתה לא זקוף, מורבידי ולא יודע כלום על אהבה.

"אני אנסה לדבר על הפער בין עידן הפרטי ועידן הכוריאוגרף, כי שם אולי יש פער. יש פער בין איך שאני חווה את עצמי באופן רגיל לבין מה שיוצא החוצה בסטודיו, בהתנהלות חברתית. בדרך כלל אני מוצא שאנשים מגדירים אותי ההיפך מאיך שאני תופס את עצמי".

מה הם אומרים?

"בזמן האחרון אני נתפס כאחד שיש לו חוש הומור וזה דבר שאף פעם לא העזתי לחשוב אותו על עצמי או שבכלל מתקרב לצד הזה של הססמוגרף הפנימי שלי. תמיד חושבים שאני נורא עדין ונחמד ואני לא. אני גס רוח ועצבני. אני ישיר ואני חזק. ואני בעיקר מנסה לאפשר לעצמי לא לדעת מי זה עידן. לפעמים להיות הומני ופתוח ולפעמים להיות לא הומני וישיר כשאני מרגיש שזה מה שאני פוגש בעולם".

יוצר כדי להפוך אבנים

בשביל מי אתה יוצר?

"בשביל אמא שלי. יש לי עכשיו התכתשויות פייסבוק עם אמא שלי על המצב הפוליטי שנגמרות פעם אחר פעם במצוקה קשה שלי ובהכחשה והתעלמות מוחלטת מצד אמא שלי, דבר שהיא תמיד היתה מצוינת בו. ובכל יצירה יש איזו סצינה שיש בה את אמא שלי באופן נורא חזק וכואב. אני השלמתי עם זה שהיא אף פעם לא שומעת, גם אם היא באה והיא מפרגנת ואוהבת.

"היא תמיד שם אבל היא אף פעם לא תשמע אותי. יש כנראה משהו בהוויה שלנו כבני אדם שלא רוצה לשמוע גם אם אנחנו שותתי דם וכואבים. זאת אמא שלי. אני חושב שאנחנו חיים בתקופה של גזענות ואפליה, ואמא שלי באה מתוך דור שמייחס המון משמעות לאסתטיקה. יש אבנים שהיא לא רוצה להפוך".

אז אתה יוצר כדי להפוך את האבנים לאמא שלך?

"האבנים שההורים שלנו לא הפכו, הופכות לאבנים שלנו. אני מאוד רוצה לשנות את העולם אבל לא דרך האמנות שלי, זה לא תפקידי כאמן. היצירות שלי הן לא יצירות שקוראות לשינוי. אני פשוט מנסה להפוך את אותן אבנים שיושבות לי בלב, ולחשוף את מה שיש מתחתן ואולי למצוא שותפים, או נחמה דרך שותפות.

"זה גם מה שאני אוהב שקורה לי באמנות - לגלות שעוד מישהו מרגיש כמוני, לדעת שיש עוד אחד כזה. אין תחושה טובה מזו. אולי זו מהות האהבה - מפגש רלוונטי שיש בו הנהון".


המופע יתקיים ביום ראשון, ה-17 באוגוסט 2014 בשעה 21:00, מרכז סוזן דלל, יחיאלי 5 נווה צדק, תל-אביב. טל':03-5105656.


למועדי מופעים >

10/08/2014   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. עידן כהן
שרון , תל אביב (15/08/2014)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע