תיאטרון - רטרוספקטיבה לדוד פרלוב

לפני כחודש הלך לעולמו דוד פרלוב, מבכירי הקולנוענים בארץ, וחתן פרס ישראל הראשון לאמנות הקולנוע. בסוף החודש יפתח סינמטק תל-אביב ברטרוספקטיבה לסרטיו של פרלוב שתשתרע על פני שלושה סופי שבוע עוקבים.

את הרטרוספקטיבה תפתח, ב- 29 בינואר, הקרנה חגיגית פתוחה לקהל ובנוכחות המשפחה וחבריו של פרלוב. הסרטים שיוקרנו הם "בירושלים", סרט שהיה לאבן דרך בקולנוע התיעודי בארץ, ו- "כלניות" - סרטו האחרון של פרלוב , סרט קצר שהופק במסגרת סדנת אמן עם תלמידי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב.

בין הסרטים האחרים שיוקרנו - ששת פרקי היומן , "ביבה", "פגישות עם נתן זך", סרטיו הקצרים "בית זקנים", "בדמיך חיי", "תיאטרון בישראל", "דודה צ`יינה הזקנה". עוד יוקרן סרטו העלילתי "הגלולה".

הביוגרפיה של פרלוב

דוד פרלוב, נצר למשפחה חסידית, שהשתקעה בצפת ב - 1857 נולד בריו דה ז`נרו ב -1930. סבו, נפתלי, היגר לברזיל בשנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה.

פרלוב שגדל בסאו-פאולו והיה לימים ממנהיגי תנועת הנוער הציונית-סוציאליסטית בעיר, גילה עניין באמנות הפלסטית כבר בצעירותו, ובדרכו לישראל ב-1952. עצר לשהות בפריז כדי ללמוד ציור.

ההתמקדות הצורנית-מופשטת של האמנות הפלסטית באותה תקופה לא סיפקה אותו, והצורך להתעמת מקרוב עם האנושי הביאו לעולם הקולנוע. כאן, הוא זכה לעבוד עם אנשים כאנרי לנגלואה - מייסד הסינמטק הצרפתי, ועם הבמאי התיעודי יוריס איוונס שאיתו עבד כעורך.

ב-1957 עשה פרלוב את סרטו הראשון "דודה צ`יינה הזקנה", סרט המבוסס על ציורים של נערה שנמצאו במקרה במרתף הבית שבו התגורר. למרות האפשרויות המקצועיות שנפתחו בפניו בפריז, בחר פרלוב לא לשנות את תכניותיו, והצטרף לאשתו מירה בקיבוץ ברור-חיל ב-1958.

במשך שנות ה-60 נתקל פרלוב שוב ושוב בשרירות האידיאולוגית של המערכת הממסדית הישראלית - המקור המממן היחיד לעשייה תיעודית אז - ואף על פי כן המשיך לנצל כל הזדמנות לעבוד במסגרת זו. בעקבות משפט אייכמן עשה את "בדמייך חיי" (הסרט הישראלי הראשון שזכה לציון לשבח בפסטיבל ונציה) ואת הסרט "בית זקנים" (זכה בפרס ראשון בתחרות הסרטים של מכון ואן-ליר), שמגרסתו הרשמית הוצאה סצינת הלוויה שנראתה בעיני המזמינים דאז "לא אופטימית מספיק".

ב-1963 יצר פרלוב את "בירושלים", שמבטו הייחודי במקום העמיד אופציות חדשות למבע התיעודי בישראל. לסרט זה, כמו ל"בדמייך חיי" ו"ביבה" (1977), הזמין פרלוב מוזיקה מאת המלחין עדן פרטוש - וכך יזם שיתוף פעולה ראשון מסוגו בארץ, בין בימאי של סרט תיעודי לבין מלחין קלאסי-מודרני בעל שיעור קומה.

לאחר פחות מעשור של עבודה תיעודית נקרתה בפני פרלוב ההזדמנות לנסות את דרכו בז`אנר העלילתי. שני סרטיו היחידים במסגרת זו הם "הגלולה" (1967) - פנטסיה בורלסקית שהתבססה על תסריט של נסים אלוני, ו-"42:6"
(1969) ששיחזר את חייו של דוד בן גוריון. סגנונם הייחודי של סרטים אלה בלט אף הוא בזרותו על רקע הקולנוע של התקופה, למרות התמורה שהתרחשה בו באותם ימים.

לאורך כל הדרך, המשיך פרלוב בעבודה תיעודית מגוונת. סרטיו, בין אם עסקו בנושא טכני-תעשייתי, בין אם בנושא תרבותי-חברתי, חתרו למינימליזציה של פשרות, וכולם נחתמו בתכונה משותפת: העניין האמיתי שהיה לו באנשים שתיעד מזה, ושאיפתו לשלמות צורנית מירבית מזה.

ב-1973, בזמן מלחמת יום כיפור, גמלה בלבו של פרלוב ההחלטה לשנות את דרכו בקולנוע: "להתחיל מהתחלה", "להיות כתב סרטים ולא במאי סרטים". אז החל לעבוד על היצירה המתמשכת "יומן" ו"יומן מעודכן" המתפרשת על פני למעלה מ-30 שנה ומגיעה לתשע שעות.

תחילה כמעט בעבודת יחיד, שבה היה פרלוב הצלם, המקליט והעורך, ותוך שימוש בציוד בסיסי ובמשאבים מינימליים - עיקרון שנשמר גם לאחר הצטרפותם של גורמים נוספים להפקה - תעד פרלוב את היומיום הבנאלי של הווייתו הקרובה (משפחתו, בנותיו, חבריו) בצד המאורעות הדרמטיים שהתרחשו במדינה. משמעת אמנותית נדירה הביאה את פרלוב מהאינדיבידואלי והפרטי אל האוניברסלי והלאומי.

ב-1999 זכה פרלוב בפרס ישראל לקולנוע. אחרי מותו כתב אורי קליין ב"הארץ", שפרלוב הוא שהביא למקום הזה לראשונה את בשורת היצירה הקולנועית המשלבת בין תיאוריה למעשה. עוצמתה של יצירתו נעוצה בהיותה בה בעת פרטית וחושפנית, ישירה ומסתורית, וכדרכה של כל אמנות גדולה, אינטימית וחובקת כל.

סרטי החודש בסינמטק תל-אביב