|
|
|
 את המחזה המרתק - חרף חולשות ודברת רבה - שיש בו ניחוחות של הדרמה היוונית, שקספיר ויוג׳ין או׳ניל, ביימה בתנופה יעל פרבר, ילידת דרום אפריקה. פרבר הביאה אל במת אולם האוליבייה את המקצב והגוונים שהכירה מקרוב, עם תפאורה מסתובבת שיש בה רמזים לבקתות ובה בעת גם לבית מידות, ועם מקהלה שרה ומתופפת, ויוצרת את התחושה שהיא העדה שאותם שחורים ולבנים זימנו לספר מה היה ואיך זה קרה."
|
|
|
|
|
אפריקה ואליס על סף התעוררותן מחלום בלהות בשתי הצגות של התיאטרון הלאומי האנגלי
Les Blancs
- צוואה ואזהרה
מטעמים שונים הצטמצמה חוויית התיאטרון שלי בביקורי הפעם בלונדון לשתי הצגות בלבד של התיאטרון הלאומי האנגלי: האחת והמדוברת בהן היא המחזמר wonder.land בהשראת ספרי אליס של לואיס קרול, ועליה אכתוב בהמשך. ההצגה האחרת, Les Blancs , עדיין היתה בתקופת החזרות כשקבעתי לראותה על סמך זהותה של המחזאית האפרו-אמריקאית לוריין האנסברי.
חשיבותה ותרומתה של האנסברי לדרמה האמריקאית גדולה ורבה יותר ממניין שנות פעילותה המחזאית, מאז עלה המחזה הראשון שלה, ״צימוק בשמש״, בברודווי ב-1959. זה היה המחזה הראשון של מחזאית אפרו-אמריקאית שהועלה שם, והיא הייתה המחזאית האמריקאית הצעירה ביותר והאפרו-אמריקאית הראשונה שזכתה בפרס מעגל מבקרי הדרמה בניו יורק.
אבל שש שנים אחר כך כבר היה ברור שמדובר במורשת לכל ממשיכי דרכה. כשהיא בת 34 בלבד נפטרה האנסברי מסרטן הלבלב, בטרם השלימה את כתיבת המחזה האחרון שלה, צוואה או תמרור אזהרה, שהחליטה לקרוא לו ״הלבנים״ בצרפתית, כמשקל נגד ל״שחורים״ של ז׳אן ז׳נה. את מלאכת הסיום הותירה בידי רוברט נמירוף, שהייתה נשואה לו עד 1962, אך נותר קרוב לה, ומונה למנהל עזבונה, משרה שנשאה בה בהמשך אשתו השנייה, ואחרי מותה עושה זאת בתם ג׳וי גרישאם.
les Blancs (צילום: יוהן פרסון)
אתמול, היום, מחר
המחזה מבשר את המרי של השחורים נגד הקולוניאליזם, הגזענות, הדיכוי והעוני בדרום אפריקה - זה שהיה "אתמול", זה שמתרחש היום שם וברחבי היבשות של העולם השלישי, והשני והישן גם יחד, וככל הנראה גם זה שעדיין צפוי להתרחש במרחבי הזמן של "מחר" - גזענות בסיסית או גזענות אידיאולוגית, או מלחמת דתות וכתות וכל הכלכלות.
בעלילה הפשוטה שלו המחזה מתמקד בכפר קטן שבו פועלת מרפאת-מתנדבים, שהקים בשעתו רופא בן דמותו של חתן פרס נובל אלברט שווייצר. זמן מה לאחר מותו מגיע אל המקום מגיע עיתונאי אמריקאי שרוצה לכתוב על המרפאה, המתנדבים והאלה שנזקקים להם. שעה קלה אחריו מגיע צ׳מבה, יליד הכפר ששהה כמה שנים והתערב במערב האירופי. הוא איחר להגיע אל ערש הדווי של אביו, נכבד הכפר והעדה.
מנקודת ההתחלה הזאת המחזה מתקדם ומתאר את המפגש ביניהם ובינם לבין תושבי הכפר, שני אחיו של צ׳מבה, הרופאים ואלמנתו העיוורת של מייסד המרפאה, הרואה במקום את ביתה וארצה, והכוח הלבן בדמות סמל המשטרה, שהאלה בידיו מן המערכה הראשונה מבשרת אקדח שיורה במערכה השלישית. וכל העת סובבת, מוליכה, מבשרת, או כבר מקוננת דמות אישה אילמת, בהילוך איטי.
זה, בנבואתה של האנסברי, הוא הילוכה של אפריקה באותם ימים, אך גם כעבור יובל שנים מפטירתה נראה כי חזתה את קצב הילוכם של עמים נכבשים אחרים לפני שירימו ראש ויגישו את הסיפור האקטואלי שלהם, למי שיהיה עד ויכתוב אותם בספר הזיכרון של ההיסטוריה.
כך אותו צ׳ומבה, בן כפר החוזר מהניכר, ההמלט של האנסברי המתלבט בין המערב לבני עמו, מבקש בסוף המחזה מהעיתונאי שיכתוב על כל מה שראה למען ידעו שם בחוץ, יראו ואולי גם יבינו את מה שמאיים לבו - כאמור: אתמול, היום ומחר.
אוחזת בגרון הצופים
את המחזה המרתק - חרף חולשות ודברת רבה - שיש בו ניחוחות של הדרמה היוונית, שקספיר ויוג׳ין או׳ניל, ביימה בתנופה יעל פרבר, ילידת דרום אפריקה. פרבר הביאה אל במת אולם האוליבייה את המקצב והגוונים שהכירה מקרוב, עם תפאורה מסתובבת שיש בה רמזים לבקתות ובה בעת גם לבית מידות, ועם מקהלה שרה ומתופפת, ויוצרת את התחושה שהיא העדה שאותם שחורים ולבנים זימנו לספר מה היה ואיך זה קרה.
היא עושה זאת ברגישות מיוחדת בעיצוב המשחק של להקת השחקנים הנפלאים: דני ספאני כצ׳מבה, טונג׳י גסים כאחיו הצעיר המסמל את התסביך הנפשי של האפריקאים המדוכאים, החצי ממזרים של החברה האנושית, אליוט קוואן כעיתונאי, ובמיוחד - כאלמנה העיוורת - השחקנית האירית בת ה-83, שון פיליפס, זקופה ורהוטה וזכורה היטב מ״אני קלאודיוס״ כליוויה, אם-אמה התככנית של משפחת הקיסרות הרומית.
התוצאה היא שמראשית ועד אחרית ובמשך שעתיים וחצי (כולל ההפסקה, שאינה מרפה את הציפייה הדרוכה להמשך), ההצגה של פרבר אוחזת בעוצמה בגרון הצופים, שרבים מהם באו משם, כמו שכנתי משמאל שראתה את העבר, וכמוני שבאתי מכאן וחזיתי בעתיד לבוא.
כאשר לוריין האנסברי החלה לכתוב את המחזה, היא הבינה את עובדת היותו נכון לכל עת, לכל זמן ולכל מקום בעולמנו הרחב או הצר. כפי שהגדירה זאת בראיון שהעניקה בראשית דרכה המחזאית: ״כדי ליצור את האוניברסלי, חובה לתת תשומת לב רבה למיוחד.״ מומלץ לבאים ללונדון עד תחילת יולי.
les Blancs (צילום: יוהן פרסון)
Alice.land - האווטאר של תיאטרון
את ההפתעה - והאקטואליה הרעיונית-פוליטית של Le Blancs , הקדימה האכזבה, שבדרך כלל איננה מנת חלקי בביקוריי בתיאטרון הלאומי בגדה הדרומית של לונדון, ואשר השינוי באיוש התפקידים שיזם הפיח הערכות שונות לכל עבר.
עדיין מוקדם לתהות על טיב הכיוון של רופוס נוריס, המנהל שירש את סר ניקולס הייטנר, אבל לפחות בכל מה שנוגע לגרסה המחזמרית שהפיק וביים בהשראת ספרי אליס של לואיס קרול אפשר לומר כי במקום מחזמר חכם בהצגת ראווה ראויה להתכבד, מגישים נוריס ושותפיו, המחזאית מוירה רופיני והמלחין דיימון אלברן, תבשיל או תקדיח רהבתני שהטביע במצולותיו גם את המקור וגם את הרעיון.
הם העלו אותו לראשונה בקיץ שעבר במסגרת פסטיבל מנצ׳סטר, ועוד בטרם שטפו אותם הביקורות המסתייגות עד שליליות כבר החליטו להכין גרסה מתוקנת, משודרגת, משופרת של כל מרכיבי ההצגה שהתאהבו בה. וזו בהחלט זכותם וביטוי נאמן למקצועיותם המוכחת בהפקות קודמות ששמם נקשר בהן.
גם אין ספק כי לעולם אין זה מאוחר לקבל השראה מספרי קרול. הוכחה טובה לכך קיבלנו בתיאטרון גשר עם ״אליס״ של רועי חן, יחזקאל לזרוב ואפרת בן צור, ובכל מקרה מיותר לפרט ולנתח את טיב ההשראה שאפשר לקבל משני ספריו של קרול, שנראה כי לא יצלח שום מאמץ להדיחם מראשות הקאנון של ספרי ילדים (שהזמן הפך אותם לספרים למבוגרים).
וכך, אחרי כל מה שנכתב עליהם וכל הניתוחים הפסיכו-סוציולוגיים, דומה כי הכל פתוח והיד רושמת, ולפעמים גם מעוותת או מרחיקה אל תהומות אחרים, כפי שקורה במחזמר המוזר של התיאטרון הלאומי האנגלי.
wonder.land (צילום: ברגהוף ומגנבורג)
השפן הלבן הסלולרי
השכלול הגדול של ההצגה הן הקרנות וידיאו והולוגרמות היוצרות את עולם הסיוט בן זמננו שנוריס ושותפיו מזמינים אותנו לחוות עוד בקומה הראשונה, ליד המלתחה של אולם אוליבייה. שם הם מניחים את הפיתוי לקהל - מילדים ועד באים בימים - שממהר ליפול ברשת או בנקבה שמזמן השפן.
בראשית היה גן עדן, אחר כך מגדל בבל והרעיון של היוצרים הוא שבדורנו המסוכסך, האווטאר האוניברסלי של קיומנו הוא תוצר הטלפון הסלולרי שאנו נופלים דרכו אל עולם הסייבר והאווטארים הפרטיים שלנו, של חברינו, של ילדינו וגם של הורינו. פעם קראו לזה אשליה, תחפושת או התחזות, תלוי מה היה היעד. האווטאר של ההצגה הזאת הוא גם לסיפורי קרול וגם למה שנראה כסוציופתיה המונית של משתמשי הסלולר.
את זו מייצגת, כמובן, החטאת שנראית כרובצת לפתחי היחסים הישירים, הגלויים, בין הדורות, בין הורים לצאצאיהם, בין מורים לתלמידיהם. חתול הצ׳שייר שדיוקנו המאיים הוא סמלה המפתה של ההצגה, מסביר לאליס של ההצגה כי אדם צריך להיות מה שהוא בוחר להיות, חופשי מכפייה.
את גלגולי דמותה של אליס שלוש שחקניות מצוינות: לואיז צ׳ימימבה כאלי שחברי כיתתה מציקים לה ואמה איננה מבינה אותה, והכל נפתח לפניה כשהיא נשאבת לתוך הסלולרי הוורוד שלה; קרלי בודן בעיצוב נוסח דיסני בדמות אליס שהיא האווטאר של אלי; ובמיוחד אנה פרנקוליני הנהדרת במשחק ובשירה כמנהלת בית הספר המאיימת דמוית מלכת הלבבות, שמחרימה את הסלולר הוורוד של אלי ומנסה להיות קצת אליס.
שלא במפתיע, המסקנה של היוצרים והצגתם היא שעולם האווטאר הסלולרי הוא דווקא הגשר המחבר, ולאו דווקא התהום המפרידה. אולי לא כל כך ברור בין מה למה אבל אם לא הבנתם, בסוף הם מציעים לקהל לבקר באתר www.onderland. וכבר מזמן לא שמעתי בתיאטרון משפט מסיים ריק כל כך.
אבל זה לא ממש מפתיע. כשאין מחזה קוהרנטי - למרות משחקם הטוב של מרבית חברי הלהקה - כשהעיצוב הכללי והפרטני מאיים להכריע תחתיו את המתרחש, וכאשר המוזיקה מרשימה בקולאז׳ הסגנונות שלה, אבל אין בה אפילו קטע אחד שאפשר לנסות לזמזם אחרי ההצגה, התוצאה היא מופע אימים של רהבתנות.
כפי שגיליתי אחרי שראיתי אותה, אינני יחיד באכזבתה ממנה.
wonder.land (צילום: ברגהוף ומגנבורג)
10/04/2016
:תאריך יצירה
|