תיאטרון - סגנון משלה -שיחה עם לנה קריינדלין

לולא יבגני אריה היה מכריח את לנה קריינדלין לביים יש להניח שהיא לא הייתה עומדת עכשיו לפני הפרמיירה של ההצגה השנייה שלה בתיאטרון גשר. ריאיון עם מי שמעידה על עצמה שהיא נטולת אובססיה למקצוע הבימוי אך מאמינה בתיאטרון תובעני וטוטלי.

בימאית משנה

עד לא מכבר הייתה לנה קריינדלין עזר כנגדו של המאסטרו יבגני אריה - במאי הבית והמנהל האמנותי של תיאטרון גשר, התיאטרון הרוסי שלנו. שמה הופיע בתכנייה מתחת לשמו בתור בימאית מישנה. פונקציה שלא כל כך מקובלת בארץ (יש במאי ויש עוזר במאי, אבל לא "במאי מישנה").

בשנה שעברה פרצה קריינדלין למודעות עם ההצגה המדוברת "מדיאה", זו שבה יבגנייה דודינה נפלה ושברה את הקרסול. "מדיאה" היא ההצגה הראשונה שביימה קריינדלין עם להקת תיאטרון גשר כבימאית עצמאית, ובימים אלה עולה הצגה חדשה בבימויה בשם "עניין של סגנון" על פי מחזה של נואל קווארד.

היא ילידת במוסקבה, בוגרת האקדמיה הרוסית לתיאטרון במוסקבה ובעלת תואר במשחק ובימוי. שימשה כמרצה לאמנות המשחק, וביימה את "הפרדס" בתיאטרון באר-שבע והצגות מספר בסטודיו למשחק של ניסן נתיב. מאז 91`, לכשהגיעה ארצה עם קבוצת גשר היא משמשת כבימאית משנה ועוזרת למנהל האמנותי.

"גשר הוא תיאטרון של במאי אחד"

- בואי נתחיל מההתחלה - מתי ולמה עלית ארצה?

"עליתי יחד עם הקבוצה. חלמנו לעשות תיאטרון בישראל, אז באנו".

- עלינו, חלמנו, באנו... התיאטרון זה את?

"תראי, אני צמודה לאריה מ82`, כבר 23 שנים. עוד לפני שהתחלתי ללמוד. הוא זה ששלח אותי ללמוד משחק ובימוי, והוא זה שהכין אותי ללימודים".

- למה חיכית כל כך הרבה שנים עד שהתחלת לביים לבד?

"הייתי מחכה עוד, אין לי כל אובססיה לביים. יבגני הכריח אותי. בתפיסה שלי תיאטרון גשר הוא בעצם תיאטרון של במאי אחד, והשחקנים הם שחקנים שלו, ואני מכבדת את זה. תמיד כיבדתי את זה. לאחרונה התחלנו להרגיש צורך להכניס בימאים נוספים, אז מתוקף זה חשבנו שכדאי שגם אני אביים".

- למה חשבתם להתחיל דווקא ב-"מדיאה" שהוא אחד המחזות היותר מורכבים ומאתגרים?

"זו הייתה הצעה של יבגני. הוא חשב שאישה תביים את מדיאה טוב יותר מגבר. בהתחלה לא ממש רציתי. לא התחברתי לאישה שיכולה לרצוח את שני הילדים שלה, אבל אחרי שקראתי את התרגום של בן בר-שביט על התפיסה המודרנית שלו התאהבתי בחומר".

בוהמיינים שלא רוצים להתבגר

- מ"מדיאה" עברת לסגנון אחר לגמרי, לקומדיה בריטית, שגם לא ממש מאפיינת את החומרים שרואים ב"גשר".

"אני מאוד אוהבת את המחזאות הבריטית. גם בניסן נתיב ביימתי את `חשיבותה של רצינות` של אוסקר ווילד. אילו טקסטים חכמים ושנונים".

- אך בסופו של דבר יצרת הצגה מאוד לא בריטית ואם יורשה לי לומר, אפרופו השם "עניין של סגנון" גם נטולת סגנון אחד קונקרטי כי אם קולאז` סגנוני.

"בהחלט. לא התכוונתי ליצור הצגה אנגלית. אני מאמינה שאם האנגלים היו רואים את ההצגה היו הורגים אותי ובצדק. איך אני, שלא יודעת בכלל מה ההבדל בין שרי לברנדי, מתי שותים מה ומה מצחיק בזה אם מישהו שותה בבוקר ברנדי ובערב שרי או להיפך, יכולה לעשות הצגה בריטית?! ההצגה שלנו היא על אמנים, וזה גם מה שמשך אותי במחזה. בוהמיינים שצריכים להתבגר ולא רוצים. למרות ההצלחה והכסף הם נשארים ילדים קטנים ושנונים.

ומבחינה סגנונית, כן. המחזה דורש הרבה בחירות סגנוניות. כבר בעצם האופן שבו מתרגמים את שם המחזה. אנחנו בחרנו להדגיש את הצד הלא מחייב. מה שגם יאפשר לי לומר על כל דבר – טוב זה עניין של סגנון. או למשל העובדה שהמחזה מתרחש למעשה בשנות ה-30, קצת לפני מלחמת העולם השנייה. בתקופה הזו זה היה מאוד מהפכני שאישה חיה עם שני גברים, ואנחנו, מתוך נוסטלגיה לילדות שלנו ולשנים בהן ברוסיה לא היה כלום וקינאנו והערצנו את השגשוג במערב, העברנו את הסיפור לשנות ה-70. אחרי המהפכה המינית של שנות ה- 60, החברה קצת נסגרה, כך שזה שירת טוב גם את המחזה".

- האם הקהל הישראלי נתפס בעינייך כקהל שונה מהקהל הרוסי ? בעבודת הווידאו בחרת להכניס לא רק
ייצוגים של הערים – לונדון, פריז וניו-יורק אלא גם לציין את שמות הערים. חששת שלא יבינו?

"את רואה, אני יכולה לומר `זה הכל עניין של סגנון`. לכל קהל עולם אסוציאטיבי שונה וטוב שכך. לא רק לישראלי או לרוסי, או לאנגלי גם לתל-אביבי או לקהל בראשון או ברעננה. ואם רוצים ליצור דימויים משותפים יש להתחשב בכך. מסיבה זו הורדתי גם המון מושגים שלא היו אומרים כלום לקהל הישראלי".

חלום על בית ספר למשחק

- יש כבר תוכניות הלאה?

"אני לא מתכננת דברים. מקסימום למחר. קודם כל אני עדיין ממשיכה לעבוד על ההצגה. אנחנו לפני הפרמיירה. תיאטרון זה דבר חי ויש לו נטייה להתפרק ותפקידנו לשמור על ההצגות ולחבר דברים חזרה. אז כן אנחנו ממשיכים לעבוד על הצגות, לשפר אותן ולתת הערות הרבה אחרי שהן יוצאות.

"יש חלומות. כן. למשל להקים בית ספר משלנו. יבגני ואני מאמינים שיש לנו מה להציע לתיאטרון הישראלי. בינתיים לא הצלחנו למצוא מספיק משקיעים, וזה הכל מתחיל ונגמר בכסף. אבל בסוף זה יקרה".

- מהי הדיסיפלינה שאותה את מעבירה לתלמידים שלך?

"זו שלמדתי – סטניסלבסקי. זה הבסיס. ואם הבסיס לא קיים השאר לא יעבוד. כמו שבשביל לצייר ציור אבסטרקט טוב יש ללמוד קודם לרשום טוב".

- יש הצגות נוספות בקנה?

"אם נצטרך שאביים, אביים. יבגני ואני נחליט יחד. לאחרונה פתחנו את הדלת לבימאים צעירים ונקבל בשמחה כל אחד שיביא רעיון טוב שיתאים ללהקה. אנחנו מעוניינים לפתח את התיאטרון שלנו ולא להקפיא אותו על שמריו ולהביא לשעמום".

ליהנות בחזרות

- אחרי כל כך הרבה שנים, לא היית רוצה להיפרד קצת ממשפחת גשר? הרי יש ל"שידוך" הזה מחיר מסוים

"טוב לי פה. זה הבית שלי. שפכתי הרבה דם בכדי שהתיאטרון הזה יתקיים ואני אוהבת את האנשים בתיאטרון שלנו. לו היה לי משעמם הייתי קמה והולכת, אבל מאוד מגוון לי פה. מעניין שאני עונה תמיד את אותה התשובה כששואלים אותי למה את נשארת בארץ. כל עוד טוב לי פה, אני נשארת. תמיד יש מחיר. לכל בחירה יש מחיר וכרגע, נדמה לי שהמחיר שאשלם במקום אחר יהיה יותר גבוה".

- אפרופו מחיר. קשה להיות אישה בתיאטרון ועוד יותר קשה להיות בימאית בתיאטרון ועוד יותר קשה להיות אישה במאית בתיאטרון גשר שהוא כל כך טוטלי ותובעני

"אני חוששת שבזה שהתיאטרון שלנו כל כך תובעני, יש לי חלק לא קטן. ככה אני חושבת שתיאטרון צריך לעבוד. אולי הייתי אמא לא כל כך טובה במונחים קונבנציונאליים, כי הבן שלי גדל פה במסדרונות של התיאטרון, אבל זה מחיר שאני בחרתי לשלם. אני בחרתי בתיאטרון ובסך הכול יצא לי בן שאני מאד גאה בו.

- הבן שלך הולך בדרכך אפשר לומר. את מאושרת מזה?

"הבן שלי כבר בן 24 ולומד קולנוע בבית ברל. הוא בחר בזה. אני לא עודדתי ולא ניסיתי למנוע. מהניסיון שלי אני יודעת שזה לא עובד. הוא ימצא את דרכו".

- מה היית מאחלת לעצמך?

" אמנם אני עושה מה שאני אוהבת, ולא הייתי מחליפה את זה, ובכל זאת הייתי שמחה לקצת יותר כסף. הרי בתיאטרון לא ממש מרוויחים. אבל מה שהכי חשוב בחיים זה לדעת ליהנות. אני מאוד נהנית בעבודה. גם מהרגעים הקשים. הרי הקושי זה חלק מהעניין, משם מגיע האדרנלין. ואני מקבלת את הקושי באהבה כי כשקל מאד בחזרות זה חשוד. אם נהנינו מדי אז רוב הסיכויים שיצרנו פלופ והקהל לא ממש ייהנה ".