תיאטרון - ביקורת דיסקים: גלעד, יהורם גאון, שושנה דמארי

בסקירת הדיסקים הנוכחית: גלעד ממשיך בעקביות את דרכה של להקת האם "שוטי הנבואה", ליהורם גאון יש עדיין הרבה מה להציע כזמר, ויש גם מזכרת יפה משושנה דמארי.

הטוב והחיובי שבעולמות השאנטי

כמו מוש בן ארי, שיצר לעצמו מסלול עצמאי ומקביל לפעילותו בלהקת "שבע", כך גם גלעד ויטל מ"שוטי הנבואה" מנצל את האנרגיות החיוביות שמקיפות בתקופה האחרונה את אלבומי השאנטי, כדי להציג בפנינו את המוזיקה שלו גם באופן אישי. תוך כדי כך הוא גם משמיט את שם המשפחה, ומאמץ לעצמו את שם המותג - "גלעד".

המוזיקה של גלעד אינה שונה במהותה מזו של להקת האם. המסרים החיוביים, שמטיפים לאהבת האדם והעולם, אבל לא מצליחים ליצור הזדהות אמיתית עקב שימוש במושגים גדולים במקום אמירות אישיות, ההשפעות המוזיקליות הג`מייקניות וההודיות, המשולבות היטב באלמנטים מערביים כגון גיטרות חשמליות מייללות, נמצאים כאן כולם וביתר שאת, וגם קולו של גלעד, שנשמע לא מעט באלבומים של "שוטי הנבואה", אינו ממציא פה את עצמו מחדש, ואינו מצליח להסביר את הצורך לצאת בקריירה עצמאית.

אבל, ושיהיה ברור, זהו בהחלט אינו אלבום רע. בדיוק כמו באלבומים של "שוטי הנבואה", גם הפעם לא מנצלים גלעד וחבריו מהלהקה שמסייעים לו בשירה ונגינה, את הנישה הרוחנית שבה הם פועלים כדי לחפף ברמה המוזיקלית. השירים מולחנים ובנויים היטב, ודרך קולו היפה של גלעד הם מצליחים אולי להחדיר את המסרים החיוביים שאחרת היו הולכים לאיבוד ברמה הטקסטואלית. ההפקה המוזיקלית, גם היא נתונה בידיו של גלעד, לוקחת את כל הטוב והחיובי מהעולמות שבהם בחרה לפעול, ומצליחה לגוון ולשמור על רמה גבוהה של עניין לאורך האלבום, וליצור מערבולות צלילים מינורית ונעימות לאוזן.

גלעד – המכנה המשותף, אן.אם.סי

מרגש לפרקים

מיזם מוזיקלי חדש, משדך את שירתו של יהורם גאון לעשרים ושישה שירים ותיקים מימי קום המדינה. שיריהם של לוין קיפניס, נתן אלתרמן, אלכסנדר פן, יעקב אורלנד ועוד נכסים שכאלה, המחוברים למנגינותיהם של מוזיקאים כגון סשה ארגוב, מרדכי זעירא, דוד זהבי ויאיר רוזנבלום, מבוצעים בדיוק רב תוך שמירה על כל ההטעמות המקוריות, בליווי תזמורת של ארבעה עשר נגנים קלאסיים, בהפקתו של דודו אלהרר ובניצוחו של מישה סגל.

ההפתעה הגדולה באלבום הזה, מגיעה דווקא מכיוונו של יהורם גאון. אחרי כל כך הרבה שנים שבהן לא נשמע קולו, אלא בדואטים מחולטרים בתכנית הטלוויזיה שלו, כבר לא ציפיתי ממנו להרבה. כשאני שומע אותו שר יפה כל כך, בצלילות ובטווח מרשימים (אם כי לא חף מהמניירות הידועות של שירתו), ומצליח על אף חרדת הקודש הרבה שמאפיינת את ההפקה והביצוע, גם להביע כנות ולרגש לפרקים, אני בהחלט מתמלא בתחושה נעימה, ובתקווה שיהיה לאלבום הזה המשך בדמות אלבום חדש ומקורי.

כשהוא שר את "אני נושא עימי", בעדינות ובהטעמה, הוא מצליח להוציא מהשיר איכויות ורגש שלא שמעתי בו עד היום, וכך גם ברבים מהשירים שכבר שמענו עשרות ומאות פעמים, ובאלה שלא שמענו כמעט אף פעם. אם רק היו יוצרי האלבום משקיעים חלק קטן מן המאמץ במחשבה על המאזין, שדרושה לו מדי פעם גם אתנחתא קלילה ומשחררת בין הכבדות המתמשכת של השירים והליווי המוזיקלי, היה לאלבום הזה סיכוי להגיע להרבה יותר מקומות. במקרה הזה, יהנו ממנו בעיקר נוסטלגיולוגים, וחסידיו המושבעים של יהורם גאון.

יהורם גאון - ליוית אותי ארצי, מדיה דיירקט

גדוּלה

לפני שבועות מספר ערכתי פרידה אישית משושנה דמארי, וכל שהיה בידי הוא תקליט ויניל ישן וחורק ופטיפון מעלה אבק, שיצא מהמחסן במיוחד עבור הצורך הזה. אז הצטערתי על כך שלא הקדשתי לה מספיק תשומת לב לפני כן. במהלך ההאזנה הבנתי פעם נוספת את הגדולה והייחוד שבשירתה של דמארי, אשר מושכת את המאזין לגמוע את מילותיה בשקיקה. זה היה נכון לפני עשרות שנים כשהייתה כוכבת גדולה, ונכון גם בשני השירים הנהדרים שכתב עבורה עידן רייכל באלבום הפרויקט השני שלו, מהשנה שעברה.

כסנונית ראשונה במבול האוספים שבוודאי עוד יגיעו, נחת אצלי השבוע אלבום יחיד עם עשרים ושניים שירים, ובהם מבצעת דמארי את שיריו של משה וילנסקי. השירים שבאלבום, וביניהם מיטב הלהיטים המוכרים ביותר של דמארי ("כלניות", "צריך לצלצל פעמיים", "אני מצפת"), נכתבו ובוצעו בעיקר בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, עם יוצא דופן אחד ("כשאני עומדת על במה"), משנת 2001.

היריעה המצומצמת יחסית מתגלה פה כיתרון, כשהדיסק מסתיים עוד הרבה לפני שמגיע השובע, וחוזר, שלא כמו בחיים, שוב לנקודת ההתחלה. יהי זיכרה ברוך.

שושנה דמארי שרה משה וילנסקי - לאור הזיכרונות, הד ארצי