תיאטרון - קרוב לבית של סמדר סייר

אחרי ששיחקה בכמה סדרות טלוויזיה, מככבת סמדר סייר בסרט ראשון, "קרוב לבית". מי שעזבה את בית הוריה בגיל 15 וחיפשה את עצמה בעבודות מזדמנות ובדירות שכורות (כולל מגורים בבית השאנטי) חיה היום בקיבוץ נירעם ולומדת ויוצרת קולנוע במכללת "ספיר". דור העתיד של הקולנוע הישראלי.

"אין לי גחמות להיות מפורסמת"

למרות שיש לה את כל "הרקע המתבקש", סמדר סייר לא רוצה להיות אייטם. בטח לא רכילותי-צהובוני, כמקובל היום. הביוגרפיה הקצרה שלה גדושה אמנם במהלכי חיים עצמאיים, חלקם עסיסיים ופיקנטיים, שממש לא אופייניים למרבית בני גילה (26), ויכולים לייצר דרמת הישרדות אותנטית מרתקת, אבל היום היא כבר במקום אחר. תכלית הריאיון הזה, כדבריה, הוא לתת במה לסרטה "קרוב לבית" ולאמנות. "אני רק רוצה לעשות את האמנות שלי בשקט. אין לי גחמות להיות מפורסמת או לשחק בטלנובלה או להרוויח הרבה כסף", היא מדגישה. "אני גם לא מבינה למה אם אני משחקת בסרט של מישהו אחר ומבצעת תפקיד שביקשו ממני לבצע, אז עושים לי `חיים שכאלה`. אני לא מבינה איך החברה שלנו צורכת את זה, ולמה זה מרתק אנשים. אני רק רוצה ליצור אמנות".

בסרטה הראשון (ברקורד שלה רשומות הסדרות "בת ים ניו יורק", "זינזאנה", "שלווה" ו"אשליות"), שעליו חתומות שתי במאיות, וידי בילו ודליה הגר, היא בתפקיד ראשי לצד נעמה שנדר. שתיהן מגלמות חיילות חיב"ה בירושלים, שתפקידן הצבאי הטעון מחייב בדיקת - שלא לומר השפלת - ערבים החוצים מירושלים המזרחית למערבית, על מנת לנסות ולגלות טרוריסטים פוטנציאליים. בתוך כדי כך מתפתחת ביניהן מערכת יחסים רצופת תאקלים, בגלל אופיין השונה, עד שהדברים מגיעים לידי פיצוץ ודרמה גדולה. מירית (שנדר) היא הילדה הטובה שמצייתת להורים ולמפקדת, ובגדול הולכת בתלם. סמדר לעומתה לא דופקת חשבון למסגרת הצבאית, וגם בחיים האישיים אוהבת לקחת סיכונים ולהלך על הקצה.

- אחרי סדרות טלוויזיה, איך זה מרגיש להיות על המסך הגדול?

"יש הבדל גדול, גם מבחינת האחריות שלך כשחקן – יש הרבה יותר סצינות והמון עבודה אישית שצריך לעשות, מעבר לחזרות עם הבמאיות. בטלוויזיה לא ממש הרגשתי שאני עושה מספיק חזרות וגם שיחקתי בתפקידים משניים. ב`קרוב לבית` ההתייחסות שלי הייתה שונה, כי אני כבר כותבת תסריטים ולומדת קולנוע (במכללת `ספיר` שבדרום). אני עוסקת בזה כבר כמה שנים, ובגלל זה הייתה לי הפסקה ארוכה מהמשחק, מאז הסדרה האחרונה של בוזגלו. ההתנסות הזו גרמה לי להתחיל לכתוב תסריטים, ובאיזשהו שלב הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, לביים ולכתוב. לכן, כל ההתייחסות שלי לעבודה בסרט, כבר משלב האודישנים, היה מאוד מרתק, לראות את זה מהצד ולהסתכל על כל ההתרחשות הזו כסטודנט, וללמוד תוך כדי כך".

"אנחנו שולחים את הילדים שלנו ללבוש מדים ולבקש מערבים תעודות זהות"

- בעיני סמדר בסרט היא אנרכיסטית מקסימה, צעירה וחיילת שעושה מה בראש שלה. איך התחברת אליה?

"על פי הבמאיות, היא בחורה נורא קולית, מרדנית ושונה, אבל אני ראיתי אותה לא כאנרכיסטית, אלא כילדה שאין לה בכלל דעות פוליטיות, או מודעות או דעתנות גדולה. היה לי קשה להתחבר לזה, כי אני הרבה יותר דעתנית ממנה, אבל יש משהו מאוד נכון בדמות הזו. אני רואה את זה אצל אנשים צעירים אחרים. הצבא זה חובה, אתה מתגייס, עושה מה שאומרים לך, אבל מנסה להתחמק אם התפקיד משעמם. זה הלך הרוח שגיליתי אצל הנערות שדיברתי איתן לצורך התחקיר. לא שירתתי בצה"ל, אז הלכתי לדבר עם הרבה בנות, כדי להבין מה המסגרת הזו, מה נדרש ממך ומהן ההתמודדויות הנפשיות שנערה צעירה צריכה לעבור".

- לא הבאת לתפקיד הנערה שעושה דברים לא כל כך מקובלים חברתית, את הרקע שלך? הרי גם את עשית דברים שלא נחשבים לנורמה אצל נערות ונערים מתבגרים.

"עשיתי דברים לא מקובלים, אבל הם נעשו ממקום מאוד מודע ומתוך איזו אמת גדולה. סמדר בסרט היא מאוד הפוכה בעניין הזה. מדובר בילדה די מפונקת, אם כי יש לה את יצר ההישרדות והיא יכולה להתמודד אולי בכל מקום. אך הדברים לא בשליטתה, ואני חושבת שהיא מייצגת את הלך רוח הנעורים של הדור החדש שעכשיו בצבא. הוא נמצא, ולא נמצא, צריך לבדוק תעודות זהות של ערבים, אבל לא באמת מתחבר לתפקיד, עד שהמציאות טופחת לך בפנים. מצד שני הבנות חיות באיזה אסקפיזם, וזה מאוד הגיוני, כי מדובר בילדות שממשיכות את החיים שלהן, יש להן התאהבויות והן מנהלות חיים רגיל אחרי המשמרות בצבא".

- קצת אבסורדי הניגוד הזה

"כן, זה ששמים בפרונט את הבחורות האלה, מייצג בעצם את האינדיבידואל של כל אחד מאיתנו במדינה הזו. עצוב לחשוב שאנחנו שולחים את הילדים שלנו ללבוש מדים, לאחוז בנשק ובאיזה ווקי טוקי וללכת להגיד לערבים: `תביאו תעודת זהות`".

"זו לא חובה לשחק בטלנובלה"

היום סייר לומדת קולנוע במכללת "ספיר", כאמור, ומתגוררת בקיבוץ נירעם שליד שדרות. "בשלב כלשהו התחלתי לכתוב סדרת טלוויזיה, ולחשוב על בימוי, ולצורך זה הייתי חייבת ללמוד את המקצוע בצורה מסודרת", היא משחזרת. "התמזל מזלי וקיבלתי מלגת לימודים ב`קמרה אובסקורה` והתחלתי ללמוד. אבל לא מצאתי את עצמי שם, בגלל שההוויה האורבנית ולימודי הקולנוע ביחד, זה היה היסטרי מבחינתי, גם בקטע הכלכלי, וחיפשתי מקום שקט שבו אוכל לעשות את זה. התקבלתי לכמה בתי ספר לקולנוע ובחרתי את ספיר בגלל המקום המקסים שהוא נמצא בו. ובכלל, אני מאוד אוהבת טבע. אני גרה בצריף יפה שגובל בקצה של הקיבוץ ומאחורי הבית שלנו יושב כל האחו ויש פרות. זה נראה לי המקום הכי שפוי להיות בו כדי לעסוק באמנות כל כך ייצרית ותובענית".

- כשחקנית, מן הסתם בעקבות "קרוב לבית" תהיי יותר מבוקשת. יש דברים שמראש את פוסלת?

"אני מרגישה ותמיד הרגשתי שלא אוכל לשחק בכל דבר. כלומר, לא אוכל סתם כך ללכת ולעשות טלנובלה, אם אני לא מאמינה בחוקי הז`אנר וזה לא מעניין אותי כמוצר צריכה שהייתי צופה בו בטלוויזיה. מן הסתם, אחרי שאתה נהייה סטודנט לקולנוע, אתה נעשה עוד יותר ביקורתי. אמנם בטלנובלות יש הרבה כסף, אבל אני עדיין בחורה צעירה, לא נמצאת באיזה משבר כלכלי, אין לי ילדים שאני צריכה בשבילם להביא הרבה כסף הביתה. אני לא רוצה לשלול את זה לגמרי כי ייתכן שבנתונים מסוימים אעשה את זה, אבל זה לא הכיוון, מבחינה נפשית ומבחינת החלומות שלי. אפשר תמיד גם להביא כסף ממקומות אחרים: למלצר וללמד ולשכתב עבודות. יש הרבה דרכים להרוויח כסף. נכון שבסדרות כאלה יש הרבה כסף, אבל יש לזה גם השלכות נפשיות שקשורות לאגו, שכרגע אני לא מרגישה שאני רוצה לעבור. אני חושבת שיהיה לי הרבה יותר חכם כן להתרכז בלמידה שלי ובאמנות עצמה. לא חובה לשחק בטלנובלה ולהיות מפורסמים ושיהיה לך אתר מעריצים באינטרנט. אתה יכול גם לעשות דמות נפלאה בהצגת פרינג` ולהרגיש טוב עם עצמך".

- ממה בעצם את מתפרנסת כרגע?

"השנה בכלל לא עבדתי. בסמסטר הקודם ניזונתי מהכספים של הסרט, ועזרתי גם להורים שלי, וכעת הם עוזרים לי בחזרה".

"אם לא הולכים עם דברים עד הסוף אז זה לא משחק"

- כשחקנית, את טוטלית או שיש לך קווים אדומים?

"זה נורא קשור לדמות שאתה משחק, ותהיה טוטלי אם אתה נורא מאמין במה שאתה עושה. אני עובדת הרבה עם ילדים כשאני מלמדת, והם יורים בך עם אקדח דמיוני בלי המצלמה, ומבחינתם אתה מת. זה בעצם נראה לי משחק. אני לא חושבת שלהיות עירומה בסצינה זה בהכרח אומר שהיית נורא טוטלית. זה אומר שהתפשטת. לא שיש לי או אין לי בעיה להתפשט, כי זו לא אני שם, גם אם אחרי זה 20 אנשים יגידו, היי היא התפשטה בסרט. זאת לא אני. אני חושבת שאם לא הולכים עם הדברים עד הסוף מבחינת הנפש של הדמות שלך, אז זה לא משחק. אם לא תעשי את זה, אז איך תדעי? איך תעבירי תחושות, רגשות ומצב פיזי של אדם אחר. וגם כאן תלוי באיזה תפקיד מדובר. ב`זינזאנה` שיחקתי רוצחת, אז מה, אני צריכה ללכת ולרצוח? לא, אבל אני הולכת וקוראת עיתונים ואוספת חומר פסיכולוגי על רוצחים ומנסה להיכנס לזה לאט לאט.

מבחינתי התהליך הזה כרוך בללכת לאיזה שבוע לאנשהו או לבקש מאנשים לא להגיע לבקר. צריך לעבור איזה תהליך ניתוק מעצמך, וגם לקחת את עצמך למקום שהוא נורא רחוק, עד הסוף".

" מבית השאנטי ל"בת ים ניו יורק"

אחד החלומות של סמדר סייר בילדותה היה לרקוד בלט. בשלב מסוים היא התקבלה לסדנת לימוד מקצועית בקיבוץ געתון. "היתה לי שם התנסות חזקה וחיובית, אבל עברתי טראומה כי זזו לי חוליות בגב, ולקח לי זמן להבין שרקדנית בלט אני כבר לא אהיה. זה היה מאוד עצוב כי כל החיים שלי בעצם משכו לשם", היא משחזרת. מסלול חייה בכללו היה מסע עצמאי אמיץ ומורכב להכרה עצמית. כבר בגיל 15 היא גילתה חוסר מנוחה במסגרת בה חיה ועזבה את בית הוריה (בעוד שתי אחיותיה נשארות בקן המשפחתי). זה קרה לאחר שהמשפחה עברה בגלל בעיות כלכליות מממרכז הארץ לצפון, וסייר החלה לחפש את דרכה העצמאית. המהלך כלל התנסות בעבודות מזדמנות שונות, ממלצרות וריקוד במועדונים ועד דגמון עירום, החלפת דירות שכורות רבות בצפון הארץ ובמרכז, התגלגלות ברחובות והשתכנות בבית השאנטי למשך שנה וחצי, שם נחשפה לדבריה סיפורים מזעזעים ויוצאי דופן של ילדים. ואם בדרך היו כאלה שנתנו לה להבין שהיא לא נורמלית, שם הבינה שהיא בהחלט שפויה. בהמשך הפכה סייר לנציגה אותנטית של ילדי הרחוב ודיירי בית השאנטי באמצעי התקשורת.

"כל פעם שאני נכנסת לאיזשהו קולקטיב, כיתת משחק או המכללה, לאנשים נראה שאני נורא שונה ונורא מיוחדת ושיש לי סיפור חיים נורא מעניין ומיוחד", היא אומרת. "אבל אני הגעתי ממקום שהכרתי אנשים וילדים, חלקם מתים היום, שיש להם סיפור חיים שאם היית שומע אותו לא היית מאמין. היית צועק, `תקשיבו קורים דברים מזעזעים בארץ הזו`. הסיפור שלי הוא דווקא אחד האופטימיים שאני מכירה. הדברים שנחשפתי אליהם גרמו לי לשאול איזו מן חברה אנחנו, איפה אנחנו חיים".

השהייה בבית השאנטי שינתה את חייה. בגלל טעות מקרית, מלהקת התקשרה לשם כדי לחפש שחקנית, וסייר שענתה לטלפון הוזמנה לאודישן ל"בת ים ניו יורק". "הסברתי לה שאין פה שום שחקנית, אבל היא הזמינה אותי לאודישן, אני לא יודעת למה", היא משחזרת. "ואחרי שלוש פגישות התקבלתי. מריומה לקחה אותי לרודיקה אלקלעי, ואפילו לא ידעתי על מה חתמתי, לא היה לי ברור בכלל מה קורה. רק הבנתי שיש לי סוכנת ושהיא תגיד לי מתי יש לי אודישנים. עשיתי את הסדרה הזו בגיל 18. גילמתי דמות מבוגרת יותר, שהייתה אמורה להשתתף רק בפרק אחד, אבל היה לי קליק מצוין עם הבמאים וזה התארך". משם הדברים התפתחו לכיוון העשייה הטלוויזיונית ולקולנוע.

- כיוצרת, תגוללי בפנינו יום אחד את סיפור חייך המלא?

"בתהליך היצירה זה נושא שמעסיק אותי, והחבר שלי אומר: `את לא יכולה לכתוב או ליצור דברים שקשורים בחיים שלך, ואם ישאלו אותך על זה אחר כך לא לספר. האמת היא שתהליך היצירה קשור במקרים רבים בריפוי או בחיטוט בפצעים שלך, והשאלה היא מה אתה מוציא החוצה ומה אתה משנה. אני עוסקת בזה עכשיו בתסריט שאני תקועה בו. יש איזה היבט של הדברים שעברתי ביצירה שלי, אבל אני יותר לוקחת את הרעיון הבסיסי, את האנרגיה או את המוסר השכל החברתי. יש תהליך של התבגרות שאני עדיין צריכה לעבור".

לפרטים נוספים
מועדי הקרנות