בהשוואה לעולם הטלוויזיה המודרני, "נישואי פיגארו" היא מעין סיטקום - קומדיית מצבים העוסקת בהבדלי המעמדות ובהשפעתם על אהבה, תשוקה ומערכות יחסים.
בתקופתה, הייתה "פיגארו" פורצת דרך - אופרה סקסית ועוקצנית, שהדמויות בה מלאות תשוקה ויצרים. זוהי אופרה עמוסת שקרים ותככנות, שהאמת נאמרת בה רק בתור מפלט אחרון. אבל דה-פונטה (כותב הליברטו) ומוצרט (המלחין) היו גאונים מספיק כדי להפוך את "פיגארו" מקומדיה דל`ארטה פשטנית ליצירת מופת אופראית.
המופתיות הזו היא בעיקר בזכות מוצרט, שכתב פה רצף של שיאים מוזיקליים: החל בפתיחה המפורסמת, המשך באריות המופלאות של כרובינו, פיגארו והרוזנת, וכלה בקטעי אנסמבל כמו השישייה המורכבת במערכה השלישית או הפינאלה המרשים. מבחינה טקסטואלית, הרי שאפשר לפטור חלק ניכר מהעלילה כ"לא רלוונטי" עבור המאזין בן המאה ה- 21.
בימים אלו עולה "נישואי פיגארו" בפילהרמונית, בניצוחו של זובין מהטה וההפקה היא עם תפאורה ובימוי חלקיים, כנגזר ממגבלות תקציב.
התזמורת ממוקמת במרכז הבמה, והזמרים שרים מעל מסלול לבן מוגבה שנמצא מסביב לתזמורת. מכל צדי המסלול יש דלתות, שדרכן הזמרים נכנסים ויוצאים על-פי התפתחות העלילה. עיקר השירה נעשית מאחורי התזמורת, אבל יש לא מעט גיחות של הזמרים לצדי המסלול או אפילו קדימה.
בסך הכל הבימוי הזה הוא אפקטיבי מאד, והוא יכול להילמד בקורס "איך להעלות אופרה במינימום תקציב ולהישאר בחיים". מדי פעם יש אפילו הברקות, כמו הבריחה של כרובינו דרך האולם או הרגע שבו פיגארו יורד לקהל במטרה לשכנע אותו שאי אפשר להאמין לנשים. זה נחמד, ולרגע לא עובר את גבול הטעם הטוב.
החלטת הבימוי התמוהה היחידה היא בלבוש של המקהלה- זמרי המקהלה היו לבושים כולם בג`ינס מהוה ובחולצות לבנות פשוטות, ממש כאילו באו הרגע מהרחוב. הרעיון היה מן הסתם להתחבר לצד האנושי והבלתי-אמצעי של האופרה, אבל התוצאה מאד לא אסתטית ומשדרת שלא בטובתה זלזול וחפיפניקיות.
לגבי איכות השירה - הסולנים מגיעים ברובם המכריע מחו"ל, וכמעט כולם טובים עד מעולים. המשכנעים ביותר היו פטרישה ריזלי הנפלאה (בתפקיד כרובינו), אילדיקו ריימונדי (סוזאנה), חן רייס הישראלית (ברברינה), שהציגה קול מתוק והופעה מקסימה, ואינגריד קייזרפלד (הרוזנת), שהצליחה לרגש ממש.
הזמר בתפקיד המרכזי של פיגארו, פרנצ`סקו אלרו ד`ארטניה, התחיל קצת צולע - כמה פעמים הוא לא ממש נכנס בזמן עם התזמורת- אבל הוא ניחן בקול יפהפה וגם חוש התזמון שלו השתפר פלאים בהמשך. שני הזמרים הפחות מוצלחים היו קורט רידל (בתפקיד ברטולו) שהציג קול וולגרי מדי, וקרלו בוזי (דון קורציו ודון בזיליו), שהציג קול דק ומתכתי.
אבל זה לא היה מספיק לקלקל את החגיגה הכללית. את התמונה החיובית חתמה מקהלת זמרי פילהרמוניה הישראלית, ששרה ממש בסדר את העשר דקות שהקציב לה כאן מוצרט. הפילהרמונית ליוותה היטב, וזובין מהטה הוכיח שוב את כישרונו בליווי מדויק ורגיש של זמרים.
ועוד שתי הערות חשובות לסיום. האחת - אם אתם לא מכירים את העלילה, אל תילחצו. העלילה מופרכת ביסודה ומרובת דמויות, וזה עשוי לבלבל. איש נחמד שישב מאחורינו נגנב מזה שהוא לא מצליח לעקוב, ואשתו נתנה לו המלצה נבונה: "פשוט תקשיב למוזיקה, ותעזוב את השטויות". אופציה שניה, ומומלצת יותר, היא לקנות תכנייה ולקרוא לפני שמתחילים. וההערה הנוספת - האופרה ארוכה מאד (שלוש וחצי שעות), ומסתיימת בערך בחצות. קחו את זה בחשבון בתכנוני הזמן.
בסך הכל זוהי הפקה כיפית, עם מוזיקה יפה וביצוע טוב מאד. מומלץ.
מועדי הקונצרטים
23/02/2004
:תאריך יצירה
|