החום והלחות לא הצליחו להשאיר את תושבי בת ים והסביבה בבתים. אלפים גדשו אתמול את טיילת העיר וצפו במיצגים רבים במסגרת פסטיבל תיאטרוני הרחוב. מיכל בן דוד נהנתה מהארגון, מהמקוריות של המופעים וגם מהתחושה שאסור להישאר יותר מדי זמן במקום אחד כדי לא להפסיד מיצגים אחרים.
צעדת הטיילת
כבר בשעות אחר הצהריים המוקדמות החלה הטיילת בבת ים להתמלא. בשעה 20:00 כבר כמעט אי אפשר היה לזוז. חלק מהמיצגים נעו לאורך הטיילת, כאשר השחקנים עוצרים מדי פעם ומציגים את היכולות שלהם. מיצגים מורכבים יותר הוצגו במחזוריות של אחת לשעה, וכך אפשרו כמעט לכל מי שרצה לצפות בהם.
בשעת השקיעה המחזה היה יפה במיוחד. כמעט בגובה הים החלו לפעול כמה מיצגים, כמה מטרים אחר כך על קו החוף ילדים והורים המשיכו לשחק ונהנו מצלילי המוזיקה. מאוחר יותר כשהחשיך גם הם עלו והצטרפו לצעדה מצד אחד של הטיילת לצדה השני בניסיון לחזות בכל מה שניתן.
המיצג הבולט ביותר היה ה"ארביט שואו". זה התחיל משני סטים של תופים שהותקנו על מתקן תלוי באוויר. התאורה והמוזיקה לא השאירו מקום לספק – את המופע הזה שווה לראות. בשעה הנקובה עלו על המתקנים שני מתופפים, ריחפו באוויר על וגרמו לקהל לרקוד ולהריע. בהמשך המופע הצטרפו שתי אקרובטיות לבושות לבן שניתלו מהאוויר וזזו בגמישות ובאלגנטיות מדהימה לצלילי המוזיקה והתופים. הניגוד בין האקרובטיות האלגנטיות לבין החיספוס של המתופפים יצר שילוב יפהפה.
פתאום שמעתי שיר של אלביס פרסלי ובובת ענק שלו ריקדה לא רחוק ממני. כשהתקרבתי וראיתי שלושה בחורים שמתפעלים את הבובה ומניעים אותה בדיוק לפי הקצב והמנגינה של השיר. הקהל המבוגר שהיה שם התלהב מהשירים הנוסטלגיים, אבל הילדים פשוט הסתכלו המומים על הבובה, ולא הבינו איך מה שהאנשים הקטנים עושים מתחתיה מצליח להניע אותה בצורה כל כך מדויקת.
מסכות בקהל
כשהסתובבתי אתמול בטיילת בבת ים נדמה היה לי שבעירייה שם ניסו לחשוב כמעט על הכל. כך למשל, כדי להפיג מעט את החום והלחות הוצבו לאורך הטיילת כמה צינורות עיליים שהשפריצו זרזיפי מים עדינים על העוברים ושבים. אחרי ויש מהצינור, הבריזה מהים מקבלת משמעות הרבה יותר גדולה. בנוסף באמפי תיאטרון העירוני הוצבו עשרות מתקנים מתנפחים שאיפשרו לילדים לפרוק קצת אנרגיות ולהורים מפלט מהצפיפות בין המיצגים.
בנוסף למיצגי התיאטרון לאורך הטיילת פוזרו עשרות פסלים של מסכות ענקיות. כל מסכה עוצבה על ידי מישהו אחר, ובין המעצבים אפשר למצוא גם את זאב רווח, יונה אליאן, חיים טופול ואחרים. עקב הצפיפות הרבה של האנשים חלק מהמסכות פשוט נבלעות בתוך הקהל, אבל שווה לחפש אותן ולדמיין על מה חשב כל אחד שעמד לפני המסכה הריקה והחליט איזה פנים וצורה לתת לה.
ב-23:00 , מיצג מרשים של זיקוקי די-נור נתן את אות הסיום ליומו הראשון של הפסטיבל. בדרך הביתה ניסיתי להריץ בראש את כל המיצגים שראיתי, וזה היה בלתי אפשרי. ליד רבים מהם לא הספקתי להתעכב, ואני בטוחה שהיו כאלה שכלל לא ראיתי. אבל לפעמים לא צריך לראות את כל הפרטים כדי להבין את התמונה המלאה – פסטיבל בת ים לתיאטרוני רחוב הוא סיבה מספיק טובה כדי לצאת מהבית, לספוג קצת תרבות ואחר כך לרוץ ישר למקלחת כדי להתרענן.
תכניית הפסטיבל
23/08/2006
:תאריך יצירה
|