תיאטרון - ג’אז ישראלי תשס"ו

הג`אז הישראלי צבר תאוצה בשנה האחרונה מכמה כיוונים חדשים. היום יותר מתמיד החינוך לג`אז מתחיל להראות תוצאות, יש איפה לנגן, היכן להוציא תקליטים ומוזיקאים צעירים יוצרים ג`אז קומונקיטיבי שפונה לקהלים חדשים. סיכום שנה אופטימי.

בלי רייטינג

ראש השנה הוא תמיד זמן טוב לסיכום שנה בג’אז, בעיקר בגלל פסטיבל הג’אז בים האדום, המרכז אליו מאמצים עשרות רבות של מבצעים ומבצעות, ורובם אינם שייכים כלל לחלקו הרשמי של בפסטיבל אלא פועלים בשוליו כנגני רחוב ולובי, משתתפים בג`אם ובסדנאות, רעבים לתשומת לב. תחילת ספטמבר הוא גם מועד תחילת לימודי הג’אז במכללות ובבתי ספר תיכוניים שונים, שמהם כך יתברר בהמשך מגיעה התנופה האמיתית לג’אז הישראלי השנה.

אם מדד ההצלחה הוא שידורי טלוויזיה, מדיה אלקטרונית, סטטיסטיקה ב"גוגל" וכו` חייו של ענף הג’אז בארץ מעטים ורעים. אפילו שידורי הג’אז בערוץ 2 ששודרו ב-3 בלילה (ושימשו אליבי לצורכי הגדלת אחוז "הפקות מקור" ) פסקו לחלוטין. אלמלא ערוץ "מצו" הנדיב השופע ג’אז ובלוז והתכנית הדוקומנטרית של הבמאי מרטין סקורסזה בנושא הבלוז המשודרת פרוסות פרוסות בערוצים שונים היינו מרגישים יתומים לחלוטין. ברדיו יש לנו את ערוץ 88 המספק כ-15 שעות שבועיות של ג’אז ובלוז ( ועוד קצת ב"קול המוסיקה") העיתונות הקדישה מקום מועט לסקירות רציניות, למעט הפרומים באינטרנט, שם הפעילות מניחה את הדעת. ג’אז אינו מביא רייטינג, נקודה.

ערים בג`אז: תל-אביב, ירושלים, גבעתיים

אלא שהפעילות האמיתית של הג’אז לא הייתה מעולם בטלוויזיה, ברדיו או בעיתון. ג’אז הוא קודם כל הופעות חיות, ואלה היו דווקא בסימן עלייה.

לראשונה נערך פסטיבל ג’אז בירושלים ביזמתו של הגיטריסט אצ`ה בר עם אורחים מכובדים מחו"ל ובראשם הפסנתרנית ג`רי אלן והטרומבוניסט קרטיס פולר. בירושלים מתקיימת פעילות ג’אז סדירה (בצוללת הצהובה, בארטל ובמקומות נוספים) שנגני ג’אז מכובדים כפסנתרן ג`וניור מאנס התארחו בה. הג’אז נלמד כמקצוע ראשי באקדמיה למוזיקה בירושלים (ולאחרונה גם בבית הספר מוסררה) ויש בבירה מספיק חובבי ג’אז להחזיק פסטיבל שנתי. דווקא פסטיבל ישראל, אשר בשנים לא רחוקות הביא גדולי ג’אז ששום מפיק פרטי לא היה מעז להביא (ססיל טיילור,אנדריו סיריל, מקס רואץ` ועוד רבים) הסיט את התעניינותו בשנים האחרונות לכוון האתני ורוב פעילות הג’אז שלו מתרכזת בהופעות רצופות של נגנים ישראלים בפואיה המהודר של תיאטרון ירושלים.

בתל-אביב התעצמה פעילות בתחום יבוא הג’אז. אמנם אף אמרגן לא יסתכן בשכירת היכל התרבות כבעבר אך מועדון "זאפה" הביא נגני ג’אז בכירים כסקסופוניסטים ג`וני גריפין ובני גולסון, האבובן יוסוף לטיף והזמרת סטייסי קנט. שלשת השמות הראשונים הם אמנים בכירים ביותר, אך האמת היא שהם בעשור השביעי והשמיני לחייהם וניצוצות הגדולה הבוקעים עדיין מפעם לפעם לא יכולים להסתיר את תלותם במלוויהם הממלאים את רוב הזמן. סטייסי קנט, לעומת זאת, באה בזמן הנכון, ולמרות שסוג ההגשה האירוני שלה לא מקובל כל כך בארץ היא לימדה אותנו פרק או שניים באמנות ספר השירים האמריקני.

המוסדות הקבועים בתל אביב – פסטיבל הג’אז והבלוז בסינמטק, שאמנם נפל מקודמו (2005) שהביא את ארצ`י שפ המיתולוגי אך הצטיין בתחום הפסנתרנים; סדרת הג’אז במשכן האופרה שהביאה את הטרומבוניסט סלייד המפטון וסדרת "ג’אז חם" במוזיאון תל-אביב סיפקו גם השנה את הסחורה. למשכן יש תקציב להבאת קבוצות שלמות ומוזיאון תל-אביב בעל התקציב הקטן משתמש בדרך כלל בנגנים ישראלים ללוות את אורחיו המגיעים בגפם.

מעבר לגשר, בתיאטרון גבעתיים מתקיימת פעילות ענפה ששיאה הוא פסטיבל ג’אז הנעזר בקשריו עם שגרירות פולין לייבא כל שנה נגנים פולניים משובחים. תיאטרון גבעתיים אוהב בלוז והשנה ניתנה לרוני פיטרסון הוותיק לאתר נגני בלוז משובחים ולהפגין את האנרגיה הטמונה בגיטרה שלו.

במצפה רמון נחנך לפני שנתיים פסטיבל ג`אז חדש על ידי עופר פורטוגלי ואני מקווה שהוא יעזור לשים את הדרום על מפת הג`אז ויתווסף לפסטיבל הג`אז באשדוד של הפסנתרן ליאוניד פטשקה ( במאמר מוסגר נוסיף כי בני הזוג פורטוגלי מצליחים כבר במשך כמה שנים להחזיק בכוחות עצמם מופע ג`אז וגוספל רב משתתפים, בשיתוף מקהלת הגוספל של הכושים העבריים,השנה גם בשיתוף דני ליטני, ואפילו להתפרנס ממנו - וזה חשוב לכשעצמו). אבל עד כאן סדרות ופסטיבלים - הג’אז הרי תופס עמדות חזקות דווקא ברחוב.

יש איפה להופיע

בשנות השמונים המאוחרות היה גל של ג’אז בבתי קפה, שהתגלה כאופציה הזולה ביותר למוזיקה חיה. לא פחות מ-15 בתי קפה עבדו על תכניות ג’אז שבועיות. בשנות התשעים התמעט הג’אז החי לטובת מועדוני רוק למיניהם ועתה, ב-2006 במקומות שונים ומשונים שומעים את הנגנים הצעירים,תוצרת תלמה ילין, עירוני א` ותיכון אלון יורשים את נגני "רימון " ו"הד". אם עיריית תל-אביב מכריזה על אירועי לילה לבן, או על שוק פרחים בגן מאיר חזקה עליהם שלפחות ארבעה הרכבים צעירים ימצאו תעסוקה.

הנגנים שהצטיינו באילת כמו רע בר נס, ארז נוי , עמוס הופמן ועומרי מור עובדים כל השנה ולכן הם יכולים להתמודד בהצלחה מול הדור הניו יורקי של נגנים כטרומבוניסט אבי לייבוביץ`, הבסיסט אבישי כהן והסקסופוניסט אלי דג`יברי שהוציאו מספר רב של אלבומים, ונחשבים לוותיקים לפני הגיעם לשלושים. כאן המקום לספר על המלה האחרונה במועדוני הג’אז "לבונטין 7" המנוהל על ידי סקסופוניסט בכיר ביותר (אסיף צחר) פסנתרן אוונגרדי מצטיין (דניאל שריד) ומנצח צעיר שהפך ליזם תרבות (אילן וולקוב). פתיחת מועדונם בנגינת הקבוצה הישראלית המצליחה ביותר מזה שנים "Third World Love" הראתה שג’אז במיטבו הוא קומוניקטיבי, מרקיד ומסעיר. יחד עם אופציית ה"גדה השמאלית" אין מצב בו נגן ג’אז בעל אופקים רחבים לא ימצא אפשרות להופיע.

ענף יצוא תרבותי?

אשר להפקת תקליטים- הג’אז העולמי סובל משפל במכירת דיסקים חדשים, ולכן משמחת במיוחד היא הקמתו של לייבל ישראלי על ידי עמיקם קימלמן, מנהל בית הספר "רימון" בשם 972 שהחל את דרכו בהפקת שלושה דיסקים ישראלים. יחד עם אלבומו של דג`יברי ויצירותיו של המלחין והנגן החרדי דניאל זמיר בלייבל "צדיק" גם מדף תקליטי הג’אז מתחיל להתרחב.

ולסיכום: לפני חצי שנה שימשתי כשופט במבחני קבלה לקבלת מעמד של "נגן מצטיין" בצה"ל בתחום הג’אז. כ-35 בנים ובנות הגיעו לאודישן ואזני נפערו בתדהמה מכיוון שכל אחד מהם היה מועמד מתאים. העבודה הרצינית, הנעשית על ידי מחנכי ג’אז בארץ ,תוך התייחסות למסורת הג’אז בת 100 השנים , תהפוך את הג’אז לענף יצוא תרבותי של ישראל. ניפגש בעוד שנה ותראו שצדקתי.

יוסי מר חיים