תיאטרון - אופרה אחת

גם צבי גורן וגם עומר שומרוני ביקרו אמש בהפקת "טוסקה" באופרה הישראלי. אך בעוד צבי גורן שב הביתה מרוצה למדי, בזכות שרביט המנצחים הבוטח של דן אטינגר, עומר שומרוני התאכזב מרה לכל אורך הדרך.

בלי חשמל באוויר – הביקורת של עומר שומרוני

"טוסקה" איננה האופרה הגדולה ביותר של פוצ`יני (הבכורה שמורה לטורנדוט) אבל בביצוע טוב היא יכולה לספק חוויה חזקה מאד. למרבית הצער, זה לא קרה אתמול. ההפקה הזו של "טוסקה" כבר עלתה בעבר (היא פתחה את עונת 1999-2000), והפעם הקודמת זכורה לי הרבה יותר לטובה.

"טוסקה" היא אופרה דרמטית, עם סיפור אהבה טראגי. בבסיסה שלוש דמויות - פלוריה טוסקה (Tosca), זמרת אופרה נודעת מרומא; אהובה, הצייר מאריו קוורדוסי (Cavaradossi), המתנגד לשלטון; ומפקח המשטרה המושחת סקרפיה (Scarpia). סקרפיה מגלם את הרוע האולטימטיבי: הוא חושק בטוסקה, אבל יותר מאשר הוא רוצה לשכב אתה הוא רוצה להכניע אותה ואת אהובה.

מאבק המוחות בין טוסקה לסקרפיה מסתיים באסון לשניהם - טוסקה מבטיחה לסקרפיה שתתמסר לו, אך במקום זה דוקרת אותו למוות. הוא מבטיח לה שההוצאה להורג של מאריו אהובה תהיה מדומה, ומשקר. טוסקה מגיעה לאתר ההוצאה להורג, וזהו אחד הרגעים המרגשים ביותר באופרה - היא ומאריו לא יודעים שההוצאה להורג תהיה אמיתית לגמרי, ושניהם מאושרים עד הגג מהאושר הצפוי להם.

אבל זהו, שלא. ההוצאה להורג מתגלה כאמיתית, מאריו נורה, וטוסקה קופצת אל מותה כדי להימנע ממאסר. לא לחינם נחשבת "טוסקה" כאחת מהאופרות הטרגיות והמלודרמטיות ביותר בספרות האופרה.

ההפקה הנוכחית באופרה הישראלית בעייתית למדי, כאמור. הבעיה הראשונה היא הבימוי - בחזית הבמה נפרס מסך לא נראה, עליו משודרים סרטים ותמונות מרומא של ימינו. הרעיון נחמד, שכן הוא מאפשר למקם את האופרה במקומות המקוריים בהם מתרחשת העלילה. אבל בפועל הוא יוצר תמונה תלת-ממדית שמעיקה על העין, ממסכת את הזמרים ויוצרת גודש ויזואלי מוגזם.

בשלב מסוים השתקפה מהמסך, בטעות, הטלוויזיה עם דמותו של המנצח. זה יצר אפקט סוריאליסטי למדי, כאילו דולקת טלוויזיה באחד מחדרי הכנסייה שבה מתרחשת העלילה, מה שלא כל כך סביר בהתחשב בעובדה שהסיפור מתרחש בשנת 1800. היה מוטב בהרבה להשתמש במסך הזה רק בחלקים מהאופרה, ולתת לזמרים לשיר רוב הזמן בלעדיו, ישירות מול הקהל.

וכאן מגיעה הבעיה השנייה, והמרכזית לא פחות - איכות הביצוע. לא היה אתמול ולו זמר אחד שהיה גדול באמת, וזה כולל את הזמרים בתפקידים הראשיים. נלי מירצ`ויו בתפקיד טוסקה הייתה די בינונית, והצליחה לרגש רק במערכה השלישית.

אלפרדו פורטייה (בתפקיד קוורדוסי), ששר כאן גם בהפקה המקורית של "טוסקה", היה הרבה יותר משכנע אז, והפעם גם הוא הגיע לשיא דרמטי רק במערכה האחרונה. הזמר הטוב ביותר מבחינה קולית היה אנטוניו סלבדורי (בתפקיד סקרפיה, ראש המשטרה המושחת), אבל גם זה בעירבון מוגבל.

בהפקה מוצלחת של "טוסקה" צריכים להיות חשמל באוויר, אווירה מרגשת ומתח מוזיקלי בלתי פוסק. אבל אתמול זה לא קרה. אולי בגלל הזמרים, אולי בגלל המסך המעצבן, אולי בגלל הניצוח, אולי בגלל מצב הרוח הכללי. לפחות התזמורת (תזמורת ראשל"צ) הייתה בסדר. גם זה משהו.

ניצחון המוזיקה על ההפקה הבימתית – הביקורת של צבי גורן

רק בגלל דן אטינגר, שבתי לראות את הפקת העיוועים של "טוסקה" באופרה הישראלית, שלוש שנים וחצי אחרי שהועלתה כאן לראשונה. לא התאכזבתי, כי האופרה זכתה למגע הקסם של שרביט המנצחים בידו של אטינגר.

המוזיקה הדרמטית-לירית של פוצ`יני היא אולי אחת החשובות בספרות האופרה האיטלקית, ולטעמי היא המרתקת ביותר בין יצירותיו של המלחין. היא מביאה סיפור המורכב משלל יסודות דרמטיים – אהבה-קנאה-נאמנות-הקרבה- תשוקה-סחיטה-אמונה דתית-מלחמה-פטריוטיות-עינויים-רצח-הוצאה להורג-התאבדות. כל זה מתרחש בתוך פחות מיממה ברומא של יוני 1800, בצל מלחמת האיטלקים נגד הכיבוש הנפוליאוני.

בתוך המשולש שנוצר בין שלושת הגיבורים הראשיים של טוסקה מתרוצצים עוד כמה דמויות משנה – ובעיקר גווני-גונים של רגש, שלכל אחד מהם מצא פוצ`יני את הצליל המיוחד שמבטא את העוצמה, את הפריחה, את הגעגוע, את הכאב ואת התקווה שמבטאים את מרקם הרגשות הזה.

דה אנה חושף את חולשתו כבמאי

מבחינה בימתית מדובר בהפקה מרשימה בהחטאתה, וזאת משום שהמפיק והמעצב הוגו דה אנה החליט שמה שיש באופרה איננו יכול לדבר אל הקהל בן ימינו וצריך, ממש חיוני, להטות את תשומת לבו אל משהו אחר. הוא בחר לעשות זאת באמצעות סרטי נוף וארכיטקטורה של רומא שיוקרנו על מסך קדמי וגם אחורי תוך כדי מהלך האופרה, כמעט בלי הפוגה.

זה היה עשוי להיות מרשים, ואולי אפילו מקורי באמת, אלמלא נעשתה ל"טוסקה" הפקה קודמת ומרתקת של הטלוויזיה האיטלקית, ששידרה את מאופרה מזירות ההתרחשות שלה ובשעות המדויקות של כל אחת מהמערכות. הייתה בהפקה ההיא רומא, והייתה בה אופרה.

דה אנה דווקא יודע לדבר יפה על האופרה, כפי שאפשר ללמוד מהריאיון עמו, המופיע בתכנייה. אבל הפרק האחרון בריאיון הזה חושף גם את חולשתו כבמאי. לפי עדותו שלו הסרטים שצילם ברומא הם "ביטוי דרמטי של האופרה" ובדוגמה שהוא מביא הוא אף מחזק זאת במלים "המצלמה הופכת לכלי הביטוי המשמעותי ביותר".

אולי זאת הסיבה לכך שראינו במערכה השנייה המופלאה שלל צילומי תקריב של אבטיח אדום, שחזרו על עצמם שוב ושוב. כאילו לא ראינו את האבטיח על השולחן הגדול מבעד למסך הקדמי המעצבן שהסתיר אפילו את יפי התלבושות, ואת התאורה האפקטיבית כל כך של אבי יונה בואנו (במבי).

אולי זאת גם הסיבה ש"טוסקה" של דה אנה איננה מבוימת אלא רק מעוצבת, ואפילו טובי הזמרים שעל הבמה נראים בה כאבזרים. ממש כמו הצלבים הגדולים בכנסייה - הראשון בהם משמש שולחן אוכל, ספסל לאוהבים, ומגרש משחקים מצויר בדמותו של ישו לכמרים ולפרחי הכהונה.

הצלב הגדול והמרשים האחר ניצב במרכזה של התמונה המרשימה היחידה בכל ההפקה, בסוף המערכה הראשונה, שמתרחשת בתוך הכנסייה. אותו צלב עצמו צץ לו גם על גגו של מבצר סנט אנג`לו במערכה השלישית, כרקע להוצאתו להורג של קוורדוסי והתאבדותה של טוסקה.

שרביטו הבוטח של דן אטינגר

טוב שעל דוכן המנצחים ניצב דן אטינגר – מוזיקאי בדם ובנפש שעדיין זוכר כי כלי הביטוי הדרמטי באופרה היא המוזיקה. ואת זו הוא יודע לעצב בלי טריקים מיותרים. התזמורת הסימפונית ראשון לציון נענית לו היטב, וכך הוא יכול להעביר את הרקמה העשירה של פוצ`יני על כל מאפייניה, מהצליל הבודד והעדין ביותר ועד לפרצי התזמור העשירים של התזמורת כולה. שליטתו של אטינגר במבצע המוזיקלי היא ללא עוררין גם בקטעים של מקהלת הפילהרמוניה ומקהלת מורן, שהיו חדים ומדויקים, ובעיקר בביצועים המרשימים של צוות הזמרים.

בעיקר הדברים אמורים בשלושת הכוכבים – נלי מירצ`ויו שהשקיעה את כל המוזיקליות שלה בגילום דמותה של טוסקה, והראתה בגדול את הפער בין האמנות של פוצ`יני לאומנות של דה אנה. מירצ`ויו הפיקה מגרונה קול בעל יופי ועוצמה, ובעיקר ליריות נוגעת ללב באריה הנהדרת "חייתי למען האמנות".

אלפרדו פורטייה צבר תאוצה בתפקיד קוורדוסי, ובקולו וזמרתו הלך היטב בעקבות המלחין והמנצח על פי הכלל "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". זה בהחלט חשוב לעיצוב דמותו של קוורדוסי, שעובר תהליך "התבגרות" ששיאו באריה "הכוכבים נוצצים" במערכה השלישית.

אנטוניו סלבדורי הוא בעל נוכחות קולית חזקה בתפקיד מפקד המשטרה החרמן סקרפיה, אך יותר משני עמיתיו סובל מהעובדה שלהפקה הזאת אין במאי. הוא אמנם נאחז היטב במוזיקה כדי לבטא את האישיות השטנית של סקרפיה, אבל לא מעבר לכך.

בסיכומו של דבר אפשר בהחלט לדבר על "טוסקה" של האופרה הישראלית כעל מקרה של ניצחון המוזיקה, ובפעם הזאת תחת שרביטו הבוטח והעקשן של דן אטינגר.

עוד על "טוסקה"