תיאטרון - שירה ואירוטיקה עם הקאמרית הישראלית

בקונצרט יוצא דופן מסוגו תבצע התזמורת הקאמרית הישראלית, בניצוחו של נעם שריף, תכנית על טהרת יצירותיו של המלחין קלוד דביסי – "אחר הצהרים של פאון", שירי ביליטיס ו"הנערה המבורכת". הקונצרט, ששמו "חליל במים", יתקיים במוזיאון תל-אביב לאמנות ב- 17 וב- 19 באפריל.

לצד התזמורת ישתתף בקונצרט אנסמבל זמרי מורן ושתי סולניות - זמרת הסופרן דפנה כהן-ליכט וזמרת המצו-סופרן אלה שריף.

קלוד דביסי (1862-1918) היה מהפכן מוזיקלי. כוחה של המהפכה שלו לא היה בתופים, בחצוצרות, או באמיתות נחרצות, אלא בתשומת לב לתחושות חמקמקות ובלתי ניתנות להגדרה כמו זוהר השמש, ריחו של ענן הבושם ורפרוף האהבה. דביסי היטיב להמחישן על ידי העשרת "אוצר המילים" של המוזיקה המערבית בסולמות חדשים, עתיקים וזרים, בהרמוניות חופשיות, ובמנגינות ומקצבים הזורמים באפיקים לא מקובלים. בעודו נמשך אל האוורירי והפיוטי, העניקו לו משוררי התקופה וצייריה את ההשראה ליפות ביצירותיו, אשר ארבע מהן יושמעו הערב.

על היצירות –

שירי ביליטיס

במשך כעשר שנים היה המשורר פייר לואי חברו הקרוב ביותר של דביסי. לואי, חי את חייו בעושר ושלוה, ועם זאת גילה ענין רב במוזיקה, ואף תמך בדביסי בנדיבות. המוזיקה היחידה שהניבה ידידות זו היא "שירי ביליטיס"- אחת התרמיות הספרותיות הגדולות של המאה ה-19.

ב-1895 פרסם לואי את "שירי ביליטיס" כ"תרגום צרפתי לשירתה של משוררת יוונית עתיקה ששמה ביליטיס". היה זה אוסף של שירי רועים, אלגיות ומכתבים, שהוצגו באמצעות סיפור מרתק אודות המשוררת, שאיבדה בתוליה בפּמפיליה, חייתה באי לסבוס, שימשה כקדשה בקפריסין, וקירות מצבתה היו מכוסים בשיריה- אלה השירים ש"תורגמו" על ידי לואי.

ביליטיס, שלא הייתה ולא נבראה, זכתה להערכתם של רבים שנפלו בפח, ובהם ארכיאולוגים נכבדים. לואי עצמו עוד ליבה את המהתלה כאשר כתב את שיריו בסיגנונם של משוררים יוונים ידועים מהמאה השישית לפני הספירה.

לואי ביקש מדביסי להלחין שנים-עשר שירים מקובץ זה למופע מוזיקה-דקלום-פנטומימה. דביסי נעתר לו ביצירה מיוחדת במינה: "שירי ביליטיס"- נגינות ביניים קצרצרות המפרידות בין קולה המדקלם של ביליטיס, או משמשות לו רקע, וזאת בתזמור יוצא דופן של שני חלילים, שני נבלים וצ`לסטה. למרבה הצער אבד כתב היד המקורי של היצירה, ומלחינים רבים עמלו לשחזרו. בקונצרט יבוצע עיבוד של נועם שריף ל"שירי ביליטיס".

"סירינקס" "
היצירה "סירינקס", לחליל סולו, מבוססת על סיפור מהמיתולוגיה היוונית - האל פן רדף אחרי נימפת המים סירינקס, וכדי להימלט מפניו היא צללה למי הנהר, וביקשה את עזרת האלים. האלה דיאנה נענתה לקריאתה, והפכה את אותה לקנה. פן המאוכזב חתך את הקנה לפיסות באורכים שונים, הדביק אותן, ויצר מהן את חלילו. עתה בחללו הוא "מנגן" על אהובתו, וטעם החליל ערב לשפתיו כדבש.

דביסי הלחין את מנגינתו האחרונה של פן בטרם ימות- "סירינקס". בדעתו היה לכתוב מוזיקה למחזה "פסיכה" מאת ידידו גבריאל מורי, אך כאשר הועלה המחזה לראשונה ב-1 בדצמבר 1913, היה בידיו רק דף נייר קטן, ועליו יצירה קצרצרה שנכתבה לחליל סולו- "סירינקס", שבוצעה על ידי החלילן בתחילת ההצגה, מאחורי הבמה. דביסי לא השלים מעולם את המוזיקה למחזה, אך "סירינקס" שלו שבתה את לב הקהל, והיוותה פריצת דרך במוזיקה לחליל סולו. עד "סירינקס" היצירות החשובות לחליל סולו היו של י` ס` באך, קפ"ע באך וטלמן. דביסי הקפיץ את החליל סולו אל המאה העשרים ואל עולם המוזיקה המודרנית במיניאטורה יפהפייה, עזת ביטוי, הזורמת בקווים יורדים ומתפתלים כשערותיה של נימפת-המים.

פרלוד ל"אחר הצהריים של הפאון"

ב"אחר הצהריים של הפאון" הגיע דביסי לגיבוש שפתו המוזיקלית המיוחדת, שזיכתה אותו בכינוי "מלחין אימפרסיוניסטי". המוזיקה נכתבה לפי שירו של סטפן מלרמֶה (1842-1898), והיא מוסרת בצליליה חוויה מעולם אחר.

הפאון, אל היער והפריון, יצור חושני שחציו אדם וחציו תיש, נעור עם עלות השחר, ומנסה להיזכר בקורות אותו אתמול אחר הצהרים: האם אכן ביקרוהו הנימפות הלבנות? אלה האלילות הזהובות, העדינות בקדושתן רבת החסד? או שמא זוכר הוא צילו של חזיון שאיננו מוחשי יותר מהגשם הצחיח של צלילי חלילו שלו? אין לדעת. לובן חיה מנצנץ בין קני האגם החומים. האם אלו ברבורים? היכן הם? האם אלו הנימפות הטובלות במים? הוא משתוקק לגופן, לשערן ולנשיקותיהן, להיות חבוק בזרועותיהן ולמוץ אותן כאשכול ענבים... השמש יוקדת, גופו לאה ורשמיו הולכים ומתערפלים, ובתהיה האם היה זה מאורע אמיתי או חלום נרדם הפאון.

מנגינת החליל פותחת שער לעולם ההזוי שבין חלום ליקיצה. אקורד של כלי נשיפה מעץ, קריאת הקרן וארפג`ים רוטטים בנבל בוראים את היער המסתורי- מקום משכנו של הפאון. מנגינת החליל שבה ומתרחבת, והאבוב מצרף אף הוא מנגינה חושנית משלו. כלי הקשת פורשים מצע רך לאפיזודות קצרצרות בכלי הנשיפה, ולאחר שהמוזיקה מתרחבת בשיאה, היא נרגעת בנעימתו של הכינור סולו. אקורד רגיש בחלילים מפוגג את העולם הקסום, ועמו נמוגה גם המוזיקה.
סוויטה זעירה

הסוויטה הזעירה היא יצירת נעורים של דביסי, שנכתבה במקורה לפסנתר בארבע ידיים, והתפרסמה בעיבוד לתזמורת מאת אנרי בסה (Henry Bsser). היצירה מורכבת מארבעה פרקים המתארים תמונות שונות: הפלגה, תהלוכה, מנואט ובלט.

ז`ק דירן, חברו הפסנתרן של דביסי והמ"ול של יצירותיו, סיפר בשנת 1895 כיצד ניסה דביסי לשכנע את חובבי המוזיקה ביופיה של הסוויטה: "הוסכם כי שנינו ננגן בסלון פריסאי עבור העילית, קהל נותני הטון האסתטי האופנתי. דביסי ישב על יד הפסנתר מתוח ועצבני, והזהיר אותי לבל אמהר [בנגינה], ואני הבטחתי לו זאת. אך מיד לאחר שהתחלנו לנגן האיץ דביסי את הטמפו, כאילו רצה שמשפט הציבור יהיה כבר מאחוריו. עקבתי אחריו כמיטב יכולתי, אך יתכן וזה גרם ליחס המנומס של הקהל כלפי היצירה".
כיום, שנים לאחר שהמוזיקה של דביסי התקבלה על ידי המוזיקאים והקהל הרחב, קשה להאמין כי הסוויטה הזעירה, הכובשת ברעננותה ובחיוניותה, זכתה פעם לקבלת פנים צוננת.

הנערה המבורכת

דביסי התוודע לפואמה הלירית של האיטלקי דנטה גבריאלי רוזטי "הנערה המבורכת" בעת שהותו באיטליה כחתן פרס רומא. לפי תנאי הפרס, שבו זכה בשנת 1884, היה עליו לגור ברומא שלוש שנים, ולהגיש יצירות לחבר השופטים בקונסרבטוריון של פריס. אך חיבוריו לא מצאו חן בעיני האקדמיה. יצירתו הראשונה נדחתה כ"מוזרה, לא מובנת ובלתי ניתנת לביצוע". יצירתו השנייה התקבלה בקושי רב. היצירה השלישית שהגיש היא "הנערה המבורכת", לפי 14 מבתי השיר של רוזטי , שתורגמו לצרפתית על ידי גבריאל סרזין.

גם הפעם לא אהבו השופטים את היצירה, שחרגה מאוד ממוסכמות הכתיבה, אך אישרו אותה לבסוף "משום שהאמצעים תואמים את רוח נושא היצירה", ובעקבות הסתייגותם אסרו לבצע אותה. ביצוע הבכורה של היצירה שנכתבה לסופרן, למצו-סופרן ולמקהלת נשים, נערך לבסוף בפריס, ב- 8 באפריל 1898.

למעשה הגורם שהביא לפסילת היצירה הוא הנותן לה את יופיה: זהו חותמו האישי של דביסי, הניכר בתזמור האוורירי, בזרימת הצלילים ובמיזוגם, בשילוב המרתק של גווני הקולות הנשיים, ובפריסת המבט הסימפוני אל אינסוף המרחב והזמן.

קישורים

לפרטים נוספים
עוד על נעם שריף
עוד על אלה שריף
עוד על דפנה כהן-ליכט
עוד על אנסמבל זמרי מורן